המתנה

 

יש לי חמישה ימים לצאת מדעתי ולמצוא את הדרך חזרה. 

וזה טוב. כן,

אבל הרציף צר והמים ממזריים,  

 

מעולם לא חשבתי שהאושר משעמם.  לרוב אני מתגעגעת לאושר עוד לפני שהוא נעלם. גם אם הבדידות בעצם מלאה ולא ריקה , אני מקווה בסוף , להתרחק ממנה.

 

הבחור מקסים ורציני ואני לא יודעת.   רוצה להתאהב אבל כבר לא מאמינה בזה . לא בדרך שתפסתי אותה קודם.  מתישהו צריך להתבגר.  ואולי להינשא צעירה , עוד שנה שנתיים , אומר לוותר על הרעש הרומנטי. 

 

ואני אוהבת לטייל בערבים בירושלים.  על הדרך מתחת לעצים ,קריר וגבוה. ושלוחות ההרים , מבשרת ציון, רמות וכל השכונות האלה. ורחוק יותר  הכפרים, יהודים או ערביים.   העיר הזאת נראית בלתי אפשרית עבור המילים שלי.  כל הרוחות והברושים והגבעות החשופות ,בתי כנסת והמון ילדים ולכלוך . המתנה נצחית לאוטובוס, שריקת ההמתנה בקור, בתוך המעיל  . וכל שנה נהיה רק יותר קר.

 

כן, יודעת שהבחור רציני לגבינו.  אבל מה לעשות. להיות מהנשים האלה, שלעגתי להן בנימוס כל השנים?   ומצד שני, 

אני מרגישה כמו עץ עטוף קליפות .

 

 

 

 זה איננו עצב