בריה שונה מיתר הבריות

אני בריה שונה מיתר הבריות. משהו בDNA.  פעם זה הציק, יותר ויותר מתברר כיתרון.  כלומר, זה מאפשר לבחון את בחירותיי לאור הבחירות (הידועות, שהרי ההסטוריה נכתבה על ידי הרוב המנצח) של אחרים. זה מאפשר לי להתבונן על הבחירות האלה בצורה אחרת, ולכן להגיע להיקשים אחרים.  לא תמיד the road not taken  טובה יותר. לפעמים היא מובילה למהמורות, אבל היא מאוד מעניינת. והיא מפתיעה. איפה שהרבה נופלים, יוצא לי דווקא לקום.


כמה דוגמאות:


-קנאה על רקע רומנטי. אני יודעת שיש רגש כזה, ויכולה להבין שהוא עושה אנשים מאוד עצובים. שהוא גורם להם להמון דברים שליליים בפנים. אבל אני פשוט לא מסוגלת להרגיש אותו בתוכי. כשהאקסולוגי עבר לגור עם בת זוג, הסתכלתי בתמונות ההן, וחייכתי. רציתי שתהיה לו אהבה, מגיע לו.  זה נראה לי הדבר הכי טוב בעולם.  יתרה מזאת, תמיד תמיד אעדיף שבחור יפרד מעלי לטובת מישהי אחרת, מאשר סתם ללא סיבה.  כן כן, נכון, אני מעדיפה שאם בחור לא רוצה ואני רוצה, לפחות שיהיה עם מישהי אחרת. זה מסדר את המערך הרגשי, ומצדיק את עצמו. יש כאב אמנם, אבל הוא מופחת בכמה וכמה מונים. אם מישהו רוצה להיות באמת עם מישהי, כנראה הם מתאימים ואנחנו לא. מעולם לא נבגדתי, אז אולי זו דרכו של העולם לשדר על הקארמה שלי, אם אדם לא מקנא ועסוק בדברים כאלה, הם פחות ופחות ייקרו בדרכו.


-אני מאמצת כל תפיסה מיסטית שמשרתת את המטרות שלי. לא אכפת לי אם היא נכונה או לא, אם היא משרתת את המטרות שלי, אני לוקחת אותה . זה מאפשר לי להתייחס באותה רצינות לסרט "הסוד" ולפסיכואנליזה. 


– ההנאה מאמנות אנושית, קודמת לשיפוט האומנותי. זה מאפשר עניין בטווח עצום של יצירות, "בעקבות הזמן האבוד", "אנה קרנינה", וגם כל מיני "הארי פוטר" או "סטיבן קינג" , או "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" ,שאנשים מסוימים יחשיבו כפחותים.   בקולנוע, טרחתי (בגילאים יותר מוקדמים) לרבוץ מול כל יצירת מופת שבדית מדכדכת שיצאה, הרבה מאוד סרטים אירופאים בריטים אמריקנים איכותיים לעילא ולעילא. ומאידך לאהוב מאוד את "לא רק בלונדינית" או "המסור" או "המנסרים מטקסס" או "בתול בן 40". ואני מתכוונת, לאהוב ממש.   הבעיה של רוב האנשים שצורכים סרטים כמו ברגמן וברסון וגרינאוויי, זה שמפני שדרוש להם בהתחלה יותר מאמץ כדי להנות מהם, הם מסווגים אותם בטעות כנעלים ואת היתר כנחותים. לא שיש משהו רע בהגדרות הללו, אבל הנסיון לסדר אמנות על סולם ליניארי שנמתח מאיכות לבידור, פשוט מוטעה.

אני אומללה בלימודיי

אני אומללה . אני לא רוצה להיות שם.  לא אוכל לעזוב, לא. לרגע חמדתי את הפילוסופיה, תואר שני.  אולי שפינוזה, או ויטגנשטיין..אולי, משהו עם הזמן. שפה.  מנעו ממני, זה לא מעשי.  זה לא למעמד שלנו, תואר לבני עשירים וכו וכו. הכל נכון כמובן, ובכל זאת נחמצתי. כואב לי . ידידה סיימה כעת תואר בפיסיקה, תתחיל שנה הבאה תואר שני בפילוסופיה, אמרה לי, "הבנתי ששם שואלים את השאלות הנכונות ". כן, אבל, תשובות? 

זה נכון, לא יכולה ללמוד רק מה שאוהבת. אני עמלה, לנצח . לא עוני גם לא עושר, וזה בסדר מעולם לא התרעמתי. אבל עכשיו, עכשיו הלכתי בחוץ והבטתי בירח המצולק .  

אני..עכביש דק, קורי האור , אני, בינם  . ונזכרתי בהוא שסיים רפואה ולקח חדר במלון דן, נכנס וסדר את הבגדים בארון, מטלי עץ, הזמין לאכול, משהו מתוק מזוגג, לבוש יפה,  ירה בראש. הֵר דוקטור .  7 שנים. בום

סיכות


 


אני..שונאת כל רגע, הזכרונות מפלחים כמו סיכות. אני..לא רוצה להיות כאן. ממוסדת. ממותנת. רציתי לבהות ולטייל ביערות על יד ירושלים,  לחיות ממש . הבעיה היא הסבל, אבל הסבל הכרחי כנראה, יותר ממה ששערתי.


 


פרופסור נכבד אמר שאכתוב לו כדי ש,אוכל לעבוד אצלו.  זה אומר להתחייב, לא להשתגע בטווח הקרוב. וזה קשה . אני רוצה , לא להשתגע אבל להשאר שפויה משמים אותי.


 


ירח מאיר כמו עכביש ,אני מתגעגעת אליו נורא, שונאת ופוחדת מרגע המפגש. אם יהיה. עדיף שלא. אם המוות הוא מכתש, אז ישבנו ממש על השפה, נענענו ברגלינו, נעל צנחה פנימה. אני..הייתי שם אבל הרחקתי. ומצד שני אמר ניטשה, כשאתה מביט לתהום היא מביטה חזרה. אולי עולמי מתחיל איפה שהמילים נגמרות, ולכן הקושי העמוק לכתוב. אולי כל חיי ייקחו לתרגם ליריעות של טקסט.


8Mile / Eminem

 


Sometimes I just feel like, quittin I still might
Why do I put up this fight, why do I still write
Sometimes it's hard enough just dealin with real life
Sometimes I wanna jump on stage and just kill mics
And show these people what my level of skill's like
But I'm still white, sometimes I just hate life
Somethin ain't right, hit the brake lights
Case of the stage fright, drawin a blank like
Da-duh-duh-da-da, it ain't my fault
Great then I falls, my insides crawl
and I clam up (wham) I just slam shut
I just can't do it, my whole manhood's
just been stripped, I have just been vicked
So I must then get off the bus then split
Man fuck this shit yo, I'm goin the fuck home
World on my shoulders as I run back to this 8 Mile Road

I'm a man, I'ma make a new plan
Time for me to just stand up, and travel new land
Time for me to just take matters into my own hands
Once I'm over these tracks man I'ma never look back
(8 Mile Road) And I'm gone, I know right where I'm goin
Sorry momma I'm grown, I must travel alone
ain't gon' follow the footsteps I'm making my own
Only way that I know how to escape from this 8 Mile Road

I'm walkin these train tracks, tryin to regain back
the spirit I had 'fore I go back to the same crap
To the same plant, and the same pants
Tryin to chase rap, gotta move ASAP
And get a new plan, momma's got a new man
Poor little baby sister, she don't understand
Sits in front of the TV, buries her nose in the pad
And just colors until the crayon gets dull in her hand
While she colors her big brother and mother and dad
Ain't no tellin what really goes on in her little head
Wish I could be the daddy that neither one of us had
But I keep runnin from somethin I never wanted so bad!
Sometimes I get upset, cause I ain't blew up yet
It's like I grew up, but I ain't grow me two nuts yet
Don't gotta rep my step, don't got enough pep
The pressure's too much man, I'm just tryin to do what's best
And I try, sit alone and I cry
Yo I won't tell no lie, not a moment goes by
That I don't pray to the sky, please I'm beggin you God
Please don't let me pigeon holed in no regular job
Yo I hope you can hear me homey wherever you are
Yo I'm tellin you dawg I'm bailin this trailer tomorrow
Tell my mother I love her, kiss baby sister goodbye
Say whenever you need me baby, I'm never too far
But yo I gotta get out there, the only way I know
And I'ma be back for you, the second that I blow
On everything I own, I'll make it on my own
Off to work I go, back to this 8 Mile Road

You gotta live it to feel it, you didn't you wouldn't get it
Or see what the big deal is, why it wasn't the skillest
To be walkin this borderline of Detroit city limits
It's different, it's a certain significance, a certificate
of authenticity, you'd never even see
But it's everything to me, it's my credibility
You never seen heard smelled or met a real MC
who's incredible upon the same pedestal as me
But yet I'm still unsigned, havin a rough time
Sit on the porch with all my friends and kick dumb rhymes
Go to work and serve MC's in the lunchline
But when it comes crunch time, where do my punchlines go
Who must I show, to bust my flow
Where must I go, who must I know
Or am I just another crab in the bucket
Cause I ain't havin no luck with this little Rabbit so fuck it
Maybe I need a new outlet, I'm startin to doubt shit
I'm feelin a little skeptical who I hang out with
I look like a bum, yo my clothes ain't about shit
At the Salvation Army tryin to salvage an outfit
And it's cold, tryin to travel this road
Plus I feel like I'm on stuck in this battlin mode
My defenses are so up, but one thing I don't want
is pity from no one, the city is no fun
There is no sun, and it's so dark
Sometimes I feel like I'm just bein pulled apart
From each one of my limbs, by each on of my friends
It's enough to just make me wanna jump out of my skin
Sometimes I feel like a robot, sometimes I just know not
what I'm doin I just blow, my head is a stove top
I just explode, the kettle gets so hot
Sometimes my mouth just overloads the ass that I don't got
But I've learned, it's time for me to U-turn
Yo it only takes one time for me to get burned
Ain't no fallin no next time I meet a new girl
I can no longer play stupid or be immature
I got every ingredient, all I need is the courage
Like I already got the beat, all I need is the words
Got the urge, suddenly it's a surge
Suddenly a new burst of energy is occured
Time to show these free world leaders the three and a third
I am no longer scared now, I'm free as a bird
Then I turn and cross over the median curb
Hit the 'burbs and all you see is a blur from 8 Mile Road
 


 


 


http://www.youtube.com/watch?v=139YbwposAw


 

קל-נ

– נשים עושות את הונן, מצורות שונות של חשיפה. חלק פותחות רגליים,  בלוג חושפני , כותבות על גברים שהכזיבו, שרות אותם. מצלמות את עצמן בנקודות החיבור.  בשפל הקטן של החיים.מעטות מצליחות לחצות את הנשיות ולאמץ אותה אינטרוספקציה בה גברים מצטיינים , זו שמקנה את השליטה האיתנה בעולם: המרחק, כושר ההתבוננות, האבחנה, הבדלה בינם לאוסף רגשי הלב. נשים נשלטות מהר ברגש, מתפלשות בו, רוכנות לאהוב. וזה מפריע לי, כל זה,  כל כך מפריע.  ובכל זאת, יוצרות כמו קלאריס ליספקטור ודונה טארט וורג'יניה וולף, השכילו לרווח את עצמן מספיק. הצליחו. לטוב ולרע אישה היא מושא מופלא. זה אירוני אם בוחנים את ספסלי הפקולטה לספרות, הגדושה רובה ככולה בנשים: נשים יפות ואמידות מבתים שיאפשרו להן לימודי רוח, עד שיינשאו באולמי "הורד" או "התאנה" ויעברו למושב קטן סמוך לעיר.הן רוצות להתבונן (השיער בדרך כלל בהיר)  אלא שזה לא עולה. לא כך.

– לסושי יש ארומה מגרה מאוד שמזכירה לי משהו אחר . דגים , סויה וג'ינג'ר יוצרים משהו שכמעט אי אפשר לסרב .  האכילה עצמה מהירה , עם מקלות שלקח לי שנים לקלוט איך להשתמש. כדי לאכול סושי צריך לדעת ללהט, מה שאי אפשר לומר על המבורגר.  ובכל זאת אני מעדיפה המבורגר. תמיד הנוזלים זולגים על הלחי ומכתימים אותי. גם הריח שלו מגלה  הכל: מה שמתי, הבצלים, החרדל הקטשופ. זה קצת כמו להתפשט. וכשאני רעבה נורא, אני נבוכה לאכול ליד אחרים. רק אם הם לא לבושים. כמוני.

הקלימנג'רו

הייתי בת 21 והלכתי ברחוב בגלל איזו סיבה שאינני זוכרת. ורציתי לשכב עם מישהו , אבל לא ידעתי איך לתרגם את ההתפוצצות הזו למעשה.  אתם מבינים, זו דרך מצוינת להכנס לנבכי האחר. דרך מצוינת להכיר אותו, כשהוא פגיע מאוד וחסר שליטה . מופקר. אני לא יכולה לומר שהמופקרות נבעה משום דבר מלבד עצמה, היא הזינה את עצמה. סקס הוא, מדהים. אלה התוצאות שלו. המחיר. נשים מתחלקות לשני סוגים: אלה שעושות ביג דיל מסקס, ואלה שלא עושות .  קצת כמו לכבוש את הקלימנג'רו, התחושה שאת, את ועוד מישהו משתרגים , לא יודעים יותר מדי אחד על השני, אבל בקרוב תדעו כמעט הכל. את נמצאת במקומות הכי אישיים של האיש הכי לא אישי,  בנסיבות אחרות לגמרי יכולת להיות  גיישה משגשגת.


 


זה מעט מפחיד, פיתחתי את היכולת לדעת, תוך סמול טוק קצר, כמעט הכל על השני. אני יודעת מה העיסוק שלהם, פשוט מיד. אם יש נטיות אומנותיות, הסתגלתי לקלוע לטיבן (מוסיקאי, אמן או חלילה וחס, כותב),  זה גובל בפרוורסיה. מה יהיה בהמשך?  גברים, בייחוד כאלה שנמצאים בעיר, קלים לחשוף את עצמם .  מרגע שיצאתי מה"משחק" , התמרונים שמטרתם  פיתוי, חושפים את המתמרן . והם מתגלים כאילו סולקו מנשף מסכות .  כמה ראוותנית היא הזימה .


  


ואני אוהבת לשמוע את הסודות הכי כמוסים של בנים, יש לי כשרון טבעי לאסוף אותם. הבעיה שפעם לא יכולתי לעשות עם זה כלום, והיום אני מפלצת בוגרת. הלב התכסה במתינות דוק של כפור .אינני מסוגלת להרגיש ,לחשוק,  אז לא נותרה  אלא השליטה באלו שמוכנעים בדיוק בדרכים האלה. ראוותנים  .


לעזאזל, אני בת 25. זה קרה בגיל 23 , גילו לי שסנטה לא באמת קיים. זו היתה מתנה . למה כל זה היה צריך לקרות כל כך מוקדם?  מטאמורפוזה נוראה.


 


 

הוידויים של – י

אני מפחדת משום ש, ה חלטתי הפעם לכתוב בלי להרים את היד ובלי לערוך בכלל.  לפני שנתיים עשיתי החלטה עם עצמי, אני רוצה לנסות לכתוב ברצינות פרוזה. הלכתי ללמוד ברצינות, וברצינות נחת עלי דכאון רבע החיים (הייתי כמעט בת 24). קראתי עשרות על עשרות ספרים בפרק זמן זעיר, והתקרבתי לאדם כותב אחד, נכבד אחד, שמחד נתן לי רוח חיים במובן שהאמין בכתיבה שלי ועודד אותי להמשיך, ומאידך מרוכז בעצמו בעצמו יהיר וארוגנטי ובלתי נתפס. דידיתי שנתיים, פצועה לגמרי, בין חדרים ודירות , תל אביב וירושלים וחוזר חלילה, ולא מצאתי מנוח. אני, עדין מפחדת. השלמתי ספור ראשון , שבעה עמודים. פעם לא יכולתי לכתוב יותר מעמוד. אז שבעה הם הרבה עבורי. כלומר,  לעזאזל כולנו ,כלומר את בת 23.5 ורועדת מפחד ומתחילה לכתוב, ובעיקר מתחילה לקרוא (ולקרוא ולקרוא), אז את חוטפת את החרדה של החיים שלך. את מבינה שאת די אפס מאופס. וזה כמו בשנה א שהגעתי לאוניברסיטה , חשבתי שאני ביג שוט, שאני משהו משהו. בלילה נרדמתי וחשבתי על הפסיכומטרי המאוד קסום שהוצאתי, חשבתי שאני נורא נורא מיוחדדתת, נורא נורא חכמהה,, חה חה חה. חשבתי, הו הכניסו אותך לתוכנית מיוחדת אז  את שווה. ואז את מגיעה לאוני וקורעים לך את הצורה וכולם מסביב גאונים. ואת מבינה שאת לא יותר מדי. שאת קצת מצחיקה בעצם. 


נחזור לכתיבה, מה שקרה זה שלא יכולתי לדבר בכלל. הייתי פשוט בוהה, כל היום יושבת ובוהה, ובמקום להקריא שתקתי, אתם מבינים? לא יכולתי לעשות עם זה כלום.  נהפכתי לסממית. מכל מקום דבר הוביל לדבר, אני נמצאת בין השמשות. כתיבה בלוגית אני לא מסוגלת לעשות, משהו במכאניזם השתנה. תוכנת מחדש. אני לא מסוגלת לאונן כאן ולהעמיד פנים שזה סקס. זה לא סקס. ואני לא מסוגלת לומר שאני 'כותבת', אני עוד לא כותבת. ספור אחד של 7 עמודים לא עושה אותך כותבת (עבדתי מעל חצי שנה).

אני אשתמש טיפה במילים גסות.  לא היה לי מושג מה זה לבנות דמויות.אני לא מסוגלת לכתוב כאן באמת. זה איבד את מה שזה היה עבורי. מקום טוב לכתוב. מקום טוב לכתוב.

אז היגרתי. היגרתי אל צחיחות מסמך הוורד או המחברת הורודה.  ואני חושבת שמה שרציתי להגיד, העובדה שכרגע אני מרגישה כמו לטאה נכחדת, כמו הדבר הכי קטן רחוק ואפרפר בקוסמוס – לא אומר שתמיד אהיה כך. זה לא אומר. ואם זו התוצאה של הבחירות שלי, so be it. אין לי מושג למה נדחפתי מכאן הלאה. ובייחוד אם זו אני , שהראש תמיד מוצף עשרת אלפים נושאים ועניינים שונים, עם קושי מה להתרכז בהם, אולי זה בסדר שקשה. שמאתגר. אולי אני צריכה לרדת מעצמי, קצת. ומצד שני, כשאתה עושה לעצמך חיים קלים, איך אפשר לחיות אותם באמת?

חלולה

אני מרגישה חלולה.  עם הרציני יצאתי חודשיים , עדיין איננו יודעים איך הקשר ימשך .אם. נבון ומרתק ומקסים וחושני . מצליח.  ובינתיים יצאתי לפגישה עם בחור אחר, נסיך ירושלמי. הוא הזמין אותי אחרי שנה של היכרות. ג'ינג'י אריסטוקרט אסתטי שתיכף פותח דוקטורט , צעיר. קרא הכל, אוהב יופי, ובכל זאת. הלב  מת. זה כל כך עצוב הלב פשוט מת. ולראשונה אני מבינה שזה לא בגללם, הם נהדרים. כל אחד . זו אני . עברתי בשנתיים האחרונות מקומות קיצוניים מבחינה רגשית .  אני חלולה.   מי הבחור שהולך לידי ברחוב היפה יפה, משלם בנונשלנט במסעדה, (הם נורא שונים) , לא מסוגלת לאהוב יותר. לאהוב בשלמות זו מתת . אבדתי . לצערי, עברתי אל הפוסט-רומנטיקה. לא חשבתי שיכול לקרות דבר כזה ,אחרי הכל אני רוכנת לאהבה.  אפרודיטה האלה שלי.  וכבר לא.    כל מיני גברים מביטים בי, חושבים שזו אפשרות: היא יכולה לעשות עם זה משהו.  


מדובר בגוויה. 


אני מרגישה כאב שאין לו אחיזה.  כאב הוא רגש, ונדרתי לא להרגיש .



אינני רוצה להיות תלויה באף אחד.  הקיום בוגדני. האושר. הכל.  אני פועלת מתוך אינטרס : עם מי אמקסם את סיכויי להתחתן . זהו. חציתי קווים מהם אין חזרה. יצאתי את גבולות המאבק.  אני יודעת איך מפסלים רגש. איך מתווים אותו. אני מבינה, במקום כלשהו במוחי ולכן לא מסוגלת להרגיש.  איני רוצה להכיל שום דבר , בגוף או בנפש.  להתרגש כשסמס נכנס לנייד  ממספר מדוייק. להסתובב סחרחורת אחרי שמו. לעלות במדורות אש ולראות אותו.  המערכת הרגשית קיצונה . ואני אלרגית לרגשות מדויקים.

כמה מחשבות על תקשורת ב 3 בלילה

כמה  קולני, מנקר, נראה הבלוג של וולווט אנדרגראונד ממרחק שנתיים.     'עיתונאית'?


לא שהיא לא חשובה, התקשורת , אבל האמת שכדי ללמוד תהליכים רצוי מאוד שלא לקרוא עליהם בעיתון.  לא פרשנות פוליטית. הבעיה עם עיתונות היא גם יתרונה, מהירות. מהר באה מהר הלכה. אבל וולווט אנדרגראונד היא לא אמירה הס (וטוב שכך) , גם לא אר'לה ברנע או אמנון דנקנר. שלושה טפוסים המתאפיינים ,בשורה התחתונה , בזיק של יושר אינטלקטואלי.  דנקנר, עיתונאי אמיץ וסופר משעמם, היה מהראשונים שהכירו בכשלון תהליך אוסלו ובעוול שנעשה לאריה דרעי כשתפרו לו תיק ב-92. אבל לא נסטה מהנושא. 


האם המדד הוא משך הזמן שרשימה תלויה באויר, בין המסך לעיני הקוראים?  אבל עם עיתונים עוטפים דגים ביום למחרת, וכל זה. או מרפדים את הזבל, או גרוע מזה, אבל לא נתדרדר. כמי שאובססיבית לאקטואליה (ולא לעיתונות, אחת הדרכים הגרועות ללמוד משהו על התהליכים הגיאופוליטיים בארץ או בעולם), שמתי לב שעיתונים לא נוהגים להתייחס למאמרים ומהלכי מערכת שהופיעו חמש או שבע שנים לאחור. אפילו לא שנה או שנתיים. כאילו לא היו. שלא לדבר על תזכורים לקו מערכתי של עשרות שנים לפני. וזה פשוט;  רוב מוחלט מכתבינו לא מסוגל לחשוב עצמאית, ניזון ממאמרים שמתפרסמים בעיתונות חו"לית. תשעים אחוז מהעיתונאים אינם עיתונאים כלל. למרות שנדמה להם שכן, משתכנעים שמה שהם עושים מכונה עיתונות. מה שהם מייצרים הוא יחצנות . יחצון אינטרסים של גופים או גורמים שונים, בזירה הפוליטית (הפנימית או הרחבה), בזירה הכלכלית והצבאית. או תעשיות הבידור. תו היחצון מתממש כשחברות טוטאליטריות מניחות לעיתונות מערבית להכנס ו"לסקר אותן",


 


המדיום התקשורתי, בצורה בה הוא בנוי, לא מתגמל חשיבה .  נסו להתחקות אחר פרשנויות שהושמעו במהלך מלחמת לבנון השניה או מבצע עופרת יצוקה, מקשה של טענות הנתלות בקש. העיתונאי משול למכונית הנוסעת בחושך גמור, רואה מה שהפנסים על הפגוש חיברו מהדרך.   וזה לא שונה באמת מאתנו, קוראיו . כדי להתחיל לקרוא אקטואליה, לחשוב אקטואליה, יש להתחיל ולהתנתק משירותי היחצון של הגופים המככבים בערוצי החדשות (חברות מסחריות, גופים צבאיים , גופי תעשיית הבידור וכו וכו).


 


אבל התחלתי עם וולווט ולכן אסיים עם ספקטור. דנה שייכת לזן הכותבות המוכשרות שלא מסוגלות לעשות עם זה כלום.  כשאני קוראת אותה מלווה אותי לרוב תחושה של החמצה. אני חושבת , חבל. חבל על כושר הביטוי, המטאפורות המדוייקות, ההומור המגניב (באמת  מגניב). האוגרים, הגרבילים, כל החיות כולן. וזה חבל. היא יודעת לתמלל מגמות חברתיות למילים, בכישורי ג'יין אוסטין שמצדיקים את כל הסופרלטיבים. אז חיכיתי: עכשיו היא תגיע רחוק . שנה הבאה. זו שאחריה. עכשיו, היא תתחיל לכתוב. אבל זה לעולם לא קורה. כמו לצפות בקדימונים לסרט שאיש לא יביים. ספקטור היא עיתונאית במלוא המובן, אין שום דבר משמעותי בטוריה. תאריך התפוגה שלהם מקביל וחופף לתפוגת מושאי הסיקור. וכמו רובם המוחץ של עיתונאי זמננו (וכאן אני נזכרת בביקורת שלי על ספרות אמריקנית, עומדת מאחוריה גם היום, שנתיים אחרי קריאה מאומצת של הרבה מאוד סופרים אמריקנים מרכזיים יותר או פחות) גם אלה מתוכם שמסקרים נושאים 'כבדים יותר' , פוליטיקה, כלכלה או צבא. אם אין הפרש פאזה בין המסקר למסוקר, אין התבוננות. אם אין התבוננות אין חשיבה העומדת מאחורי המלל, לא של העיתונאי וגרוע מכך, לא של הקורא.  כדי ללמוד צריך לחכות, ואז ללכת ולמדל אל משהו שיאפשר הבנה.  זה לא משנה מה סוגה של הבנה  (מדע, כלכלה , פוליטיקה או בידור), מה שספקטור עושה ברוב כשרון, לא נכלל שם. ולכן לעולם לא תגיע רחוק. היא וקוראותיה ההדוקות, אותו זרם סוכנות-אשכנזיות-סטייליסטיות דוגמת גפי אמיר (אחד מספריה נקרא "בקרוב תגיעי לירח", קצת כמו "בקרוב אגיע רחוק") , דבורית שרגל, נרי ליבנה ונילי לנדסמן. נחשול שמקורו עירית לינור, במקרה או לא מתרגמת ג'ין אוסטין, אמן המיתית של כל רכילאיות הצמרת מאז ומעולם.