מר נגמר

אני כותבת את הספור הראשון שלי, וזה מתיש. אני יושבת כל יום 5 או 4 שעות , וכותבת. ואז מוחקת. וזה שונה מהבלוג כי פעם הייתי כותבת בחושך, ועכשיו רק בבוקר ובצהריים.  רק כשיש שמש בחוץ. ובלילות אני ישנה רע מאוד.  

 

פעם הייתי שוכבת עם גברים שרציתי והיום אני לא עם אף אחד.  לא מבינה עדיין אם טובה לי הנזירות הזו של השנים אחרונות או שזה חלום על מוות איטי, ענוג. 

 

בעצם אני לא יכולה להיות בקשר .  לא שאף אחד ייכנס לי לגוף או לפה או בכלל ייגע .  גברים תמיד רוצים לגעת. הם תמיד צריכים את הכניעה לבשר, כאילו כדי לאשר משהו.

זה בסדר עבור תקופה, אבל כדרך חיים, המופקרות לא עובדת.  באמת שלא בא לי לפרנס בעוד עשור איזו פסיכולוגית .  ולשאול אותה למה אני רווקה.  חברה שלי לוקחת כדורים נוגדי דכאון. וגם ידיד . אני די בזה ללוקחי התרופות למיניהם.  וזה לא עוזר להם, כי החיים קשים וזהו.

 

אני כמהה, להוביט ג'ינג'י וצנום, לכבול בשלשלאות אל רגלי השולחן, וכשיצריי יעלו אני אפקוד אותו.    

 

עם הבחור הרציני נגמר.