מר נגמר

אני כותבת את הספור הראשון שלי, וזה מתיש. אני יושבת כל יום 5 או 4 שעות , וכותבת. ואז מוחקת. וזה שונה מהבלוג כי פעם הייתי כותבת בחושך, ועכשיו רק בבוקר ובצהריים.  רק כשיש שמש בחוץ. ובלילות אני ישנה רע מאוד.  


 


פעם הייתי שוכבת עם גברים שרציתי והיום אני לא עם אף אחד.  לא מבינה עדיין אם טובה לי הנזירות הזו של השנים אחרונות או שזה חלום על מוות איטי, ענוג. 


 


בעצם אני לא יכולה להיות בקשר .  לא שאף אחד ייכנס לי לגוף או לפה או בכלל ייגע .  גברים תמיד רוצים לגעת. הם תמיד צריכים את הכניעה לבשר, כאילו כדי לאשר משהו.


זה בסדר עבור תקופה, אבל כדרך חיים, המופקרות לא עובדת.  באמת שלא בא לי לפרנס בעוד עשור איזו פסיכולוגית .  ולשאול אותה למה אני רווקה.  חברה שלי לוקחת כדורים נוגדי דכאון. וגם ידיד . אני די בזה ללוקחי התרופות למיניהם.  וזה לא עוזר להם, כי החיים קשים וזהו.


 


אני כמהה, להוביט ג'ינג'י וצנום, לכבול בשלשלאות אל רגלי השולחן, וכשיצריי יעלו אני אפקוד אותו.    


 


עם הבחור הרציני נגמר.


6 מחשבות על “מר נגמר

    • זקנים עם הליכון הם באמת דבר משעשע. בייחוד שיש כיום סאגוויי.

      ולא התכוונתי לחולי מאניה דיפרסיה וסכיזופרניה ודיכאון מאז’ורי (שבמילא לא מטופלים באותן תרופות כמו אלה שדברתי עליהם בקטע).

      אהבתי

  1. גם לי היתה תקופת יובש שכזו..אחריה הגיעו הנשים ונכנסו לחיי..
    אני, אגב, קוראת סמויה שלך. כתיבה מעוררת מחשבה! אין הרבה כאלה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s