ביאור. ונסיגה

ויתרתי על אהבה מהרבה מאוד סיבות. הויתור לא מודע. ולא נשלט. אם היה נשלט, הייתי שולטת בהחלטה הנגדית, ותובעת אותה מעצמי . אבל אין כזו. כי ויתרתי על אהבה. זה ויתור ארוך ואיטי. שמתחיל בי ונגמר – ברצון לחיות.

הטעם שלי נוקשה ומוגדר באוכל.  אני אוהבת אותה מנה בכל מסעדה. אותו הרכב בדיוק. בסושי זו תמיד אותה הקומבינציה (סלמון ואבוקדו, קונוס, כמה מאקי עם בטטה או מלפפון, אולי ספייסי טונה).  בפסטה, אותו הרוטב. ובאהבה,  בחור עם אייקיו חריג,  כשרון חזק למדעים מדויקים שנהדף בנטיות לכתיבה.  כשרון עצום לשפה ומספרים והלך חשיבה אנליטי וקריר. וכמובן, קורטוב של אנדרוגיניות. ואדישות . מידה הגונה של א-מיניות. זה תמיד השילוב המדויק הזה שמפיל אותי.  אנדרוגיניות היא סוג של סכסוך פנימי, שרק נפש נשית מכילה: השניות הנשית. תמיד יהיה להם את זה. וכשידברו, פתאום, ככה , אנשים יחדלו לעשות מה שהם עושים בד"כ, ויקשיבו. והם ידברו ביוהרה שמתכסה צניעות, אבל לא ישאירו ספק:  מאוהבים בעצמם, מרוכזים בעצמם.  אדישים לחומר ואליליו ברי החלוף. מלטפים את עולם המהויות האפלטוני, לא בלי להסתכסך . נזירים רגישים, כותבים מחוננים. מושאי האהבה . ואין לי כוח . אין לי יותר כוח לאנשים מהסוג הזה . ולכן ויתרתי .   ויתרתי. רוצה חיים. רוצה לחזור בערב למישהו מחייך .  טוב לב .שפוי.  שפיות היא מעלה מבורכת.

 מצאתי אדם כזה. ואנחנו יחד חודש וחצי. ופתאום אני מתחילה לראות שיש עוד עולם, עולמם של אנשים מוצלחים וחכמים שמונעים לא מאגו .  שיש בהם צניעות כמעלה טבעית. שיש בהם מתינות מפני שהם מסוגלים לראות גווני ביניים. לא רק קצוות. ולכן הם גם מסוגלים לראות אותי.  אני קצת מופתעת, כי תחת המבט הזה, גם אני רואה פתאום אותי. על זה לא חשבתי.  זה בעיקר מסקרן, גורם לרצות לצאת לרגע מהמגרש שלי, ההיררכי , שכל כולו מאזן על מאזן.  ולנסות.

פוגת – מוות

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלַה
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב
כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
כּוֹתֵב וְיוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רוֹשְׁפִים כּוֹכָבִים
הוּא שׁוֹרֵק לִכְלָבָיו שֶׁיָּבוֹאוּ
שׁוֹרֵק לִיהוּדָיו שֶׁיֵּצְאוּ וְיִכְרוּ בֶּעָפָר בּוֹר קֶבֶר
פּוֹקֵד עָלֵינוּ פִּצְחוּ בִּנְגִינוֹת לַמָּחוֹל

חָלָב ׂשַחֹר ׂשֶל ׂשַחַר אנַחְנוּ ׂשוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר ׂשוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
אישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים
הוּא כּוֹתֵב כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית אנַחְנוּ כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

 

הוּא קוֹרֵא הַעמִיקוּ לדקׂר בְּמַלְכוּת הֶעָפָר אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם וְשִׁירוּ נַגְּנוּ
הוּא שׁוֹלֵח ידוֹ לַבַּרְזֵל בַּחגוֹר וּמֵנִיף בְּיָדוֹ וְעֵינָיו תְּכֻלוֹת
הַעמִיקוּ לִדְקׂר בָּאֵתִים אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם הַמְשִׁיכוּ נַגְּנוּ לַמָּחוֹל

חָלָב שַׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבׂקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים
הוּא קוֹרֵא הַמְתִּיקוּ יוֹתֵר לְנַגֵּן אֶת הַמָּוֵת הַמָּוֵת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
הוּא קוֹרֵא הַאפִילוּ יוֹתֵר לִפְרֹט עַל כִּנוֹר וְאַחַר תַּעלוּ כֶּעָשָׁן בָּאוִיר
וּבוֹר קֶבֶר לָכֶם בֶּעָנָן שָׁם שׁוֹכְבִים לׂא צָפוּף

 

חָלָב שַׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם הַמָּוֵת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
שׁוֹתִים אוֹתְךָ עֶרֶב וָבֹקֶר שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
הַמָּוֵת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה עֵינָיו תְּכֻלוֹת
הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ כַּדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ בִּמְדֻיַּק
אִישׁ גּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
הוּא מְשַׁלֵּחַ בּנוּ כְּלָבָיו נוֹתֵן לָנוּ קֶבֶר בָּרוּחַ
מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים וְחוֹלֵם הַמָּוֵת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה

זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית

 

 

פאול צלאן

תרגום: שמעון זנדבנק

מספר סופרים שאני לא אוהבת

– פראנץ קפקא

– הרוקי מורקמי

– וויליאם פוקנר

– פיליפ רות'

– ז'ורז' סימנון

לא חשבתי שלכתוב ספור של 6 עמודי וורד, יהיה כל כך מתיש.  וזה , לעזאזל מתיש. יצאה נשמתי. שעות של עבודה על כל פסקה. זה להתקדם שלושת רבעי עמוד ביום. הספור (במהותו) ארוטיקה ,ולקח לי פאקינג 3.5 עמודים להגיע לקטע של הסקס.   כל כך אחר מבלוג . פשוט לא תפסתי כמה.  וזה מוזר שאני אדם כל כך כאוטי אבל הספור יצא מאוד מסודר, כמעט קריסטלי כזה. כאילו אני שואפת לשקף שם את מה שלעולם לא אצליח . וכנראה זה המתח, בין הכאוס לסדר, שמלווה אותי. גם לכתיבה וגם בשעה שאני ישנה, וגם כשאני מדברת עם גבר.

 

עם הבחור הרציני החלטנו שוב לנסות

אני כותבת ספור על סקס. ולקח לי שלושה עמודים להגיע לסקס. ככה זה פרוזה כנראה. הכל צריך להיות מוצדק, כל תיאור וכל אמירה. לפחות פרוזה קלאסית מהסוג שהספור נכתב בה.   איזה כיף! היום סוף סוף הגעתי לחלק של הסקס וההתפשטות. אני באמת נרגשת לגבי זה.

מר נגמר

אני כותבת את הספור הראשון שלי, וזה מתיש. אני יושבת כל יום 5 או 4 שעות , וכותבת. ואז מוחקת. וזה שונה מהבלוג כי פעם הייתי כותבת בחושך, ועכשיו רק בבוקר ובצהריים.  רק כשיש שמש בחוץ. ובלילות אני ישנה רע מאוד.  

 

פעם הייתי שוכבת עם גברים שרציתי והיום אני לא עם אף אחד.  לא מבינה עדיין אם טובה לי הנזירות הזו של השנים אחרונות או שזה חלום על מוות איטי, ענוג. 

 

בעצם אני לא יכולה להיות בקשר .  לא שאף אחד ייכנס לי לגוף או לפה או בכלל ייגע .  גברים תמיד רוצים לגעת. הם תמיד צריכים את הכניעה לבשר, כאילו כדי לאשר משהו.

זה בסדר עבור תקופה, אבל כדרך חיים, המופקרות לא עובדת.  באמת שלא בא לי לפרנס בעוד עשור איזו פסיכולוגית .  ולשאול אותה למה אני רווקה.  חברה שלי לוקחת כדורים נוגדי דכאון. וגם ידיד . אני די בזה ללוקחי התרופות למיניהם.  וזה לא עוזר להם, כי החיים קשים וזהו.

 

אני כמהה, להוביט ג'ינג'י וצנום, לכבול בשלשלאות אל רגלי השולחן, וכשיצריי יעלו אני אפקוד אותו.    

 

עם הבחור הרציני נגמר.

קרנבל עמוס עוז

 הסופר האהוב עלי בארץ הוא עמוס עוז.  למעשה הוא הסופר הישראלי היחיד שאני באמת מעריכה . ובכל זאת לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא את הקרנבל במוסף "גלריה" האחרון. איכשהו תדמיתו החיצונית מעוררת רתיעה.  גם האמירה הידועה שלו, שיש שני עטים, אחד כחול לספרות ואחד אדום לפוליטיקה, מגוחכת בעיני. בייחוד לאור הניתוח הפוליטי-מדיני שלו כפי שהוצג בעיתונות , וצדקה זהבה גלאון בדבריה על תרומתו למפלת המפלגה בבחירות האחרונות .

אני לא אוהבת ספרות ישראלית (ואינני מתייחסת כרגע לסופרים צעירים יותר) . להוציא עוז, וצרויה שלו. גם יובל שמעוני .
נקח לדוגמא את קנז. ניסיתי את "מחזיר אהבות קודמות". הוא משעמם אותי. תחושה של סרט משנות השמונים, ג'ינס מגזרה גבוהה, תל אביביות דיזנגוף פינת פרישמן. דמויות שוליים שבלוליות. טירוף סטייליסטי.

את חוסר החיבה לגרוסמן ביססתי עוד מילדות. "יש ילדים זיגזג" וגם "מישהו לרוץ אתו" היו בלתי נסבלים.  אני לא אוהבת את הקול המספר של גרוסמן מאז "ספר הדקדוק הפנימי",  מן פסיכולוג ילדים רגיש, שמגיש לקורא ממחטות עם נעצים. 

הסופר המבריק בארץ הוא עוז.  כן, מתנגדים לו רבים. ובצדק, הוא מלא מעצמו,  והאישיות הנחשפת מפתה את האוזניים הלא נכונות. בעליל. דעותיו הפוליטיות הן קריקטורה (בלי להכנס לפוליטיקה) , בעיני.   אבל הכתיבה שלו נמצאת בדרגה שונה מאוד, מיתר הכותבים. אותו יום, כשפתחתי את "מיכאל שלי" בחנות ספרים ירושלמית, וקראתי את העמוד הראשון, הבנתי למה הוא פייבוריט לפרס נובל. ואחר כך עם "מנוחה נכונה" ו"הר העצה הרעה".

כשקראתי אותו הבנתי שיש פרוזה גדולה בישראל. כאן. עכשיו.  ולדעתי, אף אחד אחר מאלה שמניתי, לא יכול להתחרות עם הרף שהציב, כבר בגיל 26, שב ומציב לכל מי שמתיימר בארץ לקרוא לעצמו סופר .
 

לאחרונה סיימתי את "מולכו" של א.ב יהושע, כנראה הסופר המוכשר ביותר בארץ, לצדו של עוז. וניסיתי להבין ביני לביני מדוע "מיכאל שלי" הוא הטקסט שבכל זאת פרץ דרך והמם דור שלם של קוראים.  אני חושבת שזה הריתמוס שלו, היכולת לכתוב פרוזה שירית ועלילתית ,ההבנה הפסיכולוגית של הדמויות. הוא לא באמת צריך להבין אותן, הוא כותב כך שנדמה שהוא מבין.   וכמובן הנשיות שלו, שהרבה מאוד סופרים גברים חסרים (למשל מקארתי או המינגוואיי או סאלינג'ר אם להזכיר בארצות הברית, ובארץ כותבים כמו א.ב יהושע ומאיר שלו ואמיר גוטפרוינד).  הגמישות של הקול המספר אצל עוז פשוט לא יודעת גבול . הוא יכול להיות באמת אישה צעירה בת גילי, זקן, קיבוצניק בשירות צבאי, אדם מאמין, אתאיסט, מהגר רוסי מטורף,  פנטסטיקן, ריאליסט, משורר ופסיכולוג. הכול יחד.  מתכתב עם סופרים כמו לב טולסטוי ושרווד אנדרסון ואפילו קצת גוגול (בחלקים המטורפים הפנטסטיים נניח, של "ספור על אהבה וחושך").

אבל מעל לכל, יש לו סקס אפיל צונן רוסי שהוא מביא מעצמו, לכתיבה. ואנחנו אוהבים את זה כאן בישראל החמה והלא סקסית בעליל.  אפיל צלול ופתייני.  יומרה מלכותית , אם מתוקף מוצאו המשפחתי ,אבל בעצם מהיותו מי שהוא.

אני מקווה שמתישהו יבין עוז שהקרנבל התקשורתי המוקצן  , פוגם בחיבור לקורא. הרי כבוד לא חסר , הוא ידוע את ערכו והכול יודעים. עדיין,אני מחכה לספר אחרון, שיראה שהוא קודם סופר ורק אחר כך מלך מזדקן, מוקף מילים מלוטשות. 

 

לא , זה לא היה עצב

אתמול התפשטתי אחרי המקלחת והסתכלתי בראי.  חשבתי שאלה פנים יפות, וגוף יפה. ורציתי לשמוח, הנה הבחורה הזאת בראי, היא פה.  אבל פשוט ישבתי ערומה והרגשתי איך אין בי אלא חיקוי , ופרשתי שמיכה על הרצפה ונשכבתי, ככה , והאור של המנורה היה ממש חזק אז כיסיתי את העיניים, כדי לישון בחושך, הצמדתי רגליים וכופפתי את הגב, עד שהייתי מספיק קרובה אל עצמי , התחלתי להבין שהוא כבר באמת רחוק.

 

המתנה

 

יש לי חמישה ימים לצאת מדעתי ולמצוא את הדרך חזרה. 

וזה טוב. כן,

אבל הרציף צר והמים ממזריים,  

 

מעולם לא חשבתי שהאושר משעמם.  לרוב אני מתגעגעת לאושר עוד לפני שהוא נעלם. גם אם הבדידות בעצם מלאה ולא ריקה , אני מקווה בסוף , להתרחק ממנה.

 

הבחור מקסים ורציני ואני לא יודעת.   רוצה להתאהב אבל כבר לא מאמינה בזה . לא בדרך שתפסתי אותה קודם.  מתישהו צריך להתבגר.  ואולי להינשא צעירה , עוד שנה שנתיים , אומר לוותר על הרעש הרומנטי. 

 

ואני אוהבת לטייל בערבים בירושלים.  על הדרך מתחת לעצים ,קריר וגבוה. ושלוחות ההרים , מבשרת ציון, רמות וכל השכונות האלה. ורחוק יותר  הכפרים, יהודים או ערביים.   העיר הזאת נראית בלתי אפשרית עבור המילים שלי.  כל הרוחות והברושים והגבעות החשופות ,בתי כנסת והמון ילדים ולכלוך . המתנה נצחית לאוטובוס, שריקת ההמתנה בקור, בתוך המעיל  . וכל שנה נהיה רק יותר קר.

 

כן, יודעת שהבחור רציני לגבינו.  אבל מה לעשות. להיות מהנשים האלה, שלעגתי להן בנימוס כל השנים?   ומצד שני, 

אני מרגישה כמו עץ עטוף קליפות .

 

 

 

 זה איננו עצב

 

התנתקות

 אני לא יכולה או רוצה לפרט.  עם הקוראים סליחה. פשוט אשפוך כאן את ליבי, בתקופה הקרובה, בצורת מכתבים .

 

 

 

חשבתי הרבה.  מדוע לסיים את הקשר (גם אם קטוע וספוראדי) בינינו מרגיש  כמו מוות.

 

אני אוהבת אותך , באמת. אבל חלק מהאהבה הזו בא כדי שלא ייכנס משהו אחר ביני לבין עצמי –  מלבדך.  ולכן נותר המרווח הזה ,  למלאו בספרות.

 

במפגש השני אמרת שאתה לא מרגיש לבד בכתיבה, אתה מרגיש לבד כשהטקסט מתפרסם. כי אתה חש שהוא נחווה ונתפס אחרת משהתכוונת.  ואילו אני ספרתי שהקושי בכתיבה, הוא הניתוק והבדידות שהיא משרה עלי.  יכול להיות שאצל כל אחד זה מקצין איזה פחד אישי או חולשה. כשאני בתוך הכתיבה ממש ,זה מגיע לכדי כך שאני לא מסוגלת לתקשר עם אנשים.  לשבת ימים שלמים בדירה בלי להיות מסוגלת להרים את הטלפון ולענות כשמתקשרים , או להשיב למי שפונה אלי באוניברסיטה ובעבודה,  לפנות וליזום בעצמי שיחות.  זה מקצין את האוטיזם הטבעי .  הבדידות הזה כמעט בלתי אפשרית , אלא שהידיעה שאתה שם, אפילו ברמת הרעיון, אפשרה מרווח נשימה, דם.

 

אני מצטערת על שאני מוזרה. באמת. הלוואי ויכולתי לא להיות מוזרה, אבל כך הווייתי.   אדם טוב ורגיש, אבל מוזר. ייתכן ואני צורת חיים מכוכב מרוחק שהגיע בטעות, דרך מנהור, לכדור הארץ. ואתה יקר לי עמוקות. מקווה שתאמין .

ואולי גם זה יישמע מוזר, אבל הייתי מרגישה טוב יותר לו היית מצוי בקשר , גר עם מישהי, או נשוי. כך יכולנו לבנות היכרות שלא מבוססת על שום מתח , ואולי זה היה תורם להימשכותה.  בוודאות זה היה גורם לי להרגיש יותר טוב.   מכל מקום אתה לא.

 

לחשוב שלא אראה אותך  עוד , שלא אשמע את הקול שלך או אקרא את המילים ואת דעותיך ,  מסב צער נורא, וכנראה מקפל בתוכו חוויות אחרות מהעבר. אמרתי לך, לא הכול אתה  יודע. ודווקא כי לא הכול חלקתי .  כן, יש טראומה של מוות בעברי, אך היא אינה קשורה לאבא . אני לא הולכת להיכנס לזה .

 

תמיד האמנתי שאהבה היא הדרך היחידה לעכב את המוות. כרגע נדמה שהיא דרך לקדם אותו.  

 

אבל מאוד קשה עם סיום, כל סוג של סיום . זה נחווה כך, כמו מוות .  האהבה הזו פקחה את עיני לראות מי אני בפעם הראשונה בחיי,  לראות אחרת את המציאות .

 

אני מפחדת שלא אוכל לחיות בלעדיך. אני לא יודעת איך אוכל . הנה, אמרתי את זה. והאמונה שלך הסבה כוח. אבל אתה לא כתבת את הטקסטים האלה, אני כתבתי. שאלת אם קראתי את הספרים בשבילך. ולא ,לא . רק בשבילי. אבל

 אני מפחדת כי שם זה הדבר , ואם שם לא אז בכלל לא. ואז לשם מה לחיות?  מידי פעם אדם צריך לענות לעצמו על השאלה, לשם מה לחיות. קראתי בקהלת לפני כמה ימים, וזה עזר. וחזק.  והנה מתקרב ליל הסדר, חג משמח ומרגש. 

 

 

  אבל אהבה שלא מתרקמת לבניית עתיד, משפחה, היא טעות.  היא מוות. ואני לא רוצה למות עכשיו.

אני חיה במעין כאוס כללי שאיש אינו מבין. עזרת לי להבין אותו.

 

הלוואי שהעננים לא יפסיקו להיערם בשמיים. אף פעם לא יפסיקו.

לפעמים אני שוחה בין הצלליות במיומנות , ואני שוכחת שזה חלום,  

אך אלה רק דפיקות הזמן בדלת.