נראה לי שהמערכת הרגשית נהרסה בשנה וחצי האחרונות. ואני מעמידה פנים, מן הצגה , בחוץ. עם חברים או חברות או בהתחייבויות מול מוסדות. אבל בפנים זה בעצם די הרוס. אני מנסה להבין אם לפני היה שלם, ולא מצליחה . כנראה שנועדתי להיהרס והגבר הזה היה רק טריגר, ויכל להיות טריגר שונה. אי אפשר להאשים אדם אחר בטעויות שאתה משתדל לעשות. זה מטופש. אתה מגיב אל העולם כפי שאתה בוחר , ואדם אחר היה מגיב אחרת . למשל, לא נשאר באותו מצב זמן ממושך כל כך, או מנסה להציל מה שנותר . מתרגש אחרת, מושך את השמיכה בלילות , מתאכזר לעצמו בצורה אחרת. אולי מזהה את הסימנים הראשונים בפנים, שיעידו על הכנות ליציאה .
אף אחד לא שבה אותי ,הייתי חופשייה ללכת. אבל לא , אני נשארתי. כדי לתקן? בולשיט. כי אני מכורה לדראמה.
אז אמרתי לעצמי, זה טוב, ישרת איזה אינטרס. נאמר, יצירתי. והכתיבה התפתחה מאוד. אז מה? אם הברירה היא בין חיים כאלה , לבין חיים אמיתיים, מה נכון? ובכלל אין שום הכרח להרוס את עצמך כדי ליצור . ובכל זאת . בכל יוצר יש שבר, השאלה רק מהו, כמה היוצר מצליח לגשר עליו. האם היצירה מגשרת או קורעת? אין תשובה. מצד שני, זו השאלה? ממתי החלפתי את השאלות על 'עצמי' בשאלות על 'יוצר'? כל הגמגום הזה.
יצירה היא דרך לתרגם את המציאות לטקסט. להעביר תחושות, רגשות, מחשבות. להעביר אותם בצורה לא ישירה אלא עקיפה , בדרכים לא דרכים. וכך היצירות מגיעות די רחוק, מתפתלות ומתמקמות (אם הן טובות), על יד הזיכרונות הרגשיים החזקים ביותר.
אולי המערכת הייתה הרוסה עוד מלידה, והיא שבה ומנסה לתקן את עצמה. ולא מצליחה. עוד ועוד ניסיונות נוגעים ללב. תמונות קצרות: אני מתחת לשמיכה, נוגעת בעצמי. אני עם חברות ,מעמידה פנים. מתעייפת ופורשת לדירתי . אני עם עצמי. אני מול הכלבה שלנו, מלטפת לה את הבטן והיא מתגלגלת על צדה, כמו שעשתה בתקופה בה הייתי ילדה . אני שוכבת על הרצפה, מתחת לחלון , מקשיבה לרוח.
בירושלים הקור, וזה החלק היפה, תמיד משתלב במחשבות . העננים הולכים ונערמים, אדומים. נבוכים אולי. המעבר בין הספרייה לדירה מתכסה כמיהות מופקרות כאלה, נורא.
אני חייבת לחזור להאמין באהבה.
להאמין באל במודל היהודי לא מתאפשר , בגלל הבנאליות של הרוע. השרירותיות. ודווקא רוע מוכוון אפשר להצדיק . אבל רוע שרירותי? כלב נפגע ממכונית ונשבר, אולי נראה בדיוק כמו הכלב המתוק שהיה לי , ונעלם . לטאה קטנה נשטפת בזרם, . חתול אובד.
פעם הלכתי לפסיכולוגית, ד"ר, ושאלתי אם יש לבעיה הגדרה , ואם כן מה הפתרון. אני פתוחה לכל פתרון, כך אמרתי . וניסינו והיא לא הצליחה להבין ,לא מה הבעיה. היא רק קבעה, שאני לא זקוקה לכדורים. כי חשבתי, אולי אני זקוקה להתערבות כימית. לא ייתכן שאדם נורמאלי יהיה עד כדי כך, קרוע וחתוך. לעומקו. אז הלכתי לעוד אחד, גם כן ד"ר. ישבנו ושוחחנו, גם הוא התרשם מהאינטלקט . יופי. וגם הוא לא הבין. שלל כדורים . אמר שאין זו בעיה פסיכאטרית , ובעצם לא ברור אם יש בעיה ומה שמה. והאמת שגם אני נגד . יצא ויש לי קצת ידע בנושא, חומרים מסונטזים כימית, לא פותרים אלא רק מסיטים. אם יש למערכת בעיה, התערבות בד"כ תצור בעיה אחרת. מפרה איזה שיווי משקל אחר. אם המערכת מאוד פגומה, אז הבעיות האחרות שיצוצו, עשויות להתגמד נוכח הפגם שההתערבות מנסה לתקן. תופעות לוואי הן אף פעם לא רק מלוות. אבל אמרנו שלי אולי אין פגם, ולא ברור אם הוא טרי או ותיק.
אני זוכרת שפעם מאוד אהבתי גברים. אהבתי אותם בלי להתייאש. הטובים מלאו אותי שמחה, ועזרו לי להבין דברים שתמיד ניסיתי ולא הצלחתי בעצמי. ואלה הלא טובים, זה היה גם בסדר. לא התעוררנו יחד בבוקר , מישהו תמיד הקדים את השני.
והייתי חשה את האושר העמוק בשחרור הרסן. החזרה של איזה אושר בסיסי וטהור, או היכולת לחוש אותו. אך גם זה הולך ומהבהב . אולי ייעלם . ואולי לא צריך יותר מרוח קלה, כדי שישוב.
חוויות חשקניות 