אני חושבת שנעים לי המקום הזה, הבלוג, בכל זאת. גם אם הוא פחות ופחות קומוניקטיבי. עם הקוראים הסליחה

היא אמרה לי,  תצללי בכתיבה. תישקעי בה.  וזה נכון, אבל יותר קל לי לבכות או לבהות. זה פשוט יותר קל. הכתיבה עצמה תובענית , קשה. כל דבר שאני עושה בחיים האלה, הוא קשה. שום דבר לא הולך בקלות. כנראה זה גורל. גם העיניים שלי קשות.  הפחד איננו "לא להצליח" ,הפחד הוא לאבד את עצמי. הפחד הוא להצליח. הפחד הוא האגו, הפחד הוא הידיעה כמה אני שווה. ככל שאדם חכם או משכיל או מודע יותר הוא סובל. והפיצוי,אם בכלל מגיע, בהכרה של הזולת, הפיצוי הוא חלקי.   ואם לא מגיע אז זה כמעט גזר דין שאין ממנו חזרה.  כשסיימתי את הטיוטה הראשונה לספור הרציני הראשון שלי, ידעתי שאני נחבלתי. בכל הגוף. ואני יודעת שלא כולם ככה, זו פשוט המכונה שלי שבנויה לא טוב. למשל, התעקשו להכניס לי גם נטיה למדעים מדויקים וגם לשירה וגם לספרות וגם לעשות אותי אישה וגם קצת גבר. כלומר מי שצייר אותי רצה להכניס הכל, וזה לא כל כך עבד. אני מפחדת ,כמעט כל האנשים אומרים שמרגישים בנאליים ואני אף פעם לא.  הדבר הכי מפחיד זו התחושה שמה שאתה עובר אותנטי לחלוטין .