בנמל זר נערם צל, ואתה הולך . השפה לא ידועה, שברי מילים. קולו של אדם נשמע. הוא מדבר כמו מיתר מכוון. אתה נגש . הוא אוחז תיק ,מתוכו מציצה נוצת עוף חול, וכף יד שלדית .כנראה של אישה. אתה נסער מאוד ועדיין לא יודע למה. הוא מוגבל לעשר מילים. השפתיים מתכווצות , אצבעותיו נלחצות לתיק. האיש פונה ללכת. "חכה" ,אתה קורא. החושך מסביב אוטיסטי. האיש מסתובב, ומחיש את צעדיו.
*
נכון לעכשיו אתה הדמות המשמעותית בחיי.
הדמויות… ובכן. הן תמיד דמויות. הנשים תמיד הן נואשות ,מתפלשות ברגש. והגברים תמיד הם מסובכים בעצמם, מנוכרים ולא מובנים.
ידיד שלי הוא חוקר אגמים. הרבה פחות סקסי משזה נשמע. רוב הזמן הוא יושב ומודד איך מושפעות האצות מהחומציות באזורים השונים של המים. זה מעניין אך לאנשים יש מסיטיפיקציה של כתיבה, ולכתיבה יש מיסטיפיקציה של מדע.
אבי חוזר ואומר שהפיזיקה פשטה את הרגל. היה לי מרצה, פרופסור שחזר בתשובה בזכות המדע, הוא הולך לפעמים בין העצים , בין העלווה, והדשאים האלגנטים מדיפים זבל, משחיל סרט כתום בין הכתפיות (הוא הולך בילקוט פשוט ).
והאמת שאנחנו שונים. הבעיה שאתה, ככל כותב אמיתי , מייצר מרכז כובד שלועס מי שמגזים להתקרב. בעיקר אם זו אישה. וכך הופשטתי ממה שעשה אותי 'אני' ; דקה כמו תחרה בידיים של גבר.
אתה לוקה בספרותיות יתר. מפחד, והחושך שלך הופך למשהו שצריך להסיט, כמו וילון . השפה יפהפיה. וזה לא מספיק. כותב ,תפקידו פשוט: לחיות. להסתכל על החיים. לרשום אותם. נקודה. אז המינגוואיי לא שכח את זה. ולכן הכתיבה הזו עובדת . וגם סאלינג'ר, ההלום (אך המוגבל והחושש. ובצדק ) . כשכתבת את הספר ההוא, זכרת . והכתיבה הזו מבריקה. נרקיסית במידה יוצאת דופן. היא בנויה על שבירה מוקפדת של עצמה. אתה נושם מתוך הויתור. ולמעשה, מי שכותב בוירטואוזיות כזו על רגש, מרוחק ממנו מאוד .
נזכרתי שפעם, בראיון, אמר המשורר מאיר וילזטיר , רק נשים צעירות יודעות מה זה, אהבה כלומר.
חבל שהן שוכחות. בזמן שהגברים מפסלים לעצמם אגו .
כדי להתפתח כסופר יש להבין מהו היצר. ומהו הרגש שחי במחיצת היצר ומתרגם אותו אל החיים. כיצד הם מניעים את פני הדברים. אספקטים שנמנעים בכתיבת מד"ב . אבל אתה לא רוצה בסוגות האלה , למרות שהן טבעיות . אדרבא, סופר מזרם הריאליזם לעולם לא ידבר על כתיבה הזו כ"זרם". זו הצורה היחידה שהוא מכיר. וגבר, לעולם לא ידבר על מיניות כ"תחום".
אך לא דרך הייסורים, וההליכה נגד עצמך. להיפך, הסופר מבין את תפקידו. מבין שהאגו, כל אגו, לרועץ. מיישב את הכתיבה עם החיים . מצליח לדבר מתוכם, לא מעליהם. ולא מבעד להם. הדיכדוך, כמו גם ההתנשאות או ההומור או האדישות או הבוז , הם אמצעים לתרגם משהו שכבר מצוי – כישרון טכני טבעי – מכוח לפועל. ואפשר להמיר אותו בדבר מה אחר. ביתר קלות משנדמה . הגישה שאתה נוקט בה היא נוצרית (נעימה ישו-ית),במהותה. לא יהודית.
החיים, קודמים לייצוג שלהם. תמיד.
אז למה לאמן יש אגו מועצם ? משום שהמעבדה נמצאת בתוכו.בו. כמה מטעה.
הרבה מהתקשורת היא הצגה, שבאה לכסות על הקושי לכונן קרבה בין אנשים.
ואז האויר, או החושך, הופך למשהו שצריך להסיט, כמו וילון, כדי להגיע לאדם השני. נזכרתי בספור ,"יום מושלם לדגי בננה ".
הרבה מהתקשורת היא הצגה. אתך, אין צורך להציג. אין טעם
האם הברירה היחידה היא, כדור סמיוטי בראש?
חוויות חשקניות 