קרנבל עמוס עוז

 הסופר האהוב עלי בארץ הוא עמוס עוז.  למעשה הוא הסופר הישראלי היחיד שאני באמת מעריכה . ובכל זאת לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא את הקרנבל במוסף "גלריה" האחרון. איכשהו תדמיתו החיצונית מעוררת רתיעה.  גם האמירה הידועה שלו, שיש שני עטים, אחד כחול לספרות ואחד אדום לפוליטיקה, מגוחכת בעיני. בייחוד לאור הניתוח הפוליטי-מדיני שלו כפי שהוצג בעיתונות , וצדקה זהבה גלאון בדבריה על תרומתו למפלת המפלגה בבחירות האחרונות .

אני לא אוהבת ספרות ישראלית (ואינני מתייחסת כרגע לסופרים צעירים יותר) . להוציא עוז, וצרויה שלו. גם יובל שמעוני .
נקח לדוגמא את קנז. ניסיתי את "מחזיר אהבות קודמות". הוא משעמם אותי. תחושה של סרט משנות השמונים, ג'ינס מגזרה גבוהה, תל אביביות דיזנגוף פינת פרישמן. דמויות שוליים שבלוליות. טירוף סטייליסטי.

את חוסר החיבה לגרוסמן ביססתי עוד מילדות. "יש ילדים זיגזג" וגם "מישהו לרוץ אתו" היו בלתי נסבלים.  אני לא אוהבת את הקול המספר של גרוסמן מאז "ספר הדקדוק הפנימי",  מן פסיכולוג ילדים רגיש, שמגיש לקורא ממחטות עם נעצים. 

הסופר המבריק בארץ הוא עוז.  כן, מתנגדים לו רבים. ובצדק, הוא מלא מעצמו,  והאישיות הנחשפת מפתה את האוזניים הלא נכונות. בעליל. דעותיו הפוליטיות הן קריקטורה (בלי להכנס לפוליטיקה) , בעיני.   אבל הכתיבה שלו נמצאת בדרגה שונה מאוד, מיתר הכותבים. אותו יום, כשפתחתי את "מיכאל שלי" בחנות ספרים ירושלמית, וקראתי את העמוד הראשון, הבנתי למה הוא פייבוריט לפרס נובל. ואחר כך עם "מנוחה נכונה" ו"הר העצה הרעה".

כשקראתי אותו הבנתי שיש פרוזה גדולה בישראל. כאן. עכשיו.  ולדעתי, אף אחד אחר מאלה שמניתי, לא יכול להתחרות עם הרף שהציב, כבר בגיל 26, שב ומציב לכל מי שמתיימר בארץ לקרוא לעצמו סופר .
 

לאחרונה סיימתי את "מולכו" של א.ב יהושע, כנראה הסופר המוכשר ביותר בארץ, לצדו של עוז. וניסיתי להבין ביני לביני מדוע "מיכאל שלי" הוא הטקסט שבכל זאת פרץ דרך והמם דור שלם של קוראים.  אני חושבת שזה הריתמוס שלו, היכולת לכתוב פרוזה שירית ועלילתית ,ההבנה הפסיכולוגית של הדמויות. הוא לא באמת צריך להבין אותן, הוא כותב כך שנדמה שהוא מבין.   וכמובן הנשיות שלו, שהרבה מאוד סופרים גברים חסרים (למשל מקארתי או המינגוואיי או סאלינג'ר אם להזכיר בארצות הברית, ובארץ כותבים כמו א.ב יהושע ומאיר שלו ואמיר גוטפרוינד).  הגמישות של הקול המספר אצל עוז פשוט לא יודעת גבול . הוא יכול להיות באמת אישה צעירה בת גילי, זקן, קיבוצניק בשירות צבאי, אדם מאמין, אתאיסט, מהגר רוסי מטורף,  פנטסטיקן, ריאליסט, משורר ופסיכולוג. הכול יחד.  מתכתב עם סופרים כמו לב טולסטוי ושרווד אנדרסון ואפילו קצת גוגול (בחלקים המטורפים הפנטסטיים נניח, של "ספור על אהבה וחושך").

אבל מעל לכל, יש לו סקס אפיל צונן רוסי שהוא מביא מעצמו, לכתיבה. ואנחנו אוהבים את זה כאן בישראל החמה והלא סקסית בעליל.  אפיל צלול ופתייני.  יומרה מלכותית , אם מתוקף מוצאו המשפחתי ,אבל בעצם מהיותו מי שהוא.

אני מקווה שמתישהו יבין עוז שהקרנבל התקשורתי המוקצן  , פוגם בחיבור לקורא. הרי כבוד לא חסר , הוא ידוע את ערכו והכול יודעים. עדיין,אני מחכה לספר אחרון, שיראה שהוא קודם סופר ורק אחר כך מלך מזדקן, מוקף מילים מלוטשות.