בשקט הגמור שלפני היומולדת


נראה לי שהמערכת הרגשית נהרסה בשנה וחצי האחרונות.  ואני מעמידה פנים, מן הצגה , בחוץ.  עם חברים או חברות או בהתחייבויות מול מוסדות. אבל בפנים זה בעצם די הרוס. אני מנסה להבין אם לפני היה שלם, ולא מצליחה .  כנראה שנועדתי להיהרס והגבר הזה היה רק טריגר, ויכל להיות טריגר אחר.   אי אפשר להאשים אדם אחר בטעויות שאתה משתדל לעשות.   זה מטופש. אתה מגיב אל העולם כפי שאתה בוחר , ואדם אחר היה מגיב אחרת . למשל, לא נשאר באותו מצב זמן ממושך כל כך, או מנסה להציל את מה שנותר .   מתרגש בצורה אחרת, מושך את השמיכה בלילות אחרת, מתאכזר לעצמו בצורה אחרת.  אולי מזהה את הסימנים הראשונים בפנים, שיעידו על הכנות ליציאה .


 אף אחד לא שבה אותי והייתי חופשייה ללכת.  אבל לא . אני נשארתי.  כדי לתקן? בולשיט. כי אני מכורה לדראמה, והסנריו כולו חולל אפקט שמקביל לסם. לא סתם סם, שילוב של כמה סמים. 


 


אז אמרתי לעצמי, זה טוב. זה ישרת איזה אינטרס. נאמר, יצירתי.  ובאמת הכתיבה שלי התפתחה מאוד. אז מה? אני חיה בשביל שהכתיבה שלי תחיה או בשביל שאני אחיה?  אם הברירה היא בין חיים כאלה , לבין חיים אמיתיים, מה נכון? ובכלל אין שום הכרח להרוס את עצמך כדי ליצור . יש כל כך הרבה יוצרים מבריקים שמתחזקים חיים טובים . ובכל זאת .בכל יוצר יש שבר, השאלה רק מהו, וכמה היוצר מצליח לגשר עליו. האם היצירה עוזרת או מונעת? אין תשובה.   מצד שני, האם זו השאלה?  ממתי החלפתי את השאלות על  'עצמי' בשאלות על 'יוצר'?    כל  הגמגום הזה. 



יצירה היא דרך לתרגם את המציאות לטקסט.  להעביר תחושות, רגשות, מחשבות.  להעביר אותם בצורה לא ישירה אלא עקיפה , בדרכים לא דרכים.  וכך היצירות מגיעות די רחוק, מתפתלות ומתמקמות (אם הן טובות), על יד הזיכרונות הרגשיים החזקים ביותר.


 


אולי המערכת שלי הייתה הרוסה עוד מלידה, והיא שבה ומנסה לתקן את עצמה. ולא מצליחה.  עוד ועוד ניסיונות נוגעים ללב.  תמונות קצרות: אני מתחת לשמיכה, נוגעת בעצמי.  אני עם חברות ,מעמידה פנים. מעמידה פנים . מתעייפת ופורשת לדירתי (כמה אפשר ?). אני עם עצמי. אני מול הכלבה שלנו, מלטפת לה את הבטן והיא מתגלגלת על צדה, כמו שעשתה בתקופה בה הייתי ילדה ומאושרת.   אני שוכבת על הרצפה, מתחת לחלון , מקשיבה לרוח.


 


להאמין באל במודל היהודי לא מתאפשר, בגלל הבנאליות של הרוע. השרירותיות.  ודווקא רוע מוכוון אפשר להצדיק . אבל רוע שרירותי?     כלב נפגע ממכונית ונשבר, אולי נראה בדיוק כמו הכלב המתוק שהיה לי כילדה ונעלם . לטאה קטנה נשטפת בזרם, טובעת.   חתול אובד.


 


פעם הלכתי לפסיכולוגית, ד"ר, ושאלתי אם יש לבעיה הגדרה , ואם כן מה הפתרון. אני פתוחה לכל פתרון, כך אמרתי . וניסינו והיא לא הצליחה להבין  ,לא מה הבעיה. היא רק קבעה, שאני לא זקוקה לכדורים. כי חשבתי, אולי אני זקוקה להתערבות כימית.  לא ייתכן שאדם נורמאלי יהיה עד כדי כך, קרוע וחתוך.  לעומקו.   אז הלכתי לעוד אחד, גם כן ד"ר. ישבנו ושוחחנו, גם הוא התרשם מהאינטלקט . יופי.  וגם הוא לא הבין. שלל כדורים . אמר שאין זו בעיה פסיכאטרית , ובעצם לא ברור אם יש בעיה ומה שמה.  והאמת שגם אני נגד . יצא ויש לי קצת ידע בנושא, חומרים מסונטזים כימית, לא פותרים אלא רק מסיטים. אם יש למערכת בעיה, התערבות בד"כ תצור בעיה אחרת. מפרה איזה שיווי משקל אחר.  אם המערכת מאוד פגומה, אז הבעיות האחרות שיצוצו, עשויות להתגמד נוכח הפגם שההתערבות מנסה לתקן.  תופעות לוואי הן אף פעם לא רק מלוות.   אבל אמרנו שלי אולי אין פגם, ולא ברור אם הוא טרי או ותיק.


 


פעם הייתי חשה את האושר העמוק בשחרור הרסן. החזרה של איזשהו אושר בסיסי וטהור, או היכולת לחוש אותו. אך גם זה מהבהב .  אולי הוא ילך ויעלם . ואולי לא צריך יותר מרוח קלה, כדי שישוב.


 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s