כמה מילים על אמנות פוליטית בארץ

על רקע יום הזיכרון, שב ומתבלט העדרה של אמנות פוליטית טובה בישראל. כנראה שהמוזות מעדיפות את קרטוני העיר והמציאות הבדויה שזו יצרה עבור חלק קטן למדי מאזרחי המדינה, ולא להתעסק במה שלא ב-ד אמותיהן. אין בישראל אמנות פוליטית , אין אמנות של מיעוטים או שנוגעת לבעיות מיעוטים (ואם כן היא שווה לתחת) והאמנות החתרנית של די לכיבוש מביישת את מי שעוסק בה כי היא גרועה ואולי מוטב לומר, די לביוש.  אין אמנות של ארץ ישראל היפה כי ארץ ישראל כבר לא יפה ואין אמנות של תל אביב היפה כי גם זו לא יפה.


 


הספרות בישראל ובייחוד הספרות הצעירה, בורחת אל הפרטי, אבל בניגוד לאמנות טובה, הפרטי הוא לא פתח לאוניברסלי ולעיסוק בשאלות כלליות ולהסקת מסקנות, אלא הוא כלא נוח להימנעות מעיסוק כזה.


השירה לעומת זאת, מקפידה  להתעלם בעקביות מכל שאלה הגותית או ערכית. הכתיבה הפוליטית, אם נעשית, מבישה את כותביה ואת תכניה.


הספרות כאן עוסקת בצורה אובססיבית בחוויות אישיות, בחוויות אסתטיות שקשורות לצורה אבל שגובלות ,שוב, בדוקומנטציה ולא מסוגלות לומר אמירה שמעבר. לצייר סקצ' פואטי של אדם שחי את חייו הקטנים בתל אביב זה דבר מצויין, אבל כפתח לאמנות. לא זו האמנות. אם זו האמנות, אין הבדל בינה לבין סתם יומן תיעודי. לבין סתם רישום של רצף המחשבות שנעות בראש. זו לא אמירה אמנותית. וגם הרישומים האסתטיים שלה, לוקים מאוד ומוגבלים. נראים כצילום דיגיטלי (כלומר משתמשים בשפה כדי לצלם איזו סצינה, והאפקט האמנותי נגמר בשינוי הזוית, הצבע או החדות שלה).


 


 


הסופר הבכיר ביותר בישראל כיום, עמוס עוז, מחזיק בדיעות פוליטיות של שקית נייר והיצירה החשובה ביותר שלו בחמש עשרה שנים אחרונות היא יצירה אוטוביוגרפית אישית.  א.ב יהושוע, על אף שהוא אכן סופר מוכשר ומחונן, נמצא במקום של עודף השפעה מקלאסיקנים שחיו לפני מעל למאה שנה. אמנות מבוגרת. מי נשאר? הסופרת היחידה שעושה אמנות חשובה ,כנה ומקורית כיום היא אורלי קסטל בלום (גם אם סגנון כתיבתה בלתי נסבל לפעמים ומעיק). אבל הבעיה שהכתיבה של קסטל בלום היא כראש מלא דגים. כל אחד זז לכיוון אחר וניסיון לאחוז במשהו, לרוב יסתיים במנוסה כללית כך שלא נותר כלום מלבד מים. בדמוי הזה אפשר לדבר גם על כלל האמנות המודרנית בישראל כיום. וכדי לעשות אמנות פוליטית, צריך התייחסות לאיזשהו אידיאה, קונסנזוס, בעיטה בקונסנזוס ,הצגת אלטרנטיבה, בעיטה באלטרנטיבה, חתירה לערכים ישנים, יריקה על ערכים ישנים. משהו. אבל אין משהו. האדם היחיד שיכול באמת לאחד את מרבית אזרחי המדינה כיום הוא מחמוד אחמדיניג'ד. או לחילופין, פיני גרשון.  לאמנות יכול להיות תפקיד אחר מאוד ממה שהיא תופסת או מנסה לתפוס.  אנחנו רואה את השכול, על המרקע ולאחר כמה שעות מריחים את המנגל ומביטים בעשן המיתמר. חלקנו נזכרים במרקע לפני שבוע, על הטלוויזיה,את העשן האחר מתמר מארץ נוכריה.אבל כל זאת, כל זאת הוא עניינה של ספרות.


 


תפקידה של האמנות הוא לכפות עלינו מנת יתר של מציאות, אם בצורה מפתה (אסתטית) או דרך פרובוקציה (בעיטה במוסכם) או דרך הזדהות (אמנות וידוי). אבל אדם לא סובל יותר מדי מציאות.  חבל מאוד שנקודת המפגש הזו של דתות ויבשות, לא מביאה בשורה אומנותית מעניינת בתחום הפוליטי.


בחברה אנטי אידאית, צומחת אמנות בהתאם. מצבה מבטא את מצבה הערכי הירוד של החברה. זו החמצה אדירה של הספרות בארץ.


 


נקודת אור, או אולי חושך, תלוי מאיזו זווית מסתכלים, אפשר למצוא בתמונתו המופתית של הצלם עודד בלילטי שזכתה אותו כידוע בפרס הפוליצר השנה. התמונה המפעימה הזו שצולמה בעת פנוי עמונה, היא אולי האמירה האמנותית-פוליטית החשובה ביותר בעשור האחרון , שנאמרה או ליתר דיוק צולמה, בישראל.


 



 


בתמונה, המציגה אישה צעירה, דתייה לאומית ומתנחלת, העומדת בבגדים צבעוניים, בגדים יהודיים קלאסיים , אוחזת בשער כנגד נחיל חיילים שחורי המדים מעברו השני של השער או הגדר.  גדולתה של התמונה היא בכך שבלילטי הצליח לתפוס בה את עצם המצב הקיומי של עם ישראל, העם היהודי. האישה הזו שעומדת בפתח של "השער"  מול הגדוד של החיילים בשחור, כמו נחיל עשן. והיא מולם, יחידה. עומדת. בפחד אבל גם באומץ.


 


 




32 מחשבות על “כמה מילים על אמנות פוליטית בארץ

  1. מוזר, אני לחלוטין מסכים עם המסר הכללי שלך אבל מתנגד או מסתייג לכל אחד מחלקיו.ראשית, אני חושב שאי אפשר לצפות לאמירות פוליטיות מרחיקות לכת דווקא מן הסופרים הממלכתיים, אבל בשוליים של הממסד הספרותי דווקא כן מתפתחת אמירה פוליטית (אם כי לא קוהרנטית מספיק).שנית, אני לא יכול לקבל את התיאור של תפקיד האומנות ככופה מציאות יתר, כיוון שאם כך הרי שאנחנו נמצאים במין מצב הפוך שבו המציאות כבר הפכה להיות קיצונית יותר מן האומנות ובעיקר מודעת מאוד לייצוגים האומנותיים של עצמה. (הספקטקל של 9/11, אם את מכירה את המאמר הספציפי שאני מתכוון אליו)ודווקא התמונה שהיא טובה מאוד כשלעצמה, איננה אומנות פוליטית אלא להיפך, מרוקנת את הפוליטיקה מתוך הסיטואציה המאוד פוליטית. כיוון שפוליטיקה היא תמיד קונקרטית והתמונה הזו מנסה להפוך אותה לאוניברסלית.לא בטוח שהצלחתי להסביר את עצמי כמו שצריך, אבל אם את צריכה להישאר עם משהו מהתגובה הזו – שתהיה זו הפסקה הראשונה : בעקרון, אני מסכים איתך לגמרי.

    אהבתי

    • אני אשמח אם תפרט שוב מדוע התמונה הזו לדעתך אינה אמנות פוליטית.
      בקשר לפסקה השניה שלך, אני חושבת שהעיסוק בייצוג עצמי של האמנים והאמנות הוא שוב, בריחה מעשיית אמנות טובה חזקה ומוצלחת.
      מהסופרים הממלכתיים וודאי וודאי שאני מצפה לאמנות פוליטית טובה. בטח מהשמות שהוזכרו. שלושתם כותבים חרוצים ומוכשרים .

      אהבתי

  2. היות ושאלת העיקר והטפיל היא זו שמנחה את הדיון האמנותי-ספרותי-פסאדו-אינטלקטואלי של עידן הפוסט, הרי שעצם הדרישה לתוכן נתפסת כמנוגדת לדיון האמנותי עצמו. בניגוד לעקרונות המודרניזם האמנותי שאולי מצבתו מסומנת על תאריך מותו של אחרון גדולי המודרניסטים הפלסטיים פיקאסו, אין ל*מהות* כל תפקיד בדלות ובריבוי של השיח הפוסטמודרני.
    אפילו ריטוש שמותיהם של אי-אלו סופרים, "אמנים" או אחרים בשל ביקורת אסתטית העונה למערכת חוקים ארעית כלשהי, היא שגויה בקונטקסט של עולם שבו הכל מוצה ואין בו מוצא לדבר. הדיון האמנותי מת לפני שנולדתי. ואומרים שהיה נחמד.

    אהבתי

  3. אני חושב שהתמונה הזו לא מחדשת כלום… סתם חלק מהשיח הסטריאוטיפי הרגיל של מעטים-מול-רבים שכל כך אהוב במדינתנו ובדתנו…
    מדינה שחורטת על דגלה את תמות-נפשי-עם-פלישתים לא תוכל לעולם לחיות בשלום עם עצמה ועם שכניה…

    אהבתי

    • איך לא חשבתי על המשפט הזה?
      זה בדיוק מה שאני מרגישה שקורה כאן בשנה האחרונה (מרגישה, בפועל זה קורה יותר) – תמות נפשי עם פלשתים, וכל כך כל כך נמאס. למה שזה לא יהיה תחייה נפשי עם פלשתים?

      אהבתי

      • אנחנו (וגם הם) צריכים לוותר על יותר מדי דברים בשביל לחיות בשלום… ואני לא מדבר על שטחים… שטחים זה שטויות… אני מדבר על זה שהם השדים שלנו ואנחנו שלהם… על זה שאנחנו מגדירים את עצמנו באמצעות מה שהם… ומה שאנחנו לא… הם הפכו לשטן הגדול (כשם שאנחנו השטן הגדול שלהם)… וכשאתה רואה באחר שטן… אין סיכוי שתדבר איתו, שתתפשר איתו ושתחייה איתו בשלום…

        אהבתי

      • הם לא השדים שלי, יש לי שדים אחרים, משלי. לא הם. להפך. הם התקווה שלי. הם התקווה שלי שיהיה פה טוב, שיורידו הילוך בכל הדברים הממלכתיים שדוחים אותי פה, שזה יירגע, ואז יהיה פה מקום לאמנות, ולפילוסופיה ולחיים, ולי, לי, ולא רק צבא צבא צבא, וימיי זיכרון פעם בשנה. ולצערי אני לא עושה כלום בעצמי, אבל אני קוראת כאן, בישראבלוג, את הבלוג של אמיתי סנדי (מומלץ!!) ולכן אני יודעת שאני לא היחידה ואני לא לבד, יש לי שותפים בשני הצדדים, אם לא הייתי יודעת את זה החיים פה היו עוד פחות נסבלים. הידיעה הזו זו התקווה שלי.
        החטא שלי הוא לא בלהפוך אותם לשטן. אולי, באוריינטליזם, פרא אציל וכו’… מה לעשות, האקזוטיקה הזו כובשת אותי תמיד, למרות שאני יודעת שהיא גזענית. אי אפשר להלחם בפנטזיות.
        וכן, יש פה אנשים שצריכים לוותר על תפיסת השטן, אבל  נראה לי שהם בדרך לשם, אבל הלוואי.

        אהבתי

  4. פוסט נהדר.
    תמיד חשבתי שאנשים יעדיפו להוציא את הפוליטיקה מהאמנות. במדינתנו הקטנה ההתעלמות היא כנראה בלתי נסבלת.
     
    הראו ממש לפני כמה ימים (בעיתון, נדמה לי) את התמונה הזאת, ועוד תמונה שלא טרחו לפרסם – האחרי. כשהנערה  שכובה בוכייה  לרגליהם של החיילים בתנוחה עוברית, כנועה.

    אהבתי

    • איזה רעיון דבילי… מה יש באומנות ללא פוליטיקה??
      הכל פוליטי בעולם שלנו… כל דימוי הוא פוליטי.. כל תמונה… לא צריך מתנחלת שחוטפת מכות כדי שזה יהיה פוליטי.. גם ציור של אישה שהפרצוף שלה מפורק לקוביות הוא פוליטי…

      להיפך… האומנות מאפשרת להכניס לשיח הפוליטי אספקטים שנבצרים ממנו… בגלל שלדבר על תמונה זה כאילו אסתטיקה ולא פוליטיקה

      אהבתי

      • מה ז"א?
        חוויות משפחתיות, חוויות רומנטיות. זה פוליטי?
        אני חושבת שיש הרבה מקום לפוליטיקה באמנות, אבל לא בחוויות מסוג זה. ממש לא.

        אהבתי

      • כמו שכבר אמרתי… הכל פוליטי… משפחתיות זה בעצם יחסים בין גבר ובין אישה… בין הורים ובין ילדיהם… זה לא פוליטי? זה לא קשור במאבק בין המינים… בשליטה… בדיכוי…
        רומנטיקה היא שיא הפוליטיזציה… מה רומנטי בעינייך? מה שרואים בסרטים? מה שרואים בסרטי ילדים של דיסני… מלמדים אותנו בדיוק מה רומנטי ומה לא… מה מרגש ומה לא… ממה צריך לפחד ואל מה צריך להימשך….

        אהבתי

      • יש אנשים בעולם שלפעמים מגיעים למקומות שהם לא היו אמורים להגיע אליהם, שלא למדו אותם להגיע אליהם. הם עושים דברים בלי שיגידו להם איך, ולפעמים בטעות. הם לא נמשכים למי שהם אמורים ואולי נמשכים בדיוק להפך.
        יש משפחות שלא מתנהלות לפי הספר ויש משפחות שלא מתנהלות לפי מה שאתה מכיר כ"חיים האמיתיים".
        הכל עניין של בחירה, טייק איט אור ליב איט. לכולנו יש את ההזדמנות לעשות דברים שאין בהם כללים ונכון או לא נכון.
        יש דברים שפשוט קורים ודברים שאתה פשוט עושה. והעניין הוא בדיוק בדיוק זה – שאין לי איך להסביר את זה אפילו.
        גם בזה יש אמנות אמיתית. והיא שווה לא פחות..
         

        אהבתי

  5. אחת התמונות היותר טובות…
    הצלם עודד בלילטי, הוא אחד הצלמים הטובים בארץ. הוא זכה בפרס בינלאומי על התמונה לא בכדי. למזלי, אני גם מכירה אותו היכרות אישית ויכולה להעיד שהוא גם אדם נפלא.
     

    אהבתי

  6. היי את, שירים יפים באמת.
    אני זקוקה להמלצות למוזיקה קלאסית, משהו פסנתרי וקליל ונעים ורך ומרחף. יש לך כאלו?

    תודה,
    יעל הג’ינג’ית

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s