קטע מספור , שיר

 

1.

גשם ירד והכבישים נקשו. ינאי חלף במהירות בג'סטי ,בדרכו למבשרת, מבטיו מתגנבים וראשו ריק ,

רק מגע הברך מזכיר מה עולה אל גדותיו.  מידי פעם חייך לעצמו, הכול שקט והכביש הלך והתעקל,

הם נסעו מעל חצי שעה והקור הורגש כמו נוסע שלישי . לבסוף עלה מתוך החשיכה רחוב ארבל,

הוא נעצר בקצה שורת בניינים על יד גינת ירק קטנה:  10,כניסה ב'.

2.

אתה יודע,

הלילה מקיף את כתפיי לפעמים כמו אדרת

הכוכב מדבר אלי לפני שעוצם את עינו

ידי מחזיקות זו בזו במקום בידיך

שמך מתרחק משפתיי כמו מפרש על ים שחור;

הלילה הלכתי על יד שדרת זיכרונותינו

הרוח טיפסה גבוה על הצמרות

ואותו עץ שבין ענפיו הסתבך צחוקנו

כוסה באבק העונות הקרבות ורחקות;

החורף הולך על צעדיך

עורב שיערך השחור עף לדרכו

ללילה היו שתי עיניים – נותרה הלבנה  לראות;

אסור ללחוץ בעניין

 

יותר ויותר מלוות אותי  נבואות קצרות, ואני לא יכולה לעשות עם זה כלום.   הן מבליחות ואז מתגשמות ואני יודעת דברים אבל זה לא עוזר, הדברים לא טובים יותר או גרועים פחות. כמו עבור קסאנדרה, העתיד אילם. האף מדמם מידי פעם ואני מפנטזת שאולי זו שחפת,  התחומים מתרבים ,ללא שליטה ואני לא מצליחה ל, התחייב

 

מתקשר אלי בחור שלומד בבצלאל ואנחנו מדברים על אמנות .מחמיאה לרישום שתלה בדירה,  אישה עירומה עם מטפחת.  אני קצת ציירת קטנה,  בחתך מסוים בסגנון אנחנו עוברים לדבר על משחקי מחשב,  "אייג' אוף אמפיירס", ו "הירוס"  כל מיני, הוא מדבר ואני צוחקת בפראות .  ירושלמי, לשעבר סרוג , מגניב אבל לא אקסצנטרי, אמן, מאופק, חברותי מדי,  אסור ללחוץ בעניין אלוהים.

 

/מופיעה בחדרי פיסיקאית. היא מאסה במעבדה והיא חושבת לעבור למדעי המחשב, חושבת היי טק. חושבת הרבה, ולפעמים רוקדת . ירושלמית שורשית וטון הדיבור שלה נוקשה. נדבר על סלסה קובנית ואל איי, על מדע ועל מרצים מושכים. ואם נצחק זה יהיה רק על הטיול לבית הקברות שעשינו פעם, בשנה הראשונה. 

 

בפייסבוק יש לי ידיד מתל אביב,  מוסיקאי שמנגן על גיטרה בס, יש לו שיער ארוך והוא שומע דברים שעלי להכיר על מנת לזכות באמונו .ג'ף באקלי, הראמונס, אואזיס, טום ווייטס . הוא מספר לי על אקסית שנחתה אצלו בדירה, הזדיינו והיא הלכה.   הוא עייף עכשיו והדירה מבולגנת.  בחלון יורד מסך חלב .

 

/עורכת מניו יורק מגיעה לארץ ואני יושבת מולה עם נייר ועפרון,רושמת " סופרים אמריקנים שכדאי לקרוא", היא נדרכת ואז משיבה, ואני כותבת צפוף והיא מרגישה חשובה,  נהנית מהמע-מד.  אני יודעת  ,מה יחמיא ומה יפגע בה. אין לה ילדים אבל יש את הים והיא אוהבת לשחות, היא יפה וקשוחה מאוד, פעם נהלה רומן עם גבר נשוי. אבל עברו שנים

 

 בן 40 בצ'ט, הלילה הולך ונגמר.  אשתו ישנה והוא מציע שניקח חדר במלון הארזים, נזדיין, ויחזיר אותי. אני מבקשת פרטים . הוא ישכיב אותי על המיטה ואני אהיה בשמלה כחולה, בלי תחתונים ובלי איפור .  אני רוצה שיפרט. מפרט.  ואז נפתח  . הוא מתפקע , מפסיק כי תיכף  .. מפציר בי שניקח חדר.  "אבל אתה נשוי", אני כותבת. "אשתי ישנה עכשיו".   אני שואלת אם יוכל להישאר לישון  והוא אומר שלא.  אשתו, וכל זה

 

 

אני יוצאת עם שלושה בחורים. לאף אחד אני לא מתמסרת  ואני לא קוראת יותר שירה.

 

\

אני עוד אוהבת אותך מאוד.

כנראה שהארועים השקטים הם אלה המכים הכי חזק. לפעמים,

מדעני הכאוס הם פיסיקאים שנכשלו ולמדו להינות מזה. בעצם כאוס הוא כשלון האדם. אלוהים צוחק לנו בפרצוף, הוא עוד שומר אצלו כמה טריקים. ישנים, ישנים ממש אפילו (כמה עשרות מיליארדי שנים ?)

שטיקים ישנים קונדסים ומעשיי קונדס. ופתאום אריסטו צדק ופתאום לא, הכל ברור ומחולק לחמש שבע שבעים משוואות יפות, ופתאום מגיע אחד יהיר במיוחד והופך את הדף>

נראה. נראה איך יכה בנו הזמן. הזמן מכה לאט ובמתינות. לא ריאקציונר ולא מהפכן.  הכל הגיוני פתאום, מובן מאליו. האבסורד, ההפתעה, מגיעה בעיקר מהסתכלות ארוכטווח (לאחור).

א.ג מת כי הוא היה על האוטובוס הלא נכון ביום הלא נכון בשעה הלא נכונה בדקה הלא נכונה. הוא נהרג יחד עם עוד כמה לא נכונים.

ועכשיו, \

סדרה, שרשרת פעולות תגובה: בהתחלה זה עוד נשמע הגיוני,

 

זה שאולי באמת הדבר היחיד שמעניין אותי עכשיו ותמיד היה: אני. אין לי

 מקום לסיום מפתיע במיוחד, אבל יש מקום לתקוות חדשות .לדפי מחברת שעוד יבואו.

בין העונות

נכנס לדירה בין העונות. נצטרך לרהיטים חדשים וזה יטופל במהרה. שלושה חדרים בבניין חדש , נוף יפה ,לא מרשים. נסחב את המיטה ואת הכורסאות בקושי דרך הדלת, לך יוקדש חדר נפרד, אתה תהיה שקט ויעיל.  תשב בימים, יהיה קר ונעים, בבקרים אפנה ללמוד,  משקפיים גדולים וחיוך , לפעמים אפרד ממך רכונה ,אנשק לפנייך כמו מרגלת, עדיין תישן והקור יקבל אותך בברכה. 

הימים יעברו, תצא לטייל ברחובות עליהם קראת בספר, עם מחשב ומעיל רוח , השיער האדום יתבדר, תצא ותשוב ותצא עוד , נקלע לשכונות דתיות, פחד עתיק יעלה אבל אתה תמשיך. נדחק בצד הכבישים , גברים ונשים וילדים הולכים ועולים ויורדים על ההרים,  יתיישבו בספסל,  ממתינים קדימה בוהים ושותקים .לרגע אפרוריות הסתיו תהיה בלתי אפשרית. ממהר ישעט פנימה קו 1, "לכותל" הם יעלו ואתה תתלבט .  לבסוף תפנה למרכז לקנות לחמים . אתה תבהה בזגוגית ופרחים פשוטים יתמתחו בחלון הראווה, כמו בקסם יטפסו לכל האורך באביב פרטי . אתה תהיה קצר רוח , גם השמש ,לא יודעת רחם תמהר למשוך אליה את מה שלבשה העיר . 

הזמן יתקדם. האוטובוס  , בין הערביים צלליות יתחילו מתארכות , והשמיים יסנוורו  קור.   אתה תחשוב עלי לומדת או מדברת עם גבר אחר. אין בי בעצם כלום, תלחש ותנסה לשכוח ולא תוכל. הזמן יתמתח חופשי , עננים ייערמו . תפנה חזרה.  הנסיעה ארוכה מדי, תמשך עוד ועוד כמו אפור .

ריחות יעלו , מהבילות תבשילים, חלות ובשר ויין ותתחיל לבשל מתוך אשמה,   אתה תחשוב על עגנון שהיה הולך ברחובות וכותב הולך ושב. תמהר להדליק את המחשב.  תכתוב,

-אני מתרוקן  . ואני צריך , אני לא חייב לעשות שום דבר חוץ מלבשל , אבל אין כבר משהו שיכול למלא אותי.

תמהר להקיש ואני אכנס, הלומת קור , משקפיים גדולים וצעיף, מדברת אליך ולא מקשיבה . אטיל בידיך מעיל ,אצא ואכנס ואחבק אותך, אתה תירתע.  נאכל בשקט , אתחקר ואתה תענה,

– לפעמים אני משתכנע,  צריך לגור באיזה יישוב. שם שקט והצרות שונות,

ואני כמו תמיד,  אחייך ואוכל , לא אדע מה לומר, אקום לחבק , הגוף יילחץ אל הגוף השביר, אתה תתנגד אבל בלי שארגיש, תלחש שצריך לפנות מכאן, אבל לאן, לא תדע לומר.  במקום ,

-את יודעת, אני.. נואש מקמילתם של הפרחים

שתיקה,

 נסדר כלים ,נכבה את האור ונפנה לחדר השינה, המיטה  נכנסה בקושי דרך הדלת, אתה תיפול ואני לצדך ,  דקה כמו תחרה, נעטפת , דמותך הדקה תסתיר את הכל,   אבקש אהבה.  

 

 

גברים יצורים משעממים. אחרי שהצלחתי להשתכנע באמיתה הזו, הם החלו זוחלים רבים וצרים עלי.  הבחור שאני "יוצאת אתו" אחת לשבוע, התחיל לדבר על תשוקתו לילדים ומיסוד. בחור אחר, פיסיקאי ג'ינג'י עדין , נזכר פתאום, אחח ,אחרי שנה להזמין אותי לצאת (למה לא בעוד כמה עשרות שנים? כשהשיניים יתחלפו בטוטבות).

מרומנטיקנית ללא תקנה עברתי בשעה רעה וברוכה לפוסט-רומנטיקה. עם האפיזודה מן התופת  של דנטה בשנה וחצי האחרונה, סיימתי עם אהבה. לא רוצה.  יציבות, טבעות , זה כן. עם אהבה סיימתי. אלרגית . כמו לקטוז, אהבה זו רק צרות.

-ומה הקטע עם הריימונד קארבר הזה? קראתי את  what we talk about when we talk about love  וניסיתי להבין – מה,  אולי הוא תסריטאי? כל שורה שניה, said the boy, said the girl.  חשבתי שזה תסקיט לספור. אבל לא, זה הדבר האמיתי. 

-גם מה הקטע עם יונה וולך הזאת? מצטערת, קראתי את השירים שלה, משוררת דרג ג'.  לא מוכשרת במיוחד. דימויים מעייפים, כתיבה סתומה ומגובבת, פרובוקציות שלא במקומן. וואטס דה פאקינג דיל? לא מצליחה להבין. overrated נורא. עוד כמה שנים, היא תישכח.

– ומה הקטע עם סקס? לא ברור. תמצית: שני אנשים מתפשטים , מתפלשים זה בזה, גונחים, צונחים ולא מצליחים להרדם.

שניים נפגשים ועד מהרה לא יכולים להחזיק מעמד ולהתפשט באי אילו תירוצים, להיכנס למקום מקורה (רצוי מיטה) להתחכך ולהשתחל אחד אל תוך פתחי השני ,כמו חלקים של אותו צעצוע. ואז, נעים מרעימים קולות, ולאחר זמן – תם הטקס . וזה הענין שמניע את בני האדם.  טקס רוטיני , צפוי, לא נשלט וגם לא מאוד מעניין.  כמה חיוכים, מבטים רבי משמעות, הומור מרומז ולא מרומז, סרים למרות הכוח הארוטי?  קצר טווח, אין לעמוד בפניו, ואין להבין למה .  

מי שינסה להסביר למה סקס זה הדבר , לא ממש יצליח. אולי אחת הסיבות שמשתדלים לדחות את ההשכלה המינית לראשית שנות העשרה ,מביך מדי להודות למה כולם נופלים נשכבים.  אולי כל העסק מביך מדי אבל כל המבוגרים עבדים להתגוששות העירומה . חוש הביקורת נגמר ברגע שהסקס האמיתי מתחיל. כמה היה אפשר ,להרוויח, מביטול לא מלא, אלא חלקי . כמה חודשים בשנה? תקופת ייחום מוגדרת וברורה? ובשאר – להיות חופשיים . כמה אוטונומיות , בחירה. תחילת ההתעוררות המינית בגיל העשרה היא דבר די מביך? אולי הסיבה לכך היא שמין הוא באמת דבר די מביך? מין הוא לא דבר מביך. נעים, אבל לא מביך. ההתנהגות המינית מביכה. וההתרפסות המינית מביכה. ובהקשר הזה, ברוך שלא עשני גבר. 

 

אם מישהו פעם שאל את עצמו איך נראה נסוי בפיסיקה קוונטית

              

רך כמו חלום

אם לא אנסה להגשים את החלומות שלי, לשם מה אני ישנה במציאות?

והרי החיים הם נמנום בין לידה למוות. נמנום חטוף.

 

האצבעות שלי הולכות ומקישות ככל ש.  יותר ויותר לתוך השעה והדקה. המילים נבחרו בשרירות, זה יכול היה להיות ריקוד, וידאו, או ציור. בעיני כתיבה היא אמצעי, זוג עיניים. כשלעצמה אין בה ערך. אין בה כלום. אין טעם בהתרפקות על המילה. יש טעם לומר אותן, להרגיש . לאכול , לשכב. יש טעם: אמנות היא גביע ממנו צריך ללגום. הגביע מקיף את היין כמו חיבוק, ואנחנו לוגמים.

 

אם לא נגע בחלומות בידיים, פיזית ממש נלוש , אין טעם לישון. צריך לקום, לקום ולטאטא את השמש אל הסדק בחלון.

 

אינני פוחדת עוד. זה ההישג. להצליח ולהכשל.  אם אלך, אלך בגבורה. אם אקום, אדע שאני ראויה לכל כתר. כך או כך,החול רך כמו החלום.  

מחאה קטנה

שיואו כל כך נמאס לי מהלימודים  . והפרפקציוניזם . אני סוגרת את השנה הזו ועוברת מאוד מאוד לחיפה, לרבוץ מול הים , לאכול סושי ולא לעשות כלום בערך .  אולי לקרוא ולהסתובב. גם כל החברים שלי שהקשרים אתם נותקו, זה ממש חבל. היום דברתי עם חבר בפייסבוק שבאמת לא ראיתי שנים, ופתאום קלטתי כמה התגעגעתי , כמה החברים האלה בתל אביב ובמרכז חסרים . ובעצם אין משמעות להישגים שלך אם אין סביבך את האנשים שאתה אוהב , שם לחלוק את הרגעים האלה. איזה רגע דובוני אכפת לי ? אבל כל כך אמיתי.

אני חייבת לשנות את הדרך שאני מנהלת את חיי בשנים האחרונות. הכל זה לפי משימות והישגים. 'צריך' להשיג כך וכך וכך, וזה קצת מעוות. ברור שחשוב להשיג דברים אבל נמאס לי לאמלל את עצמי.  הבעיה שנניח אתה הולך ולומד דברים, אתה נהיה יותר מורכב ויותר בוגר ומבוגר, וכן מה לעשות החיים שורטים אותך פה ושם, אז יותר קשה להתחבר עם אנשים חדשים ככל שהגיל עולה. או ש, אולי לא? אולי זה סתם המצאה של השנים האחרונות?  

כאילו הדבר המרכזי זה לעשות לעצמי שם או מעמד או תארים. אוקי אבל זה לא הכל, וזה לא כל מה שחשוב. זה רק חלק. יש עוד צדדים חשובים . למשל להנות מההווה, למשל לבלות. ביום שישי הלכתי לים, וישבנו שם מול המים והחול ליחך את הרגליים, וזה היה די נהדר.

הקטע זה שכשאתה מתמחה במשהו, לא משנה מה: משפטים או מדעים או אמנות או כתיבה או מוסיקה או ספורט, זה באמת לא משנה , ברגע שאתה הולך ונהיה יותר טוב, אתה גם נהיה יותר ויותר רחוק מהיתר. אתה צריך להשקיע בזה כל הזמן כדי להמשיך להשתפר, אתה צריך להפנים מחשבות שהן לא מצויות ושונות משל אחרים , אתה צריך לחשוב עצמאית , ולתכנן לך נתיב שיוביל אותך לעוד ועוד הצלחות.

 באמת כל מה שאני רוצה זה קצת להרפות ולהרגע. ולא להיות המיוחדת שאני כל כך אוהבת לשחק, אלא פשוט לחזור לאיזו עצמי שהנחתי מאחור לפני כמה שנים, בשם אידיאלים שכרגע מעט כבדים לי.

השעבוד

הלב שלי חבול, כמו מכשפה. העולם לא צודק ולא טועה. זו אני שטועה.  אני הולכת בדרכים והדם מחמם אותי, אני חושבת על החבל ממנו נתלית התקווה. אני חושבת על ההמון שיקהל כדי לראות את התלייה.  אני חושבת על זקנות שהולכות במעגל בדירות כמו זאת, ואני אתן. בת 25, אבל הגיל הוא קללה . במקרה שלי הזמן מתארך, איינשטין צדק. הזמן יחסי.  העננים עייפים , והם נחים על ריסים של ירח. או אולי להיפך.  עוולות העולם צפות ועולות  , אני רוצה להמיר דת.  יהודיה מוכה וצנומה שכמותי. השדיים שלי הפכו לרמזים . אינני אוכלת. אינני מתפשטת. המים לא מרווים כלום. הצמא לא מבקש אלא עוד צמא.  העולם חשוך ומואר. הסוף בורח לסוף אחר. משאיר אותי . אני שונאת את כל הגברים כולם, בקרוב אני מכשפה. מכשפות עושות אהבה עם  הצד השני של מטאטא.  אני בוכה על הילדים שלא יהיו לי. אני שונאת אותו על מה שעשה . אני אוהבת משהו לא מוגדר עכשיו , ענף שביר , צלליות , חתולים דרוכים. ילדות דתיות ובתולות. אני אוהבת הכול מלבד מה שנעתר לי.

השעבוד לעולם לא יסתיים.

הייתי רוצה להפסיק לחיות דרך האגו.  לחיות, לחיות בשביל עצמי. בלי השוואות , בלי הצורך להוכיח שאני טובה ממישהו. בלי הצורך להוכיח שאני טובה מעצמי. 

אני רוצה להתמסר לו: הים נראה כמו דבר מרגיע מאוד. כל ההרים והמזג החיפאי . והשתברות האור הנחמדה .

אני מפנטזת לעבור שנה הבאה לחיפה. לכתוב, אולי לעבוד כספרנית.  הכחול של השמים משקיף אל הכחול של הים. כן. אני ביניהם