הו,  שוב דייט עם יאפיון . והפעם? רופא. אנא, אל  תקח אותי ל"מקס ברנר".

אתמול "ביליתי" עם הירושלמי ושני חברים במסעדת פועלי מוזס.  כל אחד הציג את בית הקיט שלו. החברה נוסעת בכל שנה לארצות הברית, הבחור – לשווייץ. והחבר של החברה, אירופה, עדיף איטליה. ומה אתי? וובכן, אני נוסעת לקיבוץ בצפון.

מקס ברנר, מקס ברנר. אה, טוב, הערב הולכים לסרט.   "הארי פוטר" השישי. היפ היפ הוריי!

"נשים קטנות" שודר ביס חמש . להתמוגג, כמובן. הו ג'ו המתוקה. ג'ו המתוקה.  ואיימי, ובת' ומג.  ופתאום נזכרתי בגיל 10, בטיול הגדול שלי ושל אמא לארצות הברית. לדודה טלי ולדודים בוושינגטון, והבית העצום ברוקוויל. שלוש קומות. פחדתי מקומת המרתף, כי אמרו שיש שם דרקון.  והסופרמרקט מלא בירקות העצומים הצהובים. ושוקולד הפאדג' השופע, בדוכן בבוסטון. מסטיקים סגולים. הו המסטיקים הסגולים.

"ג'ו. שם קטן כל כך לאדם כזה".

פרץ סנטימנטים. מקווה שהטיול לארצות הברית ישמח אותי. פילדלפיה! אני באה. ובניו יורק כוונתי ללכת לכל מקום שהולדן קולפילד היה בו.

נהדר

 

אני עם מישהו . הוזמנו לארוחת ערב אצל זוג חברים שלי.  אני לא רוצה להיות אתו, אבל הוא בחור נהדר . יש לו תואר שני במדעים , הוא נראה בדיוק כמו שרציתי, הוא מנגן,  קורא וממשפחה טובה , אצולה ירושלמית. אבל אני אומללה. הוא מקסים , מתקשר אלי ושואל , "מה שלומך חמודה?"  ואני עונה בזיוף, אני מזייפת את כל השיחה. מי שרואה אותנו אומר שאנחנו יפים. אנחנו באמת יפים. הוא כזה, משנכנס לחדר הכול מביטים בו בהערכה. גם בי. הוא משדר משהו עדין וחזק.  ניסינו, חודש וחצי אני אתו. ניסיתי לדבר אתו, להסביר, נתתי לו לקרוא ספר שחשוב לי. שאלתי לדעתו על דברים אלו או אחרים. על החיים. אין שינוי, זו האישיות. מדובר באדם קר ולא רגשי. לא אשמתו, ויש לא מעט נשים שיתאימו כמו כפפה ליד. אני הומה רגש.  והמערכת הזו, המבוססת על זיוף, מסבה לי סבל עצום. בקרוב הוא נוסע לחו"ל. אנסה לנצל את הזמן לאזור כוחות ולסיים את זה. הוא לא יבין כמובן, מפני שאין לו הכישורים הרגשיים לראות אותי. זו לא אשמתו. הוא בחור נהדר.

הרגשה

אני מרגישה שהכתיבה, מנסה להוכיח משהו. להוכיח. להוציא; מקוריות , תחכום ודימויים יפים. טקסט מוסיקלי.  אז זה מאוד מיוחד, מעניין,  יפה ,ולא בנאלי בשום מצב. ועם זאת,

 בסופו של דבר כל אחד  אוהב את המוכר. המוכר מייצר את הרגש. אולי אני מפחדת מרגש ,כך שאני לא יכולה לסבול אותו גם בטקסט. או, נדרים ובדידויות.

למה הפחד?  הכאב. למה רגש כואב?  רגש יכול להיות נהדר, אבל הוא יכאיב. אני לא מפחדת להרגיש, אני מפחדת לסבול.  אני הומה רגש.  אז נעטפתי, כמו כולם.  וכדאי להעיר כאן, בשום פנים מרגיש לא שווה ערך לרגיש.  אוקי,  נעטפת. מה הלאה? אז אף אחד לא יכול להיכנס. את חזקה, שולטת במצב,  לא מחכה בבית לsms מבחור, לא אכפת לך, את לא מפסידה באף מלחמה אבודה.  זו תחושת עוצמה. לא התקדמות.  כל מי שמחזיק כמה אופציות באזור, מי שלא מסוגל להיפתח באמת , מי שהולך לישון ומרגיש לבד למרות שיש לו מישהו,  זה אומר שאין לך כלום.  אפילו פחות מהוורתרים הרומנטים, המבכים את אהובותיהן הסרבניות. אולי אפילו פחות. ולכן תחושת העוצמה הזאת, למרות הכלום שאתה מחזיק, נותנת לך אות להמשיך. אולי , אתה חושב, אולי אני לא יכול לסבול באמת אף אחד מלבד עצמי?

אני זוכרת מהי. היא קיימת .  הייתה, כמה שנים. אני יודעת שזאת לא אגדה אורבאנית. יש באהבה מקומות ללבד וגם ליחד, הם משתלבים בהרמוניה מסוימת, הרמוניה שיש להמשיך ולשמר , כמו אש (אהבה כמו אש..טוב, תמיד רציתי להיות בנאלית). אבל האש שם, היא נוצרה ועליכם האחריות שתמשיך לבעור.

שני 'אהבות האמת' שלי , העריצו את האינטלקט , החשיבה המיוחדת, הכתיבה. העריכו ודברנו אותי כל הזמן,  חשבו שאני יפה ומושכת. ועם זאת פגעו ורמסו , יותר מכל אחד אחר. הם לא הסכימו לאהוב את הדברים הקטנים: האכילה במסעדות באישון לילה, התשוקה לים, החושניות, הרגש העצום, הפאתוס , השריטה לאסטרולוגיה, הצורך במחמאות , הצורך להאדיר , אי היכולת לנקוט עמדה, אגו שביר. כל אלה הסלידו אותי בעיניהם.  אני תמיד אומרת, אהבה זה כשאתה מרגיש שהגעת הביתה. כן, שניהם נתנו את התחושה . אלא שהבית היה רדוף שדים. בית בלהות.

 

אז ממה הפחד?  מכך שדברים ייכשלו, או מכך שלעולם לא יתחילו? מה יותר כואב מאש שנכבית לכם בפרצוף? אהבות נגמרות בכלל? לפי תפיסתי לא. ואולי זו טעות? אני מאמינה שאהבה זה לנצח, גם אם נפרדים. היא תישאר. אבל כשזוג חי אחד עם השני,  כל חלק וחלק מגופם מתחלף, התאים מתים ונולדים חדשים, החמצן בריאות מתמלא ומתרוקן ומתמלא. הדם נע וסובב דרך הורידים והעורקים. הכול משתנה, הכול בתנועה. אבל האהבה? אהבה נשארת.

למה להנציח אותה ,בעולם בו לכל דבר יש סוף? אולי חשבתי שאהבה היא הדרך היחידה לעכב את המוות. כן, תמיד האמנתי שאהבה היא הדרך היחידה לעכב את המוות.  ולכן, היא חייבת לחיות כל הזמן. לא יתכן שתמות.

 

הלשעבר,  גר עם מישהי אחרת.  אני לא חשה קנאה. מניחה שהם מתאימים וטוב לו. אולי אני לא מסוגלת לחוש קנאה כי למעשה , באופן לא מודע, הקנאה שמתפרצת אינסופית?  נזכרתי באחד המשפטים החכמים שקראתי אצל פרויד: "דבר המופיע במודע כשני ניגודים, הנו לעתים קרובות אחדות שלמה בלא מודע".

אולי אני צריכה לקנא, לכעוס. הגבר שלי אצלה, וזה. כן , אז הוא עוד נתפס כשלי, איפשהו עמוק בפנים.   כשהפסקתי להאמין באהבה, הפכתי אטרקטיבית לגברים. אני חושבת שזה סוג של חוק שימור. הם מרגישים את החלל, ונעתרים למלאו. הם לא יודעים שהוא שם ולא יודעים למה הם, אבל זה מה שקורה. אולי מתקיים חוק שימור הרגש.  אובר מודעות מתפתחת כדי לתפוס מקום של שניים. כלומר את מקומה של הבדידות.  מודעות יתר היא סממן לבדידות. היא סממן לריק שיש למלא.  עדיפה השטות של האהבים.

 

גרם

 

אני לא יכולה יותר. כל החברים אשכנזים. לא יודעת מה לעשות, צריך להוסיף עוד אנשים, כאלה שידברו כמו בני אדם . עד גיל 11 גרתי בבת ים. היתה לי שם ילדות מופלאה. זו היתה עיר קטנה  , מוכת שמש. מוכת עלייה. ובכל זאת, היו לי  החברים הכי טובים שאפשר לבקש. במיוחד ט', עשר שנים היינו אחיות לכל דבר. אז עברתי לתל אביב ודברים החלו להשתנות.

 

אני לא יכולה יותר . עם חברותי אני לא מסוגלת לדבר על כלום, אין להן קשר לעולם הפנימי . אמש ישבתי עם אחת, שעה וחצי ניסינו ללא הצלחה לדבר , ובסוף היא מציעה , נלך ל"וילה סוקולוב". כן, לשם. הלב נוטה לשם. ויתרתי.

 

כל האשכנזיות המבוססת המודיעין-עתודה-נסיעות לחו"ל פעם ב- גרים בהרצליה ת"א רעננה – אוי מותק, סבתא הגיעה לבקר-  איזה מתוקיםם- אוי אבא חזר מהעבודה  – הולכים לדודה ואז נסע כולנו לפאסטה משו בהרצליה  – אבא קבל קידום – מותק אני צריכה להחליף את הויאפקס נגמרה לי –  שיואו איזה ג'ינס קניתי יש בזה 20% לייקרה ותחרה אבל שווה – חייבים ללכת למעצבי העיר

 

אין לי בעיה אתם. פשוט לא רוצה את זה כל כך קרוב אלי.  בסופשבוע אני והבחור שאני לא רוצה להיות איתו, מוזמנים לחברה שמבזבזבת 7000 בחודש על בגדים (בחסות אבא) והחבר שלה, לארוחת ערב . ייתכן שאתקע לעצמי כדור בראש.   כבר חודש וחצי לא מצליחה להפרד מהבחור הזה.  לעזאזל.

 

לעזאזל הכל. 

נמאס לי מהצביעות. אני חייבת להתחיל להגיד את האמת לאנשים סביבי,  במיוחד בחורים. אולי האמת לא כזו נוראה והם יישארו. פחח. 

מותק, אוננת פעם לתוך אבטיח?

מה?

קנית אבטיח?

 

 

התואר המתקדם, מתקדם בצעדי ענק.  נדמה שאני צריכה עבודה של שמונה עד חמש (עד שש). אבל אני די רוצה לבהות ולטייל ברחובות וביערות, על יד ירושלים. רחובות העיר נעתרים אלי. הכל פועם בתוכי. ות"א מהבילה. 

הבחור לא מבין אותי. אתמול ניסיתי ארוכות,  ואין לי מושג מה אני רוצה. תיכף הוא מתחיל "תפקיד" , מספר לי עליו ואני מזייפת עניין, מזייפת נוכחות. הכל אני מזייפת, רק מגע אני לא יכולה ולכן הוא נשאר תוהה, ולא מבין בדיוק למה אנחנו לא מתקרבים עוד יותר.אולי הוא חושב, זאתי ילדה טובה שמחכה למשיח.    

 

הייתה לי חברה בירושלים בשנה הראשונה, ערבייה, שתמיד הלכה עם המטפחת המשונה הזאת על כל הראש. באה מאיזה כפר, ושלחו אותה ללמוד כדי לעבוד במפעל של אביה . היא נסתה להתקבל לרפואה (הפנטזיה הרטובה של כל הערבים. זה וכנאפה ). ולא הלך לה, למרות שהייתה די חכמה. בכל מקרה, לא חם להן עם כל הבגדים האלה וזה יותר גרוע מהדתיים שלנו.  מסת בד ענק (בד"כ עם הדפס של שטיח) מכסה את הגוף, ומטפחת שעוטפת הכל מלבד הפנים.  והיתה לי עוד חברה , גם באה מכפר, נשלחה ללמוד ולהיות מורה . היא נראתה בדיוק כמו ישראליות מזרחיות, עד שהתחזקה באיסלאם והתחילה לשים (בורקה?) על הראש.   אין פואנטה.

Writing – Charles Bukowski

often it is the only
thing
between you and
impossibility.
no drink,
no woman's love,
no wealth
can
match it.
nothing can save
you
except
writing.
it keeps the walls
from
failing.
the hordes from
closing in.
it blasts the
darkness.
writing is the
ultimate
psychiatrist,
the kindliest
god of all the
gods.
writing stalks
death.
it knows no
quit.
and writing
laughs
at itself,
at pain.
it is the last
expectation,
the last
explanation.
that's
what it
is.

איך הייתי רוצה לעבוד ב"פיקסאר"…  

                      

אוףף..נו טוב. בגילגול הבא. לא כאנימטורית, כ- creative dirctor.   האבולוציה של סרטי הילדים מהפנטת. בשלושים ארבעים השנים האחרונות שלטה "דיסני" ביד רמה בתחום, עם הנפשה של עשרות אגדות (האחים גרים והאנס כריסטיאן אנדרסון במרבית המקרים). המעבר להאנשה מקורית והסתכלות ציורית על החיים האנושיים (כמו ב"צעצוע של ספור" או a bug's life או monsters TM וכו וכו) פשוט ונבון. באמת תהיתי ככל שהתבגרתי, אוקי, אז רוב האגדות הונפשו. מה הלאה?   מעבר לשלמות הטכנית , הספור והתסריט של הדמויות פנומנלי. הם מצליחים לפנות לכל הקהלים ולכל הגילאים.  מישהו אמר "הארי פוטר"? כן כן! אני!  אני מעריצה הדוקה של ספרי הארי פוטר כידוע לכל. הסרטים? נחמדים. אבל אין לי ספק שאנימציה א לה פיקסאר היתה מחוללת פלאים, על פני הקאסט האנושי. תחושה? מתישהו זה עוד יקרה.  מכל מקום, המלצה חמה לכל מי שטרם ראה, את Up הסרט החדש של פיקסאר (למעשה בשנת 2003 רכשה דיסני את פיקסאר , אם כי האחרונה שומרת על עצמאות בתאגיד, כך על פי האתר שלהם).

       

**

ובאותו נושא, את מי שזה מעניין אותו.  ביום רביעי (28.07) תתקיים הרצאה משותפת של מספר אנימטורים, ביניהם אחד שעובד בימים אלה על "שרק 4"  (זה של דרימוורקס ואני אממ…פחות אוהבת את הסידרה הזו באופן אישי אבל כמובן שמדובר בסרט מלבב). אני מקווה להגיע, מי שזה נוגע ללבו, כדאי מאוד לבוא להקשיב. בהרצאה כלול גם חלק השם דגש על האספקט המדעי, כיצד מתרגמים לאפקטים ויזואלים, פיצוץ? איך יוצרים פיצוץ תלת מימדי? (רמז, חוקי ניוטון תקפים גם שם).  בקצור, שמח.   איכשהו זה מזכיר לי פרוייקט תכנות שעשיתי אי אז בעבר,בשפת סי, בו היינו צריכים לדמות מערכת שמש קטנה, הכוללת התנגשויות, תוך התחשבות בחוקי הפיסיקה הידועים לנו.  יותר קשה ממה שזה נשמע.

עורף

 

משפלת העורף,
כנערה הנושאת חתול על כתפיה
ומתניה בין ידיה מערות את חירות ההליכה,
כך הלכתי בהרגשת מתנה,
שאין לה צורך בנידוב עצמה
והיא שלמה כמו קפסא מרובעת ארוזה וסודית.

 

הייתי רוצה להמשיך להקיא את עצמי בבלוג, כפי שעשיתי נאמנה בארבע השנים האחרונות – אבל משהו עוצר בעדי.  אני כותבת את הספור השני שלי עכשיו וזה מרגש אותי יותר.  כתבתי שני עמודים שאני מרוצה מהם בצורה מלאה. ססגונית. אני מנסה לא להתאהב במילים של עצמי.  לסלק את האגו מהמשוואה. הדבר היחיד שאני יכולה לומר בשלב זה הוא שכתיבה טובה יוצאת כשמרוחקים מספיק מהרגש. אה, וטקסטים שלי יתפרסמו בקרוב בכתב עת . זו פעם ראשונה 🙂

נכנסתי לבלוגים היום, אחרי הרבה זמן, בלוגים של נשים שמדברות על העבר שלהן. על העבר המיני. על סקס. הרבה מהן , הרבה מהכותבות בישרא סובלות מבעיה מינית . ככה זה נראה על פניו. חלקן הוטרדו, חלקן פותחות את הגוף בקלות. השאלה היא כמה אנשים מסוגלים לשאול את עצמם את השאלות הנכונות.  כמה מסוגלים לבחון עם עצמם את השאלה, אולי מין (ובעיקר מין שלא במסגרת קשר ארוך וממוסד) מסב יותר נזק מתועלת? כמה אנשים מסוגלים באמת לבחור לקיים יחסים? ולוותר על זה? היכולת של אישה לשלוט בחייה האישיים ,כשאין הם כוללים מגע מיני, עולה מעריכית.  קראתי עשרות ואולי מאות פוסטים של נשים ,מתפלשות ברגש, בחוסר האונים שלהן. אבל זה כל כך פשוט ובעצם כל כך ידוע; הרצון לעוצמה.

פרטים אישיים

 

– אני שקרנית מעולה, שלמות. ניצחתי מכונת אמת בקלות

– שכבתי עם כמות יפה של גברים, ואנשים תמיד משערים שאני בתולה

– רציתי לשכב עם הרבה יותר אבל זה מרעיל את הנשמה

– כל אדם, גבר או אישה, יוקסם ממני לחלוטין ברושם ראשוני

– 95% יסלדו במבט נוסף

– 5% הנותרים לא יתגברו לעולם

– יש לי אגו גברי לחלוטין שלא שוכח ולא סולח

– את חומר נהדר לחתונה ,זה משפט ששמעתי הרבה מדי פעמים

– אני לא

– אין לי בעיה לנהל כמה מערכות במקביל (בלי סקס וזה, אני לא זולה)

– שקרן אמיתי מאמין בכל האמיתות שהוא מספר

– הבעיה העיקרית היא לזכור למי אמרת מה

– הייתי נשואה

– אהבתי 2.5  בחורים.  מהם שני מטאפיזיים, התעניינו מעט מדי במין והעפילו גבוה בחידון התנ"ך , עזבו אותה תוכנית מצטיינים אוניברסיטאית, כתבו שירה משובחת וזכו בהוקרה. החצי בדרך להיות מרצה באוניברסיטה  וכותב שירה די טובה.  

– כל אהוביי מפחדים ממני במידה 

– שנאתי את ורתר הצעיר וייחלתי למותו

– אני נמשכת לגברים אנדרוגינים

– גבר יצרי,הולל, דוחה אותי

– שיניתי את שמי פעמיים, והכול פתוח

– חצי ממשפחתי חרדים לאומיים

– יש לי שריטה לאסטרולוגיה

– ולג'ינג'ים. שניים מאהוביי כאלה

– הנוסחה האהובה עלי היא   של המתמטיקאי השווייצרי לאונרד אוילר. צריך להיות מטורף {גאון} כדי לקשור כל כך הרבה תחומים: טריגונומטריה, פונקציות מרוכבות ומעריכיות, בכזו פשטות.

 

הפסד

גברים תמיד ישקרו בשביל סקס. הם לא בדיוק ישקרו, כשזה קורה הם יאמרו את האמת. אלא שלאמת הזו יש תוחלת קצרה מדי. מרגע שקלטתי את זה, אני לא יכולה לקבל את הדברים.  לא יכולה לעשות עם זה כלום. לא רוצה גברים שמזינים את היצר שלהם, מתפלשים בסדינים ומזנים את האינטימיות, mass production . וגברים מהסוג האחר, אלה שגורמים לי לאהוב, הם הכי גרועים בסופו של דבר. כך או כך אני הפסדתי.

אתמול לקראת הבוקר, חלמתי שאני מתלבשת בשמלה הכי יפה שלי, הכחולה מ'נעמה בצלאל '. מפזרת את השיער הזורח ומתאפרת ,נהיית אישה. מתעגלת. מורידה את השיערות מהרגלים. מכל המקומות. ואז מתקשרת לבחור אחד, נוסעת אליו, ואנחנו שוכבים. כל כך רציתי את זה. התפתלתי על הסדין, איכשהו הוילונות התקוטטו עם השמש, היא נכנסה לי מעל הראש. היא ניצחה. ואני לא התקשרתי.

בסוף אצליח להתחתן עם מישהו, אולי רופא או מדען.  מה אגיד לו? לאהוב אותו, מה אומר ? הוא ינסה להיכנס לכל המסתורין הנשי הזה שנדמה לו שיש בי. ואני אמנע ממנו והוא רק ילך וינסה יותר. כך נעביר את חיינו – במרדף, כמו מכתבים בלי נמען .