חשמל

 


יש לי בעיה; חיות בתוכי כמה. אחת רעה כמו להט של חרב, אחת טובה. הטובה, טובה מדי ,והרעה רעה מאוד.  זכיתי בבחור נהדר, והוא לא מכיר אותי כלל. פוגש פעם ב את זו ששואלת לשלומו. לוחצת ידיים ונבוכה, מחייכת ,נושקת לרוח, שיער רך, נימוחה בידיו. היא, כאן, ממש כאן.    הוא לא יפגוש אף אחת אחרת, כי הוא לא כזה. ילד טוב ירושלים.


 היא התמכרה לפורנוגרפיה , והחלומות נכנסו לבבושקות של סיוטים. החולשות הצטברו בתשוקה – לעוצמה. היא שתשכב עם כל גבר, בכל מקום, בכל מצב. אדישה לייצוגים, לאלימות, מפני שאיננה מרגישה. לא מצליחה להזדהות עם סבל של אף אדם, משום שאינה אדם. 


אני חושבת על אצילה יפה שנכנסת ליער. האצילה רוכנת על הברכיים, היא הולכת על הרגבים, פטריות נפצעות , כמה סנאים חומקים חזרה אל הפתחים, היא הולכת , אצילה לבושה שמלה יפה, משי ,ארוזה סאטן, האצבעות משתלבות עם השורשים . רחש נשמע, היא רכה כמו חשמל עכשיו,  עוצרת . העיניים הכהות מביטות למעלה, עננים נערמים, השיחים סבוכים כמו מחשבות . היא הולכת ומאבדת, היא נזכרת בהיסטוריה שאיננה שלה, נזכרת בציפורים שיושבו בקן שנועד לשריפה. הציפורים התפתו , הן נכנסו בין הענפים. הקן נלקח אל האש. הציפורים, הן שרו, לא ידעו את מה ובכל זאת המשיכו. הלהבות סבוכות כמו מחשבות. האצילה נזכרת, הן נשרפו . חשמל יורד מהשמיים .


נחזור אלי. הרעה מפחדת , כי הרוע מושך . גם טעויות. אז יעלו אותה אל עמוד עץ. וערימת קש, אש תפשוט מהר. שלוחות האצבעות ,העץ, יימח. ראשון. אחח.  הטובה, דמותה הדקה לא מספיקה. דמותה הדקה לא תסתיר את העולם . הן שתיים אחרי הכול.  יש לי בעיה.

כמו שמטגנים חביתה

 


– אז מה אתה עושה?


– מטגן חביתה


– אה


– מתי אני רואה אותך?


– מחר


– אני מבין.  צריך להפגש יותר.. אנחנו בונים עכשיו את הקשר


– כן.  איך הולך עם שוסטקוביץ?


– התאמנתי מהבוקר


– יפה


 


 


ירושלים של זהב, למה אני לא מאוהבת?   שכחתי, העיסקה. אני לעולם לא אוהב,  בתמורה יבוא הבחור. כל המדבקות נצמדות אל מצחו (היפה).  והלב שלי התחלף עם הטחול. הייתי בוכה אבל אין שם רגש.


תובנה מדהימה של רבע הגמר;  את יכולה לשלוט ברגישות שלך רק אם את לא מרגישה. תמיד האמנתי שאהבה היא הדרך היחידה לעכב את המוות. אך נדמה שזו היא הדרך לקדם אותו.    הימים עוברים עלי ,מחליקים, כל אחד קרוב יותר למר  מכתש.


עוד תובנה.  את נראית טוב, חכמה והלב שלך זה טחול, את יכולה להשיג (כמעט) הכל. אם הייתי זכר זה השלב שהייתי מזיינת כנראה , אחת אחרי השניה הייתי מחליקה אל תוך החלקות הזו שלהן בפנים, יוצאת, סוגרת ת'דלת, מדליקה משהו , לא חשוב מה. טלוויזיה, סיגריה, ג'וינט, עץ דקל. אבל אני לא.  אבל היחיד שהצליח לגעת לי בנשמה מאז שהכל כבה זה בוקובסקי . ושיר הפתיחה של "הפסנתר". ואליוט סמית'. מוזיקה. גם בוקובסקי הוא סוג של מוסיקאי. הוא לא אומר כלום אז אסור לחפש. צריך לקרוא אותו כמו שמטגנים חביתה.


 


ריסים וטיפות וכל זה

אוי ,ריסים וטיפות ירח וכל זה. 


התחלתי לכתוב כי היה בי יותר מדי רגש.


 


אני יכולה לבכות בגלל אדם שעלבו בו. מצער, מרגישה את משק הכנפיים של ציפורים. נשים בוכות, וגברים שפופים. הכל עדיין שם . למרות שאני בסוף מסלול הלימוד ולמרות שכעת יש מישהו . למרות שכל מיני כוכבים חזרו למקומם המדויק בשמיים.


 


הפחד והנחיתות,העליונות ,האבדן, הזעם, הסדיזם , הכל. הכל הזה כל הזמן שאופף אותנו. 


 


נשים מחכות כל חייהן לבחור כזה. אדמוני ויפה , חכם נורא, מדען מחונן, מוסיקאי, קורא,  אציל ירושלמי. כמעט מוזר שהחיים שלחו לי דווקא אותו, והוא מביט בי , איפשהו מאוד מאוד רחוק בקוסמוס, על אחד הכוכבים, מישהו מדליק את האור . אנחנו עדין לא רואים את זה כמובן, יקח קצת זמן, ובכל זאת.  המעגלים, הידיים, כלומר המוסיקה המקרית של העיר, הלילה והשמיכה החמה שלנו. ואנחנו מוצאים את עצמנו צפופים זה אל זו כמו..אני מחפשת דמוי מקורי, רק לא כמו כפפה אל יד  . ואני מנסה לא לחשוב , כמה מופקרת הייתי, כמה נמוך הגעתי וכל זה. וכל זה. לכל אחד יש את השק שטויות מהעבר. אבל שלי כבד במיוחד, ככה נדמה. אז,אז איכשהו, הגיעה שעת הכוכב.


 


ואולי למרות , הכל ועל הכל הבנתי ,  לעולם לא אהיה מאושרת.

מירב

מירב.


לא הייתה לי הזדמנות  אז עכשיו. לא רציתי לחגוג על הדם. השנים עוברות. לא שכחתי .גם לא אשכח.


אני זוכרת ,נפגשנו פעם, ושמי העיר האפירו בהסכמה. בית קפה, וזו הייתה פעם אחרונה. היה קר, נדמה לי שסתיו והשמש שיקרה . ישבנו על יד שולחן לבן , וראיתי בעיניך שתי תהומות, שני יקומי מועקות.  כמו זו המלווה אדם שאין לו שפה לדבר , לא מצליח להשלים את הנשימה . כמו אדם שקם בבוקר ,מחליק מבט מהיר לצדה השני של המיטה, עליה יקר מכל כבר לא ישכב. מועקה את יודעת, מועקה. חוסר אונים, חוסר בחירה.  לית ברירה.


אני זוכרת ,היית רדופה. כל כך רדופה. ואני אהבתי אותך, אבל מה לך ולה. אכלת בחוסר חשק סלט וכריך, הפצרתי בך :תאכלי. דברנו,  לא הצלחת לעקוב, לא היית שם בזמן. מירב, פחדתי, מי שיאהבך ידע תמיד שאת אינך. ומה נשאר? צל חיוור רזה, לבוש שחורים, שיער צרוב, פנים נוגים. ואחרי כן התיישבנו בכיכר . פתאום התכסית בכי, נבהלתי מאוד והשתדלתי לדבר נכון. לשנייה נדמה שזה עזר. אולי אפילו שעה. התלהבתי ואמרתי מה נדמה שיכול לשנות, תוכניות מעשה רקמתי עבורך.  תתמקדי במשפחה, בחברה, במשימות.


במקום עיניים, בהו אלי שתי מועקות , מכתשים . וידעתי ,זו המלחמה האחרונה.  ראיתי מה יקרה אם אתמיד בדרך ,בין עיניו של אף אדם,  לא להתפשר ,אם לא אכפוף אותי לעולם. אמשיך להיות מערכת שמש מושלמת .  כשאדם נושק ל, מחבק איזו אמת גדולה , נדמה לו לעיתים שאין עוד מה להבין. הכל תם .  ופחדתי, כל כך פחדתי. לא כי  לא הבנתי, הבנתי טוב מירב, וחבקנו בסוף לשלום, גופך רזה , לבוש שחורים. היית לבנה, היית נכנעת. ובחיי לא ראיתי כזו כניעה. הסתובבתי למבט אחרון כשפנינו ללכת וחשבתי, אף פעם לא עברה תהום כזו עמוקה. ואמרתי תהילים, לא יודעת למה. הרגשתי שאיכשהו עבורך יותר מכל אחד, אלוהים נדרש .ואיפה הוא נחבא? כעסתי . אז החל דמע, נובע כמו אכזב.  על הרחוב הביתה עוד ועוד מיהרתי בריצה, לא הצלחתי לעצור את הדמעות.  פניתי למבט אחרון, הנקודה החיוורת שלך, כבר נעלמה. מירב, סליחה. סליחה ושוב סליחה.


 


אלוהים ישכין בארצותיך שלום, תחת כנפי השכינה.


 


 


 


למירב קנר,  שהבזיקה, והלכה לעולמה,  לפני שלוש שנים


 

בנסיון החיים שלי

זה פוסט שלא קל לי לכתוב. הוא שונה מאוד מהקו הכללי של הבלוג. זה פוסט שמדבר על מציאת זוגיות, מהפרספקטיבה הנשית. אבל זה לא פוסט אישי, אלא נסיון לשתף את הקוראים (קוראות) בנסיון החיים שלי, שהושג בלא מעט מרורים.  אז כן, הגעתי למספר הבנות בשטח, כאלה שאפשר ליישם בצורה טובה מאוד .  התחום הרומנטי שלי החל במערכת רצינית שנמשכה כמה שנים ונגמרה בצורה קשה מאוד .  לאחר מכן היה לי עוד בנזוג כשנה, ואז כארבע שנים של התנסויות רומנטיות חפוזות. רציתי להתנסות, הייתי שבורה , אבל גם סקרנית. הרשיתי לעצמי ,כשלוש שנים להתנסות בכמעט כל דבר שהחיים הגישו לפני. תמיד שמרתי על הגבולות, לא מפחד אלא מתוך הידיעה שמתישהו הזמן שלי להשתעשע, לשחק, יגמר. שאני רוצה את המיסוד,אבל אני זקוקה להרפתקנות הזו כדי לדעת מה יש שם.  אז הלכתי עם זה. ולא כאן המקום לפרט, אבל המיניות העזה וההורמונים והרגשות ,המיית הרגשות, נתתי לה להוביל אותי. גברים שהיו פוגשים בי בשלב כזה חשבו שאני היצור הכי לא רציונלי, לא שקול, הכי חושני יצרי רגשי שיש. זרמתי עם כל מה שיכולתי.


    לפני כמעט שלוש שנים, הבנתי שהסביבה התל אביבית היא לא המקום הנכון לשרת את מטרותיי. לא רציתי להתחתן, אבל ידעתי שארצה. זה היה ברור. תל אביב שונה מאוד משאר הארץ. מצוין שיש אותה. אבל היא לוכדת את יושביה בקפסולת זמן קטנה, ונדמה שהוא לא עובר. תמיד כשאני מגיעה מירושלים, מניחה את התיקים ומתיישבת לבהות, מתאימה את עצמי לזמן התל אביבי. אין מקום עם אסופה רבה יותר של אנשים יפים וצעירים בארץ, אנשים יפים וחופשיים. פשוט אין. אם הייתי גבר, לא יודעת אם היתי רוצה להתמסד. וגם אם היתי רוצה, לא יודעת אם הרצון היה קונה שביתה.


 


כאן אני מגיעה להבדלים בין גברים לנשים. בתל אביב, ההבדלים האלה מטשטשים יותר מכל מקום אחר, משום ששני המינים תופסים את עצמם מעל לכל, כצרכנים. כל אחד צורך משהו אחר, ובכל זאת: אני צורך > אני יחידה עצמאית-> אני תל אביבי.איני רוצה לסטות לנתוחים סוציולוגים או לחפור בורות שאחרים העמיקו.  אבל יריד הצריכה מעמעם את ההבדל העמוק בין הנשי לגברי. בעוד שנשים עוסקות בד"כ במשך שנות העשרים , במציאת חתן ובנית תא משפחתי, הנשים בתל אביב מתייחסות לנטיה הזו , כמשהו שיש להשמר מפניו. האמירה הפשוטה: אני אישה ורוצה להתמסד ולכן מחפשת חתן, נתפסת כפסולה .  הגבר לעומת זאת, מופגז בתוצרי הצרכנות.  הצרכנות הנשית-אורבנית היא חץ דו ראשי, כל אחד פונה לכיוון אחר. החלק הפונה לאישה, משחק על הצורך שלה להדגיש את נשיותה. כמו שציינתי בתחילה, בחברה הצרכנית-אורבנית ההבדלים העמוקים בין הגבר לאישה הולכים ומטשטשים, הצורך לשחזר אותם בדרך מלאכותית – גובר. האישה נחפזת לסמן שהיא נשית. מאחר שהקישור של נשיות עם ביתיות   הוא טאבו , והאישה המודרנית חייבת לשדר שהיא יחידה (צרכנית) שלמה לא פחות מהגבר, הדרך היחידה שנותרה לה היא הדגשת המיניות שלה. בגדים, נעלים, וכו וכו.  זה הצורך הנשי לפצות על מה שנטשטש. ההשפעה של הצורך הזה ומילויו, על הגבר, שונה לגמרי, ודוחפת גם אותו רחוק יותר מהמהות הביתית שלו. דוחפת אותו לחבור למיניות שלו בלי חציצה. פשוט מפני שזה שם, זמין ואמיתי כל כך.  שני  המינים נדחפים לכיוונים מנוגדים, והדרך היחידה שלהם לתקשר זה עם זה, הדרך העיקרית, היא במה שמאחד אותם: המיטה, והצריכה.   אך זו לא דרך לבנות חופה.


וכאן אני חוזרת לירושלים. היכולת לבנות קשר שתואם את מטרותיי (נישואין והקמת בית) הוא פונקציה של שני משתנים: המקום, ואני. על המקום דברתי מקודם, ההגירה מתל אביב הייתה הכרחית מרגע שהתחקיתי אחר הבעיתיות .  השלב הבא היה אני. היתי צריכה לעבוד על עצמי כדי להיות ראויה למה שאני מבקשת.  נסיון חיי הוביל אותה לכמה תובנות בנוגע למה שהגבר רוצה, כשהוא מבקש להנשא:


– אישה שהמיניות שלה אינה מוחצנת.  כשהמיניות הנשית מוחצנת, גברים נמשכים לפתות אותה, ויתכן שמתישהו תפול לבגידה או פלירטוט.  עבור הגבר, נאמנות האישה היא הנחת יסוד ליכולת לאהוב.


-תום. החדשות הטובות הן, שתום הוא משהו שאפשר לשחזר. אי אפשר ולא צריך להעמיד פנים שאנחנו משהו שאנו לא . אבל אפשר לאמץ את הדפוסים שלו, הקיימים בנו, וזה יתאפשר הרבה למעלה מהמצופה.  כשעברתי לירושלים, הלכתי והתמרתי את המיניות בנשיות. בצניעות.  צניעות היא לא שאלה של איזה בגד לובשים, היא כמעט אך ורק השאלה של התנועה בתוך הבגד הזה, המחוות, טון הדיבור . קצב הדיבור.


– עצמאות. זה החלק הכי קשה. עבורי לפחות. כאדם רגשי להחריד,  ידעתי איך זה כשהרגש מנתק אותי ואני תלוייה במושא הרגשי, שימשיך להחיות אותי, ויאפשר לי קיום במצב המשונה שנפלתי אליו.   אני לא חושבת שתלות רגשית היא דבר רע, היא פשוט לא דבר שמאפשר בניה . האם אפשר לבנות משהו יציב מקורי עכביש ? לא. אם את חלשה, המערכת שלך מול השני, חלשה. אם המערכת שלך היא מערכת עכבישית, מישהו עשוי בטעות לדרוך עליה ולקרוע אותה .  זה העולם, וזה יכול לקרות.


– נעורים. הגבר מתאווה לאישה הצעירה. זה חזק ממנו. זה מה שמושך אותו. ואפשר להבין למה, נשים צעירות הן יפות מאוד, מקסימות, פשוטות יותר .   אי אפשר להחזיר את השעון לאחור, אבל חשוב להפנים עד כמה הרצון מכריע. כדאי לקחת אותו בחשבון כשאנו עושות החלטות . 


  

אני עייפה מהאינטליגנציה .  עולה על גדותיי, וחוששת מקריאת ספרים. גברים, יותר ויותר אין להם שום דבר לומר . וזה מבאס. אני רוצה להעריץ את הגבר , לסגוד לאיי קיו שלו לידע המופלא לכישוריו. כמו איזה גזע נדיר של עץ באובאב. 


 


רכשתי כל מיני ספרים. יש לי חמישה ספרי עיון לקרוא בחודשים הקרובים. ספרי עיון מעוררים בי דכדוך , הם מכילים ידע רב שאינו שייך לתחומיי, והליך הלימוד עצמו משרה כאב.  סקרנית, אבל ככל שאני לומדת אני הולכת ומתה. אין הנאה אמיתית לדעת, פשוט התנגדות עמוקה לאי ידיעה. שני דברים שונים לחלוטין, המובילים לאותה תוצאה.


 


אני רוצה לפגוש בחור שלא יגיד שוב, משהו שידעתי מזה 5 שנים.  נראה לי שאנסה בחורים מעדות המזרח. הם מוכשרים, חכמים ושונים מאוד. רגשיים, מחוברים לגוף ולאדמה. וזה מדבר אלי. נמאס לי מאשכנזים. יצאתי עם  מרוקאי כמה חודשים אך זה נגמר. לעזאזל, אפילו לא הלכתי אתו למימונה. חברה טובה הבטיחה ,בתמורה, שתקח אותי למימונה שלהם, סבתה אחראית על הכל (המופלטות וכל זה. מתוק להחריד) :  מרגש. פעם אחרונה שהייתי במימונה היה בגיל 21, עם בחור מרוקאי תורקי אחד. למרבה האכזבה זה נגמר מהר. כעת אני יוצאת עם ירושלמי ,מנגן באך ומדבר על פיסיקה. אם זה ממשיך ככה אני חותכת. 


 


 אני לא יכולה להתאהב בגבר שאין לו משהו משמעותי לומר על משהו. שיהיה צפיחית הדבש, האורגזמה של הצרצר, קופסאות קרטון, תחתוני תחרה, מכאניקה סטטיסטית, חיוך בלי חתול. מ-שהו.  עע.  למעשה אינני יכולה להתאהב בגבר שאינו מבריק בצורה חריגה ומעוררת השתאות. כמה כאלה יש? 2%. מתוכם, ברי שפיות? 2%


 


0.02*0.02=0.0002


 


יפה


 


 


* באשר יגורתי בא לי. אאלץ להתחיל לקרוא ברצינות את כתבי ניטשה . אוחח


 


 

גידם

בוקובסקי הזה, איפשהו בין כל הזונות והמוטלים והגמדים הגידמים, איבדתי קצת את החוט, אבל נורא התרגשתי. איזה סופר גדול, הומה רגש . מזכיר לי את וולבק, אבל במובן אחר. אני לא מצליחה להתחבר לסופרות, אולי כי זה קרוב . האמת חייבת להאמר, סטטיסטית הן (בד"כ) פחות מוכשרות. אבל יש כאלה שכן. די, ממתי הפכתי למיזוגנית?  נורא.  ומה עם דונה טארט הזו?

קארבר נוראי. לא הצלחתי להתרגש מאף ספור שלו. חזרתי לקרוא אותו השבוע, מאיזה אתר שגירדתי ברשת. לא, אין לי  משהו שנון לומר;  נפרדנו כידידים

אני מתגעגעת למישהו שיגרום לי להרגיש.  ונמאס לי מפורנו. באמת.

כשאני לא מצליחה להרגיש, ואני לא נגישה פיזית, הגברים מתעוררים להם, מבקשים . אני לא מבינה , כל מה שהם מחפשים זה בחורה שלא מרגישה ? זאת הנוסחה ? לא להרגיש – לא להתקרב?  מישהו מהם אמר , אני נמשך אליך וזה כמו עינוי. אני רוצה לבשל לך ארוחה .  ואחר מסתובב סביבי מבקש לנגן לי בפסנתר, להביא אותי להוריו, אלוהים יודע מה.


ואני לא מרגישה כלום,  כבר שנתיים. ולא אכפת לי אם ההוא ילך ויבוא אחר במקומו, לא אכפת לי מי מוגדר כרגע להיות הבחור אתו אני יוצאת, מסיע אותי למקומות. לא אכפת .  והזמן , כמו איזה כייס שמחבק אותך .


 


אני הרוסה רגשית והגיע הזמן להודות. הנזק כמעט בלתי הפיך.  מישהו התנגש בי חזיתית, הבחור מתוק נראה כמו פיטר פן , אבל הוא שיסף אותי עם הקרס על היד החסרה .  וזה לא רק הוא אשם, אני בחרתי בו, כי נמאס לי . בחרתי להפסיק. אבל האם לא להרגיש כלל טוב מלהרגיש יותר מדי? שני מנגנונים שנובעים מאותו כשל. אותה חולשה.


 


ראיתי היום שוב את "מטריקס", אחד הסרטים ששינו לי את החיים.  סרט מדהים שמצליח לתרגם רעיונות פילוסופיים לקצב הפופ של הקולנוע ההוליוודי, שעונה בכל רובד בו אתה שואל.  וזו הגאונות שלו, גאונות הטכנית שנקלעת לאוסף רעיוני מעמיק. ואומץ.


 


 דרקולה הקטנה, שותה עוד דם, אבל אף פעם לא באמת צמאה ו, לא מרגישה רוויה.


 


מה שאני צריכה זה , אדם חם ונבון, אקדמאי שמחובר לערכי המשפחה ולרגשות . אולי ממוצא מזרחי. הבעיה שיש מעט הבדלים מנטאליים. אבל זה לא חשוב. אני רוצה שנאכל הרבה, ונשמח. נביט יחד בים. זהו


 


הבחור החדש נגן על הפסנתר את הפסנתר המושווה ,באך, אבל לא מהנשמה, וזה כמו , זה כבר עדיף שלא,שינגן על גיטר הירו. אמנות עושים באהבה, או לא עושים בכלל.


 



מה מציל אותי מהמדבר של הממשי? ראפ, ספורים של בוקובסקי, פורנו (מה ל'שות איים אונלי היומן). וכמה כל זה ימשך? מותק את לא תמיד תהיי בת 25. כמו-ב-ן