ומה גם אנשים.

אני לא יודעת. לפעמים,  מסתכלת ב "אהבת תפוח הזהב", הכריכה האדומה של "כל השירים עד כה", שחיברה המשוררת דליה רביקוביץ', ואני רוצה לבכות. את מה, אני לא יודעת.  ואז עולה כעס. שמכל המשוררים בחצי השני של המאה , דליה הייתה הוירטואוזית ביותר. ומצד שני הסובלת ביותר. והכעס הוא על ה"תשלום" תמורת. כאילו הייתה כאן תמורה, שירה תמורת סבל. תהילה תמורת דם. או משהו. כאילו הייתה הסכמה , השגעון שלה יפה, והשירה שלה יפה ולכן זה בסדר. אבל רק המוות  ,לא היה לה מוות יפה.


ולא. זה לא בסדר. אלה תמיד נשים,  יפות (ואם נזכיר את סילביה פלאת' או אן סקסטון), שהולכות ופורמות את עצמן ומניחות את חוט המחשבה בשירה, והכל מסכינים. האם באמת הכרחי הדבר?  זה מעורר בי זעם חזק, אותו זעם שעלה כשקראתי את "אנטיגונה" בגיל 15. תמיד צריכות הנשים לזעוק איזו זעקה אישית, לזעוק כל כך חזק,  שקול הערווה, יישמע איכשהו. זה ברור. זה אפילו הגיוני, באיזו דרך יפה.


 


ואם יכולתי לשוחח איתה, היום,מה הייתי אומרת ? כלום. הייתי שותקת. אני חושבת שנוכח שירה גדולה אין לי אלא לשתוק.  מה יש להגיד? והיא תאמר את זה יפה יותר.  לפני זמן מה שמעתי את פלאת' ביו טיוב, מקריאה את Lady Lazarus. קול נוקשה, לא עדין. כאילו מתוך גהרה. ולה, מה הייתי אומרת? לא הייתי אומרת.  שותקת. מה יש להגיד.


 


מעולם לא העמקתי יותר מדי בשירתן.  יש דברים שאין להם שיעור. הוירטואוזיות של דליה לתרגם את המציאות לטקסט. למילים שלה, כתרי הסבל . אין שיעור. 


 


 


 


 


גאווה/ דליה רביקוביץ`

אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לך,
ולא מחמת זקנה.
שנים רבות הם שוכבים על גבם בחם ובקר,
שנים כה רבות,
כמעט נוצר רושם של שלווה.
אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.
מעיין גאווה.
שנים רבות עוברות עליהם בציפיה.
מי שעתיד לשבר אותם
עדיין לא בא.
ואז האזוב משגשג, האצות נגרשות והים מגיח וחוזר,
ודומה, הם ללא תנועה.
עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים
יבוא וילך.
ופתאום האבן פצועה.
אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.
ומה גם אנשים.