התנתקות

 אני לא יכולה או רוצה לפרט.  עם הקוראים סליחה. פשוט אשפוך כאן את ליבי, בתקופה הקרובה, בצורת מכתבים .


 


 




 


חשבתי הרבה.  מדוע לסיים את הקשר (גם אם קטוע וספוראדי) בינינו מרגיש  כמו מוות.


 


אני אוהבת אותך , באמת. אבל חלק מהאהבה הזו בא כדי שלא ייכנס משהו אחר ביני לבין עצמי –  מלבדך.  ולכן נותר המרווח הזה ,  למלאו בספרות.


 


במפגש השני אמרת שאתה לא מרגיש לבד בכתיבה, אתה מרגיש לבד כשהטקסט מתפרסם. כי אתה חש שהוא נחווה ונתפס אחרת משהתכוונת.  ואילו אני ספרתי שהקושי בכתיבה, הוא הניתוק והבדידות שהיא משרה עלי.  יכול להיות שאצל כל אחד זה מקצין איזה פחד אישי או חולשה. כשאני בתוך הכתיבה ממש ,זה מגיע לכדי כך שאני לא מסוגלת לתקשר עם אנשים.  לשבת ימים שלמים בדירה בלי להיות מסוגלת להרים את הטלפון ולענות כשמתקשרים , או להשיב למי שפונה אלי באוניברסיטה ובעבודה,  לפנות וליזום בעצמי שיחות.  זה מקצין את האוטיזם הטבעי .  הבדידות הזה כמעט בלתי אפשרית , אלא שהידיעה שאתה שם, אפילו ברמת הרעיון, אפשרה מרווח נשימה, דם.


 


אני מצטערת על שאני מוזרה. באמת. הלוואי ויכולתי לא להיות מוזרה, אבל כך הווייתי.   אדם טוב ורגיש, אבל מוזר. ייתכן ואני צורת חיים מכוכב מרוחק שהגיע בטעות, דרך מנהור, לכדור הארץ. ואתה יקר לי עמוקות. מקווה שתאמין .


ואולי גם זה יישמע מוזר, אבל הייתי מרגישה טוב יותר לו היית מצוי בקשר , גר עם מישהי, או נשוי. כך יכולנו לבנות היכרות שלא מבוססת על שום מתח , ואולי זה היה תורם להימשכותה.  בוודאות זה היה גורם לי להרגיש יותר טוב.   מכל מקום אתה לא.


 


לחשוב שלא אראה אותך  עוד , שלא אשמע את הקול שלך או אקרא את המילים ואת דעותיך ,  מסב צער נורא, וכנראה מקפל בתוכו חוויות אחרות מהעבר. אמרתי לך, לא הכול אתה  יודע. ודווקא כי לא הכול חלקתי .  כן, יש טראומה של מוות בעברי, אך היא אינה קשורה לאבא . אני לא הולכת להיכנס לזה .


 


תמיד האמנתי שאהבה היא הדרך היחידה לעכב את המוות. כרגע נדמה שהיא דרך לקדם אותו.  


 


אבל מאוד קשה עם סיום, כל סוג של סיום . זה נחווה כך, כמו מוות .  האהבה הזו פקחה את עיני לראות מי אני בפעם הראשונה בחיי,  לראות אחרת את המציאות .


 


אני מפחדת שלא אוכל לחיות בלעדיך. אני לא יודעת איך אוכל . הנה, אמרתי את זה. והאמונה שלך הסבה כוח. אבל אתה לא כתבת את הטקסטים האלה, אני כתבתי. שאלת אם קראתי את הספרים בשבילך. ולא ,לא . רק בשבילי. אבל


 אני מפחדת כי שם זה הדבר , ואם שם לא אז בכלל לא. ואז לשם מה לחיות?  מידי פעם אדם צריך לענות לעצמו על השאלה, לשם מה לחיות. קראתי בקהלת לפני כמה ימים, וזה עזר. וחזק.  והנה מתקרב ליל הסדר, חג משמח ומרגש. 


 


 


  אבל אהבה שלא מתרקמת לבניית עתיד, משפחה, היא טעות.  היא מוות. ואני לא רוצה למות עכשיו.



אני חיה במעין כאוס כללי שאיש אינו מבין. עזרת לי להבין אותו.


 


הלוואי שהעננים לא יפסיקו להיערם בשמיים. אף פעם לא יפסיקו.


לפעמים אני שוחה בין הצלליות במיומנות , ואני שוכחת שזה חלום,  


אך אלה רק דפיקות הזמן בדלת.


 


 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s