ברקע התותחים רועמים. והמוזות בעת ההוא ישתקו.   עד שמועצת האו"ם תתכנס .

מעניין, עברתי כך פתאום על הפייסבוק ונכנסתי לאיזו קבוצה . ואני רואה את כל (אבל כל) האקסים שלי שם. זו קבוצת אולטרא שמאלנית שמתנגדת למה שיש להתנגד בתוקף וכו וכו. מה שמעלה את הסוגיה הכואבת או המבודחת תלוי איך שואלים, למה תמיד האקסים או הבחורים אתם אני יוצאת, נמצאים שמאלה משמאל. לא, לא שמאל המתון . שמאלה משמאל זה לא מספיק לתאר.  אני כידוע, מחזיקה בדיעות מרכז, ובמילים אחרות מצביעת עבודה נאמנה.  אבל העבודה, בימים אלה, עבור השמאל הסהרורי או הזערורי תלוי את מי שואלים, העבודה וכל מה שהיא מייצגת זה כבר לא שמאל. וזה כבר הפך להומור כי תמיד מדובר בבחורים שאוחזים באותן דיעות. וחד"ש וכו, וכו וכו. ואני באמת, מה זה לא שם. אבל מה זה לא.  אז למה תמיד? אין מה לומר, יפה יותר בשמאל הרדיקלי.  אין כמו השמאלנים הצעירים עם העיניים הבורקות. ובכל זאת, הם עדין אקסים. אולי זה אומר משהו?  כמה אפשר לריב עם בחורים בדייטים על פוליטיקה. ואני מדברת על שעות של ריבים.  כמה אפשר לצאת עם צמחונים וטבעונים  .  מצד שני אני לא רואה את עצמי עם בחור מסורתי, חובש כיפה סרוגה. ממש לא. זה לא מתאים.  ומה שבאמצע, כלומר אנשים נטולי אידיאולוגיה ,אנטי אמוניים,   שסוגדים לחומר?  יאפים במילים אחרות. מישהו שנדמה לו שלכסף יש משמעות עלומה אמונית? לא בשבילי.   נביעה לוגית הגיונית: אף אחד לא מתאים לי. היפ היפ! 

הייתי יוצאת עם דונה טארט. אם היא לא הייתה אישה כלומר.  מאוד לטעמי. כן הייתי יוצאת איתה, אבל זה לא היה עובד

אני שונאת…להראות טוב. כי אז מתחילים איתי בנים. זה נשמע כמו "אוייי".  אסביר . פעם חשבתי שיש איזשהו קשר בין העניין שבחור מגלה , לבין ההתאמה. אבל עם הזמן למדתי שלא, אין שום קשר.  באופן יחסי נחנתי במראה שמדבר לרוב האנשים, ואישיות שמדברת לאחוז אפסי. זה יוצר מצב שלא מעט גברים מתחילים אתי. אבל הם מנסים להתקרב, סתם על סמך המסכה , ההצגה שאני מעלה.


 ואז כשאנחנו קצת יותר מכירים, חלה פתאום הבנה הדדית, של שני הצדדים, שמה פתאום זה בכלל לא מתאים. והסיטואציה הזו, בין אם אני לא רוצה או הם, זה לא משנה, הסיטואציה הזו כואבת מדי. האכזבה הזו, המוות הקטן , אני לא מוכנה לו יותר.  אני מעדיפה להראות רע ככל האפשר, ולדעת שאם בכלל יש דיאלוג זה נטו האישיות . מראה הוא לא אספקט רלוונטי, לא עבור הגברים שמעניינים אותי. לכן הפסקתי להתאפר ולהתלבש ולעסוק בשטות הזו. כי כשאת נראית טוב זה מעלה את האגו, ואגו זה דבר מיותר ועלוב. אני גם שונאת להיות מוגדרת מדי כ"אישה", ומעדיפה טשטוש ג'נדריאלי .  

יש לי שתי חברות טובות, שהן דתיות. אחת מהן עם תינוק קטן ומתוק. השניה עוד לא התחתנה, אבל בעזרת השם (כך אומרים בירושלים :). ואני ממש לא דתיה. ממש לא. אבל הן נחמדות. זה פשוט שהנושאים לא גולשים לדברים שאני מדברת עם החברים בת"א. וזה קצת קשה, ומוזר. כלומר הפער התרבותי. זה קשה. קצת. אם רגישים לזה ,כלומר אם חושבים על הפערים הבלתי נתפסים בעם שלנו. והם לא נתפסים. יש מדינת תל אביב ויש מדינת ירושלים, והן מאוד שונות. 

בעת הזו, האני לומד לקפל עצמו ולשאת עיניים. בכל זאת, ארשה לעצמי לעסוק בענייני דיומא.  על האספקט הפוליטי זה לא המקום. אבל המלחמה וודאי לא הפתיעה אותי. לא את אף אחד שמסוגל להבין בזמן אמת תהליכים . רק הערה, לכל מי שרוצה להתפתח בקריאת תהליכים פוליטיים וחברתיים, מומלץ הספר   "החברה הפתוחה ואויביה" שחיבר הפילוסוף היהודי קארל פופר בתחילת המאה העשרים.


 


 


 *


 


אני עובדת על שלושה ספורים:


אחד באמת נקרא כמו ספור. יש דמויות, תיאורים. ערפל, עניינים. קצב. אבל זה ז'אנר ריאליסטי ומטבעי אני נמשכת אל המטאפיזי והמד"ב לסוגיו.  זה לא מדוייק, הספור עוסק בזוג, בדינמיקה של גבר ואישה ומה שמזין אותה הוא הכוח הארוטי. הארוטיקה רחוקה ממני שנות אור זמן רב, ולכן מוצאת את עצמי מתקשה מאוד להניע את הדמויות במידה שלא תהא מכאנית . פעם הייתי כותבת ארוטיקה והייתה בי סערה. כיום הנושא הזה משעמם אותי. בסך הכל מי שלא מתעסק בזה, שוכח. מרעיבו שבע, משביעו רעב. 


אני לא מבינה למה אנשים עובדים את יצריהם ונכנעים לבשר, ושוגים שוב ושוב להאמין בו. אני לא מבינה ולכן קשה לי מאוד להכנס לעור הגיבורים ולהניע ולהאמין בהם ולראות דרכם ולכתוב אותם.


 


הספור השני. כל פעם שאני עובדת עליו הלב הולם קצת יותר מהר, אני נלהבת. יש תשוקה. הטקסט רץ מהר בין האצבעות והוא קולח.  והוא אחוז טירוף. מאז ומתמיד ריתק אותי המוח הקרימינלי.  סופר שמתמודד מצויין עם האספקטים האלה הוא ז'ורז' סימנון, מופת לכתיבה בלשית. גם סטיבן קינג, וקורמאק מקארתי.  וגם מישל וולבק בדרכו, במיוחד ב"פלטפורמה" יצר אוירה אלימה ומרתקת במרכזה גבר רדוף.  לפני שהתחלתי לכתוב, קראתי שני ספרים, אחד מהם על גבי ארכיון האפ.בי.איי , במטרה להבין טוב יותר את הנושא עמו הטקסט מנסה להתמודד. אני מקווה שהטפול שאני משתדלת לבסס, הולם ומוצלח.


 


הספור השלישי, הולך ונושק למד"ב. אני תוהה אם זה טוב.  משהו בין "תיקים באפלה" ל"היום השלישי", יש התכתבות מסויימת עם סופר המד"ב הנערץ עלי, לם. 


 


הספורים שונים מאוד אבל דבר אחד מאחד אותם: אני נהנית לכתוב . אני נהנית ,מתעוררת . הבעיה היא במעברים בין החיים לכתיבה ולהיפך, בין הכתיבה לחיים. המעברים האלה שהולכים ומסתבכים. מתקשים.


 


מדוע הכל חייב להיות קיצוני כל כך, אני תוהה. יש לי חברים וחברות כעת, אנשים טובים. ואני לובשת בגדים של עלמה ירושלמית עדינה , העלמה שאני. ובכל זאת מה עם הנשיות, לחנוק אותה באיבה?   למה זה חייב להיות  either/ or  כשם ספרו של קירקגור?  למה הכל קיצוני כל כך ..


 


 


(בתקווה שלא אמחק , כפי שאני נוהגת בזמן האחרון)