ב"חלון פנורמי" של סם מאנדז, סרט בינוני שספק איך במאי מיומן כמאנדז אישר להוציא בצורתו זו לאקרנים, הגיבורה והגבור, פרנק ואייפריל וילר, מסתבכים בקורי הפארברים האמריקניים, במן תצרף לא מוצלח של "אמריקן ביוטי", רסיסי השפעות של סאלינג'ר, פיליפ רות' ואולי עוד מרכיבי יסוד שאינני מכירה. הסרט צולע כי המשחק מוגזם , לוחץ את הצופה במשך למעלה משעתיים, כך שנוצרת תחושה של הצגה בתיאטרון. ואכן הסרט נפתח בסצינה מתוך הצגה. הגיבורה, אפריל , היא שחקנית כושלת. סוג של. הם מוכשרים מאוד השניים, ביחד ולחוד, והסרט מעלה רצון עז שמישהו, במאי אחר, ייקח אותם ויכתוב להם תסריט ראוי. אבל זה לא מאנדז. לפחות, לא לטעמי. הסרט הוא תרגיל מצוין בקולנוע ,אבל לא מה שציפיתי מיוצר "אמריקן ביוטי". השעתוק המלא של כמעט כל אלמנט מתוך "אמריקן ביוטי " מובן, ועם זאת מחשיד את מאנדז במאגר יצירתיות דל מהמשוער . השעתוק כה עז עד שאפשר ממש להצביע על מפה ישירה בין שתי היצירות. ועם זאת הוא מספר ספור יפה. האנשים שהתפשרו, שעובדים במשהו אבל זה לא מ"שחלמו" וטוו לעצמם משפחה . ואת הכאב הזה נושאת הגיבורה, יחד עם שכן מטורף שמגיח מפעם לפעם אל המסך כדי לבאר לצופה את סיכום הביניים. אבל האם מי שהולך אחר חלומו מאושר יותר? לאו דווקא. וכאן נדמה נובעים חוסר הבגרות והשטחיות של מאנדז. התקיפה הנמשכת של מוסד הפארברים האמריקני, מגיעה ממקום כמו ילדותי. האם הבעיה היא במקום? אי אפשר להיות עמוקים אלא בפאריז? אי אפשר ליצור ולהעמיק גם בפרבר של פרבר? אפשר בכל מקום. הייחוד והעומק נרקמים בתגובה האנושית שלך למציאות. המציאות לא יכולה להיות עמוקה או רדודה – אתה יכול. ולכן סיוט הפארברים הזה לא מדבר אלי, ואני חושבת, שכל מי ש"פריז" (במובן המטאפורי) נמצאת עמוק בלבו, לא זקוק לה. הוא זקוק לחדר ועפרון. או מסך או פסנתר. כל מי שנובע משהו , דרך "רבולושיונרי" לא תפחיד אותו. אולי היא אחרת מהדרך בה הוא בנוי מבפנים, אולי היא תעיק לפרקים. אבל היא לא תפחיד .הוא לא יוכל ללכת לאיבוד עד שגעון בפארברים, משום שהוא לא גר בהם. הוא גר במרכז משום שהוא המרכז. ולכן התדרדרותה של אפריל, הגם שהיא מובנת, לא נובעת ממה שהתסריט מרמז עליו. אלא על תסכול מסוג אחר. ולכן הצרימה, שנובעת מחוסר כנות וחוסר תיאום בין המהלך הנראטיבי של הסרט, למה שעובר אלי ,הצופה. בסופו של דבר, סם מאנדז הוא במאי מצוין, אבל הדיון שמתבקש בסרט, מתאפשר בסופו של דבר, רק בספר.
*
אני חושבת שנעים לי המקום הזה, הבלוג, בכל זאת. גם אם הוא פחות ופחות קומוניקטיבי. עם הקוראים הסליחה
הוא אמר לי, תצללי בכתיבה. תישקעי בה. וזה נכון, אבל יותר קל לבכות או לבהות. זה פשוט יותר קל. הכתיבה עצמה תובענית לי, קשה. שום דבר לא הולך בקלות. כנראה זה גורל. גם העיניים שלי קשות. הפחד הוא לא "לא להצליח" ,הפחד הוא לאבד את עצמי. הפחד הוא להצליח. הפחד הוא האגו, הפחד הוא הידיעה מה אני שווה. ככל שאדם מודע יותר הוא סובל. והפיצוי,אם בכלל מגיע, בהכרה של הזולת, הפיצוי הוא חלקי. ואם לא מגיע אז זה כמעט גזר דין שאין ממנו חזרה.
הדבר הכי מפחיד זו התחושה שמה שאתה עובר אותנטי לחלוטין , לא משועתק ולא בנאלי. שאף אחד לא עבר את זה. שאתה רחוק. וזה לא משנה, כך הבנתי לבסוף, אם יותר או פחות. פשוט רחוק. ומצד שני זו תחושה חזקה ומעצימה כל כך. כשהייתי ילדה ונערה, להפך. העמסתי עצמי בחברים והשתתפתי בטקסטים המוניים ובנאליים. מסיבות בר מיצווה ובת מיצווה וחתונות ומסיבות יומולדת, ויציאות משותפות לקניון ולסרט, והכל מכל. היו לי ילדות ונעורים נעימים . ומעורים מאוד באנשים. הבידול החל אחר כך, והוא החל כי לא יכולתי לשמוע את עצמי בהמולה הזו. לפעמים חברים מהתיכון, פונים , מנסים לשחזר קשר. הם אנשים נפלאים עם חיוכים יפים. אבל לא מסוגלת כבר.
הספר החשוב ביותר שקראתי הוא "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. זה היה בגיל 21, ישבתי וקראתי את 5 הכרכים שתורגמו. ואז עוד כרך וחצי באנגלית. אם מוציאים מהכלל כמובן ספרי קודש כמו תנ"ך וכן הלאה. זו הייתה החוויה הטקסטואלית העמוקה, היסודית והענפה ביותר שעברתי . וככל הנראה, שאעבור. כל נסיון לתרגם לפוסט , מדוע מדובר בחוויה שונה כל כך, יחטא לקריאה עצמה. ומצד שני פרוסט מורד בחיים. חתרן בלתי נלאה. הקריאה איננה קריאה חיה, אלא קריאה פתולוגית. מן העבר השני עומד טולסטוי. "אם יכלו החיים לכתוב את עצמם, הם היו נכתבים כמו טולסטוי".
אני לא חושבת שאהיה מסוגלת לשמור, עוד זמן רב, על היכולת לאהוב.
חוויות חשקניות 