כמה מחשבות על תקשורת ב 3 בלילה

כמה  קולני, מנקר, נראה הבלוג של וולווט אנדרגראונד ממרחק שנתיים.     'עיתונאית'?


לא שהיא לא חשובה, התקשורת , אבל האמת שכדי ללמוד תהליכים רצוי מאוד שלא לקרוא עליהם בעיתון.  לא פרשנות פוליטית. הבעיה עם עיתונות היא גם יתרונה, מהירות. מהר באה מהר הלכה. אבל וולווט אנדרגראונד היא לא אמירה הס (וטוב שכך) , גם לא אר'לה ברנע או אמנון דנקנר. שלושה טפוסים המתאפיינים ,בשורה התחתונה , בזיק של יושר אינטלקטואלי.  דנקנר, עיתונאי אמיץ וסופר משעמם, היה מהראשונים שהכירו בכשלון תהליך אוסלו ובעוול שנעשה לאריה דרעי כשתפרו לו תיק ב-92. אבל לא נסטה מהנושא. 


האם המדד הוא משך הזמן שרשימה תלויה באויר, בין המסך לעיני הקוראים?  אבל עם עיתונים עוטפים דגים ביום למחרת, וכל זה. או מרפדים את הזבל, או גרוע מזה, אבל לא נתדרדר. כמי שאובססיבית לאקטואליה (ולא לעיתונות, אחת הדרכים הגרועות ללמוד משהו על התהליכים הגיאופוליטיים בארץ או בעולם), שמתי לב שעיתונים לא נוהגים להתייחס למאמרים ומהלכי מערכת שהופיעו חמש או שבע שנים לאחור. אפילו לא שנה או שנתיים. כאילו לא היו. שלא לדבר על תזכורים לקו מערכתי של עשרות שנים לפני. וזה פשוט;  רוב מוחלט מכתבינו לא מסוגל לחשוב עצמאית, ניזון ממאמרים שמתפרסמים בעיתונות חו"לית. תשעים אחוז מהעיתונאים אינם עיתונאים כלל. למרות שנדמה להם שכן, משתכנעים שמה שהם עושים מכונה עיתונות. מה שהם מייצרים הוא יחצנות . יחצון אינטרסים של גופים או גורמים שונים, בזירה הפוליטית (הפנימית או הרחבה), בזירה הכלכלית והצבאית. או תעשיות הבידור. תו היחצון מתממש כשחברות טוטאליטריות מניחות לעיתונות מערבית להכנס ו"לסקר אותן",


 


המדיום התקשורתי, בצורה בה הוא בנוי, לא מתגמל חשיבה .  נסו להתחקות אחר פרשנויות שהושמעו במהלך מלחמת לבנון השניה או מבצע עופרת יצוקה, מקשה של טענות הנתלות בקש. העיתונאי משול למכונית הנוסעת בחושך גמור, רואה מה שהפנסים על הפגוש חיברו מהדרך.   וזה לא שונה באמת מאתנו, קוראיו . כדי להתחיל לקרוא אקטואליה, לחשוב אקטואליה, יש להתחיל ולהתנתק משירותי היחצון של הגופים המככבים בערוצי החדשות (חברות מסחריות, גופים צבאיים , גופי תעשיית הבידור וכו וכו).


 


אבל התחלתי עם וולווט ולכן אסיים עם ספקטור. דנה שייכת לזן הכותבות המוכשרות שלא מסוגלות לעשות עם זה כלום.  כשאני קוראת אותה מלווה אותי לרוב תחושה של החמצה. אני חושבת , חבל. חבל על כושר הביטוי, המטאפורות המדוייקות, ההומור המגניב (באמת  מגניב). האוגרים, הגרבילים, כל החיות כולן. וזה חבל. היא יודעת לתמלל מגמות חברתיות למילים, בכישורי ג'יין אוסטין שמצדיקים את כל הסופרלטיבים. אז חיכיתי: עכשיו היא תגיע רחוק . שנה הבאה. זו שאחריה. עכשיו, היא תתחיל לכתוב. אבל זה לעולם לא קורה. כמו לצפות בקדימונים לסרט שאיש לא יביים. ספקטור היא עיתונאית במלוא המובן, אין שום דבר משמעותי בטוריה. תאריך התפוגה שלהם מקביל וחופף לתפוגת מושאי הסיקור. וכמו רובם המוחץ של עיתונאי זמננו (וכאן אני נזכרת בביקורת שלי על ספרות אמריקנית, עומדת מאחוריה גם היום, שנתיים אחרי קריאה מאומצת של הרבה מאוד סופרים אמריקנים מרכזיים יותר או פחות) גם אלה מתוכם שמסקרים נושאים 'כבדים יותר' , פוליטיקה, כלכלה או צבא. אם אין הפרש פאזה בין המסקר למסוקר, אין התבוננות. אם אין התבוננות אין חשיבה העומדת מאחורי המלל, לא של העיתונאי וגרוע מכך, לא של הקורא.  כדי ללמוד צריך לחכות, ואז ללכת ולמדל אל משהו שיאפשר הבנה.  זה לא משנה מה סוגה של הבנה  (מדע, כלכלה , פוליטיקה או בידור), מה שספקטור עושה ברוב כשרון, לא נכלל שם. ולכן לעולם לא תגיע רחוק. היא וקוראותיה ההדוקות, אותו זרם סוכנות-אשכנזיות-סטייליסטיות דוגמת גפי אמיר (אחד מספריה נקרא "בקרוב תגיעי לירח", קצת כמו "בקרוב אגיע רחוק") , דבורית שרגל, נרי ליבנה ונילי לנדסמן. נחשול שמקורו עירית לינור, במקרה או לא מתרגמת ג'ין אוסטין, אמן המיתית של כל רכילאיות הצמרת מאז ומעולם.


 

6 מחשבות על “כמה מחשבות על תקשורת ב 3 בלילה

  1. דנה ספקטור היא לא עיתונאית, היא כתבת מגזין והתרומה שלה כמו התרומה של כל בעל טור היא שולית והיא אינה עיתונות, והיא בהחלט ברת חלוף. לעומת זאת, יש כמה כתבים טובים בעיתונות שעושים עבודה קשה ורצינית. להזכירך, חלק נכבד מהסיפורים המשפטיים הגדולים של השנה יצא מעיתונות חרוצה, כמו גם חלק נכבד מפרשיות השוחד הפוליטיות.

    אהבתי

  2. מעבר לזה שאת דחוף צריכה לעשות פה סדר עם כל הרווחים המיותרים (ועם הבלבול בין "לעולם" ו-"מעולם"), אני מסכים עם אבחנתך שהמדיום התקשורתי לא מתגמל חשיבה. וזה רק הולך ומחריף. דעתי בנושא אפילו יותר קיצונית משלך.

    דנה ספקטור מוגבלת וכך גם כל הכותבות המוכשרות האחרות שציינת (אגב, אפשר לדחוף שם גם את דודה מלכה, אם כי דנה ספקטור טובה יותר). הן חסרות השכלה ולכן חסרות יכולת לכתוב על משהו שאינו המיידי.

    אהבתי

  3. אני עיתונאי ומתעסק הרבה באקטואליה, את מבלבלת נראה לי בין כתיבה עיתונאית חדשותית לספרותית, כמו דנה. למה בדיוק את מצפה שהיא תגיע. לכתוב את טור העיתונות השבועי הכי נקרא במדינה, זה לא רחוק?
    אז היא תוציא יום אחד ספר על הגרבילים, זה ישנה משהו?

    אהבתי

  4. עם חלק ממה שכתבת פה אני מסכימה, אבל חושבת שעשית קצת סלט. לגבי דנה ספקטור נניח, אין דין כתב חדשותי כדין כותב טור אישי. היא לא מסקרת תחום, והסגנון שלה, או הכישרון אם תרצי, הוא בדיוק מה שמבדיל אותה מהכותבים האחרים. 

    ואני מעריצה את דנקנר הסופר ופחות את העיתונאי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s