כמה מילים על אמנות פוליטית בארץ

על רקע יום הזיכרון, שב ומתבלט העדרה של אמנות פוליטית טובה בישראל. כנראה שהמוזות מעדיפות את קרטוני העיר והמציאות הבדויה שזו יצרה עבור חלק קטן למדי מאזרחי המדינה, ולא להתעסק במה שלא ב-ד אמותיהן. אין בישראל אמנות פוליטית , אין אמנות של מיעוטים או שנוגעת לבעיות מיעוטים (ואם כן היא שווה לתחת) והאמנות החתרנית של די לכיבוש מביישת את מי שעוסק בה כי היא גרועה ואולי מוטב לומר, די לביוש.  אין אמנות של ארץ ישראל היפה כי ארץ ישראל כבר לא יפה ואין אמנות של תל אביב היפה כי גם זו לא יפה.

 

הספרות בישראל ובייחוד הספרות הצעירה, בורחת אל הפרטי, אבל בניגוד לאמנות טובה, הפרטי הוא לא פתח לאוניברסלי ולעיסוק בשאלות כלליות ולהסקת מסקנות, אלא הוא כלא נוח להימנעות מעיסוק כזה.

השירה לעומת זאת, מקפידה  להתעלם בעקביות מכל שאלה הגותית או ערכית. הכתיבה הפוליטית, אם נעשית, מבישה את כותביה ואת תכניה.

הספרות כאן עוסקת בצורה אובססיבית בחוויות אישיות, בחוויות אסתטיות שקשורות לצורה אבל שגובלות ,שוב, בדוקומנטציה ולא מסוגלות לומר אמירה שמעבר. לצייר סקצ' פואטי של אדם שחי את חייו הקטנים בתל אביב זה דבר מצויין, אבל כפתח לאמנות. לא זו האמנות. אם זו האמנות, אין הבדל בינה לבין סתם יומן תיעודי. לבין סתם רישום של רצף המחשבות שנעות בראש. זו לא אמירה אמנותית. וגם הרישומים האסתטיים שלה, לוקים מאוד ומוגבלים. נראים כצילום דיגיטלי (כלומר משתמשים בשפה כדי לצלם איזו סצינה, והאפקט האמנותי נגמר בשינוי הזוית, הצבע או החדות שלה).

 

 

הסופר הבכיר ביותר בישראל כיום, עמוס עוז, מחזיק בדיעות פוליטיות של שקית נייר והיצירה החשובה ביותר שלו בחמש עשרה שנים אחרונות היא יצירה אוטוביוגרפית אישית.  א.ב יהושוע, על אף שהוא אכן סופר מוכשר ומחונן, נמצא במקום של עודף השפעה מקלאסיקנים שחיו לפני מעל למאה שנה. אמנות מבוגרת. מי נשאר? הסופרת היחידה שעושה אמנות חשובה ,כנה ומקורית כיום היא אורלי קסטל בלום (גם אם סגנון כתיבתה בלתי נסבל לפעמים ומעיק). אבל הבעיה שהכתיבה של קסטל בלום היא כראש מלא דגים. כל אחד זז לכיוון אחר וניסיון לאחוז במשהו, לרוב יסתיים במנוסה כללית כך שלא נותר כלום מלבד מים. בדמוי הזה אפשר לדבר גם על כלל האמנות המודרנית בישראל כיום. וכדי לעשות אמנות פוליטית, צריך התייחסות לאיזשהו אידיאה, קונסנזוס, בעיטה בקונסנזוס ,הצגת אלטרנטיבה, בעיטה באלטרנטיבה, חתירה לערכים ישנים, יריקה על ערכים ישנים. משהו. אבל אין משהו. האדם היחיד שיכול באמת לאחד את מרבית אזרחי המדינה כיום הוא מחמוד אחמדיניג'ד. או לחילופין, פיני גרשון.  לאמנות יכול להיות תפקיד אחר מאוד ממה שהיא תופסת או מנסה לתפוס.  אנחנו רואה את השכול, על המרקע ולאחר כמה שעות מריחים את המנגל ומביטים בעשן המיתמר. חלקנו נזכרים במרקע לפני שבוע, על הטלוויזיה,את העשן האחר מתמר מארץ נוכריה.אבל כל זאת, כל זאת הוא עניינה של ספרות.

 

תפקידה של האמנות הוא לכפות עלינו מנת יתר של מציאות, אם בצורה מפתה (אסתטית) או דרך פרובוקציה (בעיטה במוסכם) או דרך הזדהות (אמנות וידוי). אבל אדם לא סובל יותר מדי מציאות.  חבל מאוד שנקודת המפגש הזו של דתות ויבשות, לא מביאה בשורה אומנותית מעניינת בתחום הפוליטי.

בחברה אנטי אידאית, צומחת אמנות בהתאם. מצבה מבטא את מצבה הערכי הירוד של החברה. זו החמצה אדירה של הספרות בארץ.

 

נקודת אור, או אולי חושך, תלוי מאיזו זווית מסתכלים, אפשר למצוא בתמונתו המופתית של הצלם עודד בלילטי שזכתה אותו כידוע בפרס הפוליצר השנה. התמונה המפעימה הזו שצולמה בעת פנוי עמונה, היא אולי האמירה האמנותית-פוליטית החשובה ביותר בעשור האחרון , שנאמרה או ליתר דיוק צולמה, בישראל.

 

 

בתמונה, המציגה אישה צעירה, דתייה לאומית ומתנחלת, העומדת בבגדים צבעוניים, בגדים יהודיים קלאסיים , אוחזת בשער כנגד נחיל חיילים שחורי המדים מעברו השני של השער או הגדר.  גדולתה של התמונה היא בכך שבלילטי הצליח לתפוס בה את עצם המצב הקיומי של עם ישראל, העם היהודי. האישה הזו שעומדת בפתח של "השער"  מול הגדוד של החיילים בשחור, כמו נחיל עשן. והיא מולם, יחידה. עומדת. בפחד אבל גם באומץ.

 

 

כמה מילים על אמנות פוליטית בארץ

על רקע יום הזיכרון, שב ומתבלט העדרה של אמנות פוליטית טובה בישראל. כנראה שהמוזות מעדיפות את קרטוני העיר והמציאות הבדויה שזו יצרה עבור חלק קטן למדי מאזרחי המדינה, ולא להתעסק במה שלא ב-ד אמותיהן. אין בישראל אמנות פוליטית , אין אמנות של מיעוטים או שנוגעת לבעיות מיעוטים (ואם כן היא שווה לתחת) והאמנות החתרנית של די לכיבוש מביישת את מי שעוסק בה כי היא גרועה ואולי מוטב לומר, די לביוש.  אין אמנות של ארץ ישראל היפה כי ארץ ישראל כבר לא יפה ואין אמנות של תל אביב היפה כי גם זו לא יפה.

 

הספרות בישראל ובייחוד הספרות הצעירה, בורחת אל הפרטי, אבל בניגוד לאמנות טובה, הפרטי הוא לא פתח לאוניברסלי ולעיסוק בשאלות כלליות ולהסקת מסקנות, אלא הוא כלא נוח להימנעות מעיסוק כזה.

השירה לעומת זאת, מקפידה  להתעלם בעקביות מכל שאלה הגותית או ערכית. הכתיבה הפוליטית, אם נעשית, מבישה את כותביה ואת תכניה.

הספרות כאן עוסקת בצורה אובססיבית בחוויות אישיות, בחוויות אסתטיות שקשורות לצורה אבל שגובלות ,שוב, בדוקומנטציה ולא מסוגלות לומר אמירה שמעבר. לצייר סקצ' פואטי של אדם שחי את חייו הקטנים בתל אביב זה דבר מצויין, אבל כפתח לאמנות. לא זו האמנות. אם זו האמנות, אין הבדל בינה לבין סתם יומן תיעודי. לבין סתם רישום של רצף המחשבות שנעות בראש. זו לא אמירה אמנותית. וגם הרישומים האסתטיים שלה, לוקים מאוד ומוגבלים. נראים כצילום דיגיטלי (כלומר משתמשים בשפה כדי לצלם איזו סצינה, והאפקט האמנותי נגמר בשינוי הזוית, הצבע או החדות שלה).

 

 

הסופר הבכיר ביותר בישראל כיום, עמוס עוז, מחזיק בדיעות פוליטיות של שקית נייר והיצירה החשובה ביותר שלו בחמש עשרה שנים אחרונות היא יצירה אוטוביוגרפית אישית.  א.ב יהושוע, על אף שהוא אכן סופר מוכשר ומחונן, נמצא במקום של עודף השפעה מקלאסיקנים שחיו לפני מעל למאה שנה. אמנות מבוגרת. מי נשאר? הסופרת היחידה שעושה אמנות חשובה ,כנה ומקורית כיום היא אורלי קסטל בלום (גם אם סגנון כתיבתה בלתי נסבל לפעמים ומעיק). אבל הבעיה שהכתיבה של קסטל בלום היא כראש מלא דגים. כל אחד זז לכיוון אחר וניסיון לאחוז במשהו, לרוב יסתיים במנוסה כללית כך שלא נותר כלום מלבד מים. בדמוי הזה אפשר לדבר גם על כלל האמנות המודרנית בישראל כיום. וכדי לעשות אמנות פוליטית, צריך התייחסות לאיזשהו אידיאה, קונסנזוס, בעיטה בקונסנזוס ,הצגת אלטרנטיבה, בעיטה באלטרנטיבה, חתירה לערכים ישנים, יריקה על ערכים ישנים. משהו. אבל אין משהו. האדם היחיד שיכול באמת לאחד את מרבית אזרחי המדינה כיום הוא מחמוד אחמדיניג'ד. או לחילופין, פיני גרשון.  לאמנות יכול להיות תפקיד אחר מאוד ממה שהיא תופסת או מנסה לתפוס.  אנחנו רואה את השכול, על המרקע ולאחר כמה שעות מריחים את המנגל ומביטים בעשן המיתמר. חלקנו נזכרים במרקע לפני שבוע, על הטלוויזיה,את העשן האחר מתמר מארץ נוכריה.אבל כל זאת, כל זאת הוא עניינה של ספרות.

 

תפקידה של האמנות הוא לכפות עלינו מנת יתר של מציאות, אם בצורה מפתה (אסתטית) או דרך פרובוקציה (בעיטה במוסכם) או דרך הזדהות (אמנות וידוי). אבל אדם לא סובל יותר מדי מציאות.  חבל מאוד שנקודת המפגש הזו של דתות ויבשות, לא מביאה בשורה אומנותית מעניינת בתחום הפוליטי.

בחברה אנטי אידאית, צומחת אמנות בהתאם. מצבה מבטא את מצבה הערכי הירוד של החברה. זו החמצה אדירה של הספרות בארץ.

 

נקודת אור, או אולי חושך, תלוי מאיזו זווית מסתכלים, אפשר למצוא בתמונתו המופתית של הצלם עודד בלילטי שזכתה אותו כידוע בפרס הפוליצר השנה. התמונה המפעימה הזו שצולמה בעת פנוי עמונה, היא אולי האמירה האמנותית-פוליטית החשובה ביותר בעשור האחרון , שנאמרה או ליתר דיוק צולמה, בישראל.

 

 

בתמונה, המציגה אישה צעירה, דתייה לאומית ומתנחלת, העומדת בבגדים צבעוניים, בגדים יהודיים קלאסיים , אוחזת בשער כנגד נחיל חיילים שחורי המדים מעברו השני של השער או הגדר.  גדולתה של התמונה היא בכך שבלילטי הצליח לתפוס בה את עצם המצב הקיומי של עם ישראל, העם היהודי. האישה הזו שעומדת בפתח של "השער"  מול הגדוד של החיילים בשחור, כמו נחיל עשן. והיא מולם, יחידה. עומדת. בפחד אבל גם באומץ.

 

 

כמה מילים על אמנות פוליטית בארץ

על רקע יום הזיכרון, שב ומתבלט העדרה של אמנות פוליטית טובה בישראל. כנראה שהמוזות מעדיפות את קרטוני העיר והמציאות הבדויה שזו יצרה עבור חלק קטן למדי מאזרחי המדינה, ולא להתעסק במה שלא ב-ד אמותיהן. אין בישראל אמנות פוליטית , אין אמנות של מיעוטים או שנוגעת לבעיות מיעוטים (ואם כן היא שווה לתחת) והאמנות החתרנית של די לכיבוש מביישת את מי שעוסק בה כי היא גרועה ואולי מוטב לומר, די לביוש.  אין אמנות של ארץ ישראל היפה כי ארץ ישראל כבר לא יפה ואין אמנות של תל אביב היפה כי גם זו לא יפה.

 

הספרות בישראל ובייחוד הספרות הצעירה, בורחת אל הפרטי, אבל בניגוד לאמנות טובה, הפרטי הוא לא פתח לאוניברסלי ולעיסוק בשאלות כלליות ולהסקת מסקנות, אלא הוא כלא נוח להימנעות מעיסוק כזה.

השירה לעומת זאת, מקפידה  להתעלם בעקביות מכל שאלה הגותית או ערכית. הכתיבה הפוליטית, אם נעשית, מבישה את כותביה ואת תכניה.

הספרות כאן עוסקת בצורה אובססיבית בחוויות אישיות, בחוויות אסתטיות שקשורות לצורה אבל שגובלות ,שוב, בדוקומנטציה ולא מסוגלות לומר אמירה שמעבר. לצייר סקצ' פואטי של אדם שחי את חייו הקטנים בתל אביב זה דבר מצויין, אבל כפתח לאמנות. לא זו האמנות. אם זו האמנות, אין הבדל בינה לבין סתם יומן תיעודי. לבין סתם רישום של רצף המחשבות שנעות בראש. זו לא אמירה אמנותית. וגם הרישומים האסתטיים שלה, לוקים מאוד ומוגבלים. נראים כצילום דיגיטלי (כלומר משתמשים בשפה כדי לצלם איזו סצינה, והאפקט האמנותי נגמר בשינוי הזוית, הצבע או החדות שלה).

 

 

הסופר הבכיר ביותר בישראל כיום, עמוס עוז, מחזיק בדיעות פוליטיות של שקית נייר והיצירה החשובה ביותר שלו בחמש עשרה שנים אחרונות היא יצירה אוטוביוגרפית אישית.  א.ב יהושוע, על אף שהוא אכן סופר מוכשר ומחונן, נמצא במקום של עודף השפעה מקלאסיקנים שחיו לפני מעל למאה שנה. אמנות מבוגרת. מי נשאר? הסופרת היחידה שעושה אמנות חשובה ,כנה ומקורית כיום היא אורלי קסטל בלום (גם אם סגנון כתיבתה בלתי נסבל לפעמים ומעיק). אבל הבעיה שהכתיבה של קסטל בלום היא כראש מלא דגים. כל אחד זז לכיוון אחר וניסיון לאחוז במשהו, לרוב יסתיים במנוסה כללית כך שלא נותר כלום מלבד מים. בדמוי הזה אפשר לדבר גם על כלל האמנות המודרנית בישראל כיום. וכדי לעשות אמנות פוליטית, צריך התייחסות לאיזשהו אידיאה, קונסנזוס, בעיטה בקונסנזוס ,הצגת אלטרנטיבה, בעיטה באלטרנטיבה, חתירה לערכים ישנים, יריקה על ערכים ישנים. משהו. אבל אין משהו. האדם היחיד שיכול באמת לאחד את מרבית אזרחי המדינה כיום הוא מחמוד אחמדיניג'ד. או לחילופין, פיני גרשון.  לאמנות יכול להיות תפקיד אחר מאוד ממה שהיא תופסת או מנסה לתפוס.  אנחנו רואה את השכול, על המרקע ולאחר כמה שעות מריחים את המנגל ומביטים בעשן המיתמר. חלקנו נזכרים במרקע לפני שבוע, על הטלוויזיה,את העשן האחר מתמר מארץ נוכריה.אבל כל זאת, כל זאת הוא עניינה של ספרות.

 

תפקידה של האמנות הוא לכפות עלינו מנת יתר של מציאות, אם בצורה מפתה (אסתטית) או דרך פרובוקציה (בעיטה במוסכם) או דרך הזדהות (אמנות וידוי). אבל אדם לא סובל יותר מדי מציאות.  חבל מאוד שנקודת המפגש הזו של דתות ויבשות, לא מביאה בשורה אומנותית מעניינת בתחום הפוליטי.

בחברה אנטי אידאית, צומחת אמנות בהתאם. מצבה מבטא את מצבה הערכי הירוד של החברה. זו החמצה אדירה של הספרות בארץ.

 

נקודת אור, או אולי חושך, תלוי מאיזו זווית מסתכלים, אפשר למצוא בתמונתו המופתית של הצלם עודד בלילטי שזכתה אותו כידוע בפרס הפוליצר השנה. התמונה המפעימה הזו שצולמה בעת פנוי עמונה, היא אולי האמירה האמנותית-פוליטית החשובה ביותר בעשור האחרון , שנאמרה או ליתר דיוק צולמה, בישראל.

 

 

בתמונה, המציגה אישה צעירה, דתייה לאומית ומתנחלת, העומדת בבגדים צבעוניים, בגדים יהודיים קלאסיים , אוחזת בשער כנגד נחיל חיילים שחורי המדים מעברו השני של השער או הגדר.  גדולתה של התמונה היא בכך שבלילטי הצליח לתפוס בה את עצם המצב הקיומי של עם ישראל, העם היהודי. האישה הזו שעומדת בפתח של "השער"  מול הגדוד של החיילים בשחור, כמו נחיל עשן. והיא מולם, יחידה. עומדת. בפחד אבל גם באומץ.