משהו על כתיבת פרוזה

אני רוצה לומר משהו על כתיבת פרוזה.  ולא משום התנשאות.  כתבתי על זה גם כאן.


וזה מתקשר לקריאת וכתיבת בלוגים.  זו אינה בעיה נשית באופן בלעדי, אבל בעיקרה נשית.   השלב החשוב ביותר במחזור חייו של כותב, אחרי שהוא קרא מספיק וכתב לא מעט והתאמן,זה המעבר מעצמו,החוצה. אל  בריאת דמויות. בריאת עולם.  הרבה מאוד כותבים מוכשרים לא מצליחים לצלוח את המעבר. ואני חושבת שכאן יש פספוס, בעיקר מבחינת לימוד, משום שלא מדגישים את העובדה שהמעבר הוא 90% פסיכולוגי, ולא טכני. הטכניקה מתאימה עצמה למצב המנטאלי.  אנשים, ובעיקר נשים,  משתמשים בכתיבה כפורקן פסיכולוגי. מתעוקות, מלחצים, מכאב.  ולפעמים כראי, לשמחות קטנות, לתקוות, לחשק.  ממה שלא יהיה.  וזה בסדר לכתוב כך, אלא שזו לא כתיבה.  זה משהו אחר: אולי יומן . אני מנהלת יומן אישי מגיל 10, לא רציף, ובכל זאת. כתוב שם הכול, כל ההתפלשות הרגשית הנשית כל העיסוק האובססיבי במראה חיצוני וברגשות ובגברים וברוח הנושבת וכו וכו. כל מה שאין בו עניין מהותי לכתיבה. או לקריאה.   היכולת לצאת מתוך עצמך, ולהיכנס באמת ובתמים לדמות אחרת, שמעסיקים אותה דברים אחרים, שמשמחים אותה דברים אחרים, שקצב הדיבור והמילים שהיא בוחרת, שכל אלה שונים, זוהי כתיבה.  את זה לומדים לדעתי אך ורק באמצעות קריאה מרובה, של המון המון טקסטים. ובפרט טקסטים שקרובים לסגנון האישי . הכותבת שהכי למדתי ממנה עד כה הייתה דונה טארט. מן הסתם אני לא יכולה ללמוד מטולסטוי או דוסטוייבסקי או אוריפידס.  הם כולם גאונים מדי , גברים, מבוגרים, ובעיקר מתים.  טארט כותבת בלש, שזה די קרוב לתחום הכתיבה שמעניין אותי. היא מאוד אנדרוגינית , היא מאוד אנליטית, ומאוד קצבית. וזה עובד עבורי.  אולי לאדם אחר, הארוקי מורקמי יהיה מורה מצוין.   אז קודם כל יש לאתר כותב שאפשר ללמוד ממנו. אחרי כן, צריך להתחיל להתרגל לפצל את עצמך לכמה ישויות.  כל דמות היא ישות.    ככל שהישויות יהיו שונות אחת מהשנייה ושונות ממך הכותב, הקורא ירוויח. כי הטקסט יהיה עשיר יותר ומרתק.


 

מחזירת אהבות קודמות

היו לי בחיים שתי אהבות . אחד של שלוש שנים..והשני..טוב זה מורכב. מעין שנה .שניהם גאוניים מדי , עוקצניים , ידע מטורף . מבינים בכל, שירה וספרות אנגלית ופילוסופיה ומדע ופיזיקה ומוזיקה ואסטרופיסיקה וזיאולוגיה ו…פשוט, מן תאוות ידע ואינטליגנציה פנומנלית . רגישות , עם צד נשי סופר מפותח .שניהם יודעים להתבונן מעבר לכל מיני מחיצות שיש אנשים שמרגישים צורך בהן, כדי לנשום.   מן, כל יכולות אומניפוטנטית כזו, שכמובן מגובה באגו כמעט חולני. ועדינות, פגיעות.  ופמיניסטים. מעריכים עמוקות נשים, הרבה יותר ממני. לא פוחדים לבכות . כשצריך לבכות בזרועות אישה, זה מה שנכון.


 זה הסוג אתו אני מסוגלת לפתוח אהבה .  אהבה שמתפרצת החוצה, מיידית. פשוט שם, כללית. מישהו שהוא הכל: גברי נשי, אנדרואיד, מבריק, רגיש, עדין, בוכה, פואטי,  חד ואנליטי. הכל יחד. וזה פשוט פאקינג קשה למצוא אדם כזה , שיגרום לי לחייך. שגם ישמור על שפיותי. על שפיותו.  ועוד בעיה שנוצרת עם גאונים , הם נורא דומיננטיים. וזה לא משנה אם הם עדינים ושותקים, הם נורא דומיננטים ומכתיבים דינמיקה מסוימת. כמעט אי אפשר לגרום להם להסתגל. נניח ללכת לסינמה סיטי בשישי בערב? אין מצב. ללכת לים? אין מצב. לראות "לא רק בלונדינית"? אין מצב.  כל מה שמצוי,  מה שקצת פחות מטאפיזי ומתוחכם – הם לא יסכימו. הם לא נותנים מתנות, מזיזים כסאות או פותחים דלתות.  הם לא משחקים את המשחק, לטוב ולרע.   אה כן, והם מרוכזים בעצמם בטירוף.  אגו? מפחיד. בולעני.  אי סדירות.


אבל אהבה. מישהו בכלל יכול להאבק בה? היא בוחרת אותך, ולא להפך.

אני יוצאת עם בחור (מקסים) ג'ינג'י ו-א מיני

טוב. זה לא יהיה פוסט נשי ומצוי.


אני יוצאת עם בחור (מקסים) ג'ינג'י ו-א מיני, אסתטי אקדמאי וכו . הוא גורם לי לצחוק וזה נחמד   .איכשהו מצאתי את עצמי מוקפת בחורים עם מיניות אפסית. שזה טוב, אבל.. לא יודעת,  מרגישה כאילו זה להתחמק מהבעיה.  כשהוצאתי את המיניות מהמשוואה, דברים הפכו פשוטים יותר. למשל בניית תקשורת.  אבל האם זה נכון? האם התכחשות היא הפתרון? ואני הרי אדם חושני ואוהבת גוף ואוכל ואת הארציות, לא רק מטאפיזיקה.  פשוט לא יכולה להיות במערכת יחסים עם גבר שמביט בנשים כאובייקטים . או נוהם על הכביש או שעיר בעל קול נמוך וגב רחב וכו.   ובואו נודה בזה, גבר מצוי חושב תכופות על סקס, דרך החיווט של המוח הגברי מפנה אותו לתפוס את האישה כאובייקט. אני קוראת מחשבות יותר מדי בקלות, וזה הורס את הדימוי הרומנטי הרצוי . במילים אחרות קשה לי עם הגברית המצויה כמושא רומנטי . אני צריכה אדם מבריק ועדין.  ברייה שברירית, פגיעה.

(פוסט גרוע)

לעזאזל,  אני כל כך מרוכזת בי.  כתבתי לו מכתבי אהבה  (יפים לאללה), ויותר מעניין לקרוא אותם מאשר התשובות שלו.  כמה self oriented אפשר ?  הרבה, מסתבר.

אני אוהבת מכתבי אהבה. אז מותר להתפלש ברגשות ורחמים עצמיים סאדיסטים ומכאנים. וכמה זה כיף. 

נמאס מירושלים, יש כאן יותר מדי אלוהים.  היום נכנסתי לאיזו כיתה, ובחור אחד התפלל . ובכתה המקבילה איזה מוסלמי כרע לפני הלוח.

אני צריכה לגרור את הבחור ל: he's just not that into you  אבל זה סרט בנות. והוא ייסרב.

סיכום ביניים:

 מזוכיסטית {מבחינה פסיכולוגית} פאסיב אגרסיב אינטליגנטית  ו-א מינית. נטיותי הסאדיסטיות מופנות להטבעת הנמלים במים {יש נמלים בדירה. לא אשמתי. משהו בצנרת} בדרכים מקוריות.




גרררר  🙂


אני שמחה כמו צעיף





קליפורניקיישן: חומר טוב