מה עושים אחרי שקוראים את קלאריס ליספקטור?

 

 אף פעם לא הרגשתי עם אישה שזה ככה. אבל הנה.

קשה להאמין שסופרת כתבה את "שעת הכוכב".  זה מפחיד. אם היא כתבה אותו ,  . 

היא מבריקה ומסכנת. וחשבתי ,אחרי טראומת פרוסט ששתקה אותי בגיל 21, שרק הוא יכול לשבור לניאונסים כאלה, ולכן בודד בקטגוריית עצמו.

ולעזאזל, לא. לא רק.  כנראה ענין של יחסי ציבור צרפתיים

 

אנשים יודעים? כי זה לא הגיוני. היא גם מושכת כל כך.

אבל התאהבתי בה מסיפור חמישי, וזה נותן תקווה.

 

שמתי לב שכשנשים כותבות ונוגעות בגאונות הן ממהרות למות

 

בעצם הסכנה בשירה ובפרוזה כזו, היא העמדתה של לוגיקה עקיפה.  הילכדות בהגיון הזר שאנו מוציאים תחת ידינו. וככל שזה נעשה טוב יותר, כך הסכנה מתחדדת. ואנחנו מאמינים למניפולציות שנעות על המערכת הרגשית.  לכן כל מיני משוררים קופצים לנהרות. או מזמנים אליהם סרטן.  מסוכן לכתוב כמו קלאריס ליספקטור. אבל היא עמדה בזה באומץ.

 

אני חושבת ששאלתי מה בין דרך התיאור של האמנות לדרך התיאור של המדע. והמדע בעצם מציל אותי מעצמי, זו התשובה. רק בו יש מערכת הסכמות הגיונית שיכולה להתחרות בזו של האמנות (בסופו של דבר אמנות היא סדרה של מרידות). 

 


  קל לטעות.  קל לכתוב רע מה שליספקטור כותבת היטב (מה היא כותבת?),   אבל "שעת הכוכב" הוא אחד הטקסטים הגדולים שנכתבו.

 

 

 

 


– "אני חושב על הערווה של מכביה, קטנה אבל באורח בלתי צפוי מכוסה זיפים שחורים עבים ושופעים -הערווה שלה הייתה הסימן התקיף היחיד לקיומה.  היא לא בקשה דבר אבל ערוותה תבעה, כמו חמנייה פורחת בקבר. אשר לי, אני עייף. אולי מחברתם של מכביה, גלוריה, אולימפיקו. הרופא עורר בי בחילה עם הבירה שלו. אני צריך להפסיק את הספור הזה לשלושה ימים. "


 


– "האמת היא תמיד מגע פנימי בלתי מוסבר . האמת בלתי מזוהה. לפיכך אינה קיימת? לא, בשביל בני האדם היא אינה קיימת "


 


– "בדמה של גלוריה זרם יין פורטוגזי טוב, והיה לה גם נדנוד ירכיים מלוטש בהילוכה בגלל הדם האפריקני הסמוי. אף על פי שהייתה לבנה , ניחנה באיכויות של מולאטיות.  היא הייתה מחמצנת לצהוב ביצה את שערותיה המקורזלות, ששורשיהן היו תמיד שחורים. "


 


– "כי החיים הם ככה: לוחצים על המתג והחיים נדלקים."


 

פחדים

אני רוצה לצאת מדעתי, אבל לא יכולה. המחוייבות ללמודים ולימודי ההמשך.


אני רוצה לשכב עם גברים (אחח, רבים מדי) , אבל לא .   25 זה כבר קרוב מדי ל-30. דעיכתו הלא נמנעת  של הגוף. ואני חייבת לפעול מתוך אינטרס .  לעזאזל, לו הייתי גבר, הייתי מחליפה אותן כל שבוע. הייתי משתכשכת בכל זה. 


אני יוצאת עם בחורים רציניים שמדברים על מיסוד. וזה רומנטי כמו דלעת.  אלה הם חיי.   כשאתחתן אולי יהיה לי מאהב. אולי כמה . אי אפשר לדעת.  בעיקר בדמיון.  ופתאום נזכרתי בפלובר, במדאם בובארי. ובאנה קרנינה. אנה המתוקה.

לטוב ולרע המחוייבות העיקרית איננה הכתיבה.  ובכלל מחוייבות וכתיבה לא צריכות להמצא זו לצד זו.

המרצה  שאלה אותי אם אני דיסלקטית.  זה עורר בי צחוק ממזרי. אולי. לא חשבתי על זה.   סיימתי תיכון נוקשה במיוחד בהצטיינות. יש לי נתונים גבוהים.  ועדיין, נשאלתי אם אני דיסלקטית. ככל שאני חושבת על זה זה יותר מוצא חן . שוטה הכפר.    פתאום נזכרתי בכתה יא, המורה לחיבור חשבה שאני איומה . נדמה שהיא נתנה ציון הגשה נמוך במיוחד. ואז בבגרות השגתי ציון נורא גבוה. זה היה משעשע.  אני לומדת תחומים שהלב לא מצוי בהם בגלל הסטאטוס ובגלל שצריך. ובגלל כל מיני טעמים . חשבתי שאוכל להמנע מלימודים לתואר מתקדם, אבל אי אפשר אחרת.  אני לא רוצה להיות חוקרת, לא באמת .  ואני לא רוצה להתחתן כל כך צעירה.  אבל אלה דברים שאאלץ לעשות, שאין ברירה.  אתחתן  כדי לא לקחת את הסיכון לעבור את 25-30 בפחד, כשהסיכוי למצוא אהבה ,פוחת עם כל שנה. על 30+ אין מה לומר.  גבר לא רוצה אישה בת 30+, לא באמת. לא מתוסבכת כמוני. מה שיש לי הם נעוריי, איזו מראית רעננה מטעה, גמישות . חיוך . שיער בהיר ארוך.     כן. אני רוצה לחזור הביתה בערב מהמעבדה אל זרועותיו של אדם נחמד ומעניין, שמושך אותי באיזו רמה.  גם אם הוא לא אהבת חיי. כן, זו ההחלטה שלי.    ויש לו משפחה גדולה וגומות חן.   זה יותר חשוב מהכל כנראה.  הכל בסדר, כל עוד יהיה לי חדר משלי. מקום אחד, אפילו פעם בשבוע , בו אוכל לשבת ולכתוב בשקט. להיות אני.

הדרך

אני מאוד אוהבת לכתוב.  ואני מאוד תחרותית. התחלתי לכתוב ברצינות לפני שנתיים (כלומר לא כתיבה יומנאית או מתוך פורקן.  אלא מתוכננת).  לאחרונה השלמתי ספור שלם , ראשון שלי.  במקום להנות, במקום להרגיש טוב על הרמה הטכנית שהגעתי אליה, אני בלחץ נורא לגביי סיכויי ההצלחה  . אני בהיסטריה. כל כך חשוב לי לעמוד בסטנדרטים שהצבתי לעצמי, שזה הורס לי את הדבר שהכי אהבתי: כתיבה. אני מוצאת את עצמי חושבת על סיכויי ההצלחה באותה דרך בה אני מחשבת את ממוצע לימודיי. באותה דרך בה התייחסתי לכל דבר בחיים, היררכיה נוקשה ופנאטית, או לחילופין אדישות מרירה וותרנות מוחלטת.  וכי אין באמצע?  נכון, כדי להגיע רחוק צריך להיות תחרותית ופנאטית לגבי סטנדרט העבודה. אבל אי אפשר לענות את עצמך.  במילא מה שיהיה יהיה, במילא הכשרון שלי כבר נקבע פחות או יותר. במה יתרום או יגרע הלחץ ? הסבל הזה?  אם יש סיבה אחת טובה להשאר במתחם הבלוגינג ולא לעקור ל'עולם הממשי', זה שכאן לפחות אני פתורה מכל אלה. מהעול הזה.  אבל האם לקחת את הכתיבה ולהרוס כל מה שאהבתי בה, את החופש שהיא נתנה והמנוחה שהיא נתנה , ולעשות ממנה מירוץ – מה זה שווה בכלל?   


אני קורסת מרוב לחץ .  מספר טקסטים שיריים אמורים להופיע בכתב עת.  אבל חשוב מזה, הספור שחברתי, ממתין לתשובה . ומראש נאמר לי שזה לוקח זמן ודורש סבלנות . וכבר הביע את חוות דעתו הסופר, החמיא והביע אמון. ועדיין, אני חלשה וזקוקה כל הזמן, לא יודעת למה.  ואני סופרת כל יום ואוכלת את עצמי.  נעה בין דכאון לאדישות.  אני לא מסוגלת מבחינה רגשית לעמוד בכל זה. סבל טהור. אני קמה בבקרים, מבוהלת. אחרי שינה רעה.  חרדה. אבל מה שהכי נהניתי ממנו היה לכתוב. ואני זוכרת את זה היטב. לכתוב את הספור היה טוב. היה קשה מאוד אבל טוב ומרגש. טוב כמו שרצים ומתנשפים ועוד שניה נקרעים, אבל אחרי, מרגישים הכי בעולם? ככה טוב.

כל כך רע כרגע, מרגישה כמו בתיכון ,שהמורה חלקה חזרה מבחנים גדולים. האם זה מה שהולך לקרות כשאסיים טקסט ?  זה נורא.    ומה שכל כך מגוחך, כמה חרדתי באותם רגעים, ולעומת זאת כשעשיתי את הפסיכומטרי או חיכיתי לתוצאות הבגרות, פשוט לא היה אכפת לי.  אני נעה בין אדישות מטורפת לחרדה מטורפת.  ובין לבין יש טירוף.  אני צריכה רוגע, ושקט. סופרת את הימים שעברו מאז היומלדת, חושבת בלחץ, מה יהיה? חושבת בלחץ, "את כלום". חותרת מחשבות נגד עצמי.  ואני יודעת מה המקור שלהן. זו הרוסיות הזו שלי. פרפקציוניזם חולני. ואם אינני עומדת בו אני מרגישה כמו סוס כושל שצריך לצלוף.  ואם אני עומדת בזה, יש רגע של עונג ואז נפרשת יתרת הדרך, זו שעוד לא נעשתה.   אני חייבת ללמוד להנות מהדרך, כי כל החיים האלה הם ,למען השם, הם דרך.  וודאי האמנות.

אני זוכרת שהוזמנו, לביתה של הציירת במושב קדרון. אישה חזקה וחיונית מאוד.  גי'נג'ית, עם קארה.  היה לה מן חיוך עדין וצר.  סוג של ורג'יניה וולף, סוג של לוחמת. 


 "בהזדמנות אחת אמרתי שהייתי רוצה להיות נזיר בגלימה כתומה כדי לאבד את אגו האמן שבי. הייתי רוצה לא לעשות דבר ולהיות אדם מאושר".   

 אני לא חושבת שיש מילים שיכולתי לחתום עליהן יותר.


לאה ניקל . והיום פתאום, נבטו אלי הפנים מאיזו כתבה בעיתון. והבנתי שהאישה הזו היא לאה. ונזכרתי בגברת הנעימה שהגישה  לימונדה ונתנה לי להשתולל בסטודיו, כשהיתי ילדה.  ובכיתי היום, באיחור של ארבע שנים ממותה. איננה.  יהי זכרה ברוך.

נמאס לי מירושלים,


אני לא רוצה לשוב לתל אביב,


זה משאיר  את חיפה

למען השם , אני חיה כמו נזירה, ורזה כמו דחלילית .

 נשים מזהירות בגילאי 17-27, אבל הנבילה מהירה. זו האמת והיא מרה וקצרה.  אני לא רוצה אבל אין ברירה.


הסתכלתי בגב החשוף של דייב גהאן , יושב על המיטה, וישו ברקע, מוצלל נשים . רציתי . כמה פשוט הכל לעתים. 

כשגבר רגשי, כשגבר מתרכך כמו חלמון, זה מלכלך הכל בצהוב.  אני חושבת שאני דחלילית אובדנית

Depeche Mode – Personal Jesus


 


 


Reach out and touch faith
Your own Personal Jesus
Someone to hear your prayers
Someone who cares
Your own Personal Jesus
Someone to hear your prayers
Someone who's there

Feeling's unknown and you're all alone
Flesh and bone by the telephone
Lift up the receiver
I'll make you a believer

Take second best
Put me to the test
Things on your chest
You need to confess
I will deliver
You know I'm a forgiver
Reach out and touch faith

Your own Personal Jesus
Feeling's unknown and you're all alone
Flesh and bone by the telephone
Lift up the receiver
I'll make you a believer
I will deliver
You know I'm a forgiver
Reach out and touch faith
Your own Personal Jesus
Reach out and touch faith

http://www.youtube.com/watch?v=RQoUKZJrHSo