שברי סודות

אני רוצה קצת תל אביב.  ירושלים מחבקת אותי וקר לי בתוך החיבוק הזה. עם הדתיות והחצאיות שלהן והשיחות שאף פעם לא נסבות על סקס או גברים או משהו מסוכן.  אני רוצה קצת מסוכן . אבל זה מסוכן לי מסוכן. אז לא. הכל בהגזמה כמובן, אם יצר אז בטירוף. לפני כמה ימים רעדתי לא יכולתי להרדם הייתי בהיצף הורמונלי. יכולתי לאנוס מישהו אם היה משתחל לדירה בטעות. וכל יום מצעד ה"שלום שלום" מהפתח של הדלת עד ההרצאות, כולם נחמדים כולם אומרים שלום כולם ירושלים של זהב. וימנים כמובן, ימנים. אני צריכה לצאת לאיזה מועדון , אבל מרגיש לי פאסה לגילי . כאילו הכל במקומות האלה בני 20 מינוס . וגם יש הרבה אנשים ואינני אוהבת אנשים. אני אוהבת מוזיקה וסקס אבל לא אנשים. מה לעשות.  גברים מתחילים אתי ואני נחמדה ודוחה בנחמדות ואז אינם נפגעים משום שאיני לוגמת את האגו ומחזירה ללא פגם. לא רוצה לפגוע , אינני ילדה אין צורך בדמעות של אדם שמרגיש אלי. רגשות מעייפים אותי . פורנו זה דבר מתועב. לפני זמן מה מצאתי באתר החביב עלי איזה סרטון שהפנט ויצריי עלו על גדותיהם. בהיתי בו שוב ושוב וגם לאחר ששבתי מההרצאות והייתי נחמדה וירושלמית מיהרתי לצפות בו שוב. נורא ואיום התעשייה הזו. ואני עוד אישה.  חשבתי על זה ,גבר מרגיש כל הזמן מה שעבר עלי בימי ההיצף. וולבק מתאר ב"פלטפורמה" משהו מהחוויה הגברית הזו. זה מדהים ואפור ומכאני, אבל יותר מובן . אני מנסה ליצור אגף גברי אצלי בראש שאוכל לכתוב דרכו. רק לא "ספרות נשית" תודה רבה לא תודה. זה עובד, כבר הפסקתי לכתוב על מערכות יחסים ורגשות ומשפחות. הרעיונות עזבו את העוגן הזה.

הבעיה שאני לא רוצה שום נראטיב שיוגש מוכן אני רוצה לבנות מחדש את הנראטיב שמתאים לי, זה מקשה מאוד על הכל. לא להשתחל לשום דבר מן המוכן הכל צריך להיות מיוצר מאפס. ומובן שבשלבי ההכנה הכל מוזר ולא ברור.  סופרת ידועה כלשהי אמרה על ספור שלי "נהדר" ועוד תשבוחות. הייתי בהלם, אבל דמי ניגר על הטקסט הזה נתתי את נשמתי לא ייתכן שלכתוב זה עד כדי כך קשה. כנראה כן. דונה טארט כתבה עד כה שני ספרים. טוב.

 

כל מיני בחורות יפות כותבות על רגשות ומערכות יחסים שוב ושוב ושוב לא מבינות שזה מגביל אותן. הן לא מבינות "הן רוכנות לאהבה והן ירכנו כך לנצח" . זו לא בעיה שלי כמובן. בלעדיו לעולם לא הייתי מצליחה לצאת מתוך עורי. לפעמים אני נזכרת בשברי שיחה, בחיוך שלו.  בעיניים ההן, הכהות והאטומות. ברגשות המטורפים שיש מתחת לעור שלו ורק אני רואה למרות שהוא מתאמץ להסתיר. לגוף לא גוף שלו, לקיום הפיזי השברירי .  לקול שלו , לא ברור אם גנב אותו אם שייך לו באמת. דברים כאלה. לפעמים אני נזכרת בחיוך במקום שלא דרש חיוך . אבוד , לאהוב אדם כזה זה חוב לכל החיים .  זו האהבה הכי חשובה של חיי. וכנראה שתהיה. אבל אמרתי את זה על ד'. טוב, ד' מושלם מדי לאהבה כזו. אהבה אמיתית היא תמיד לא מושלמת. ד' מושלם מדי לכן איננו יוצר, הוא לא הבין בשעתו והייתי צריכה לומר לו.  ומובן שכולם ככולם דפוקים. זה אומר שאני אוהבת דפוקים אסתטיים ומבריקים עם מיניות לא מוגדרת.   ואולי הגיע הזמן לקבל את המציאות.

 

האגו שהכתיבה יוצרת זה בלתי נתפס.  מזל שאני מגיעה מעוד תחומים, שתומכים בפרספקטיבה. ומזל שירושלים

---

  http://www.youtube.com/watch?v=M65zI9LH-as&feature=related