mmm

גברים תמיד ישקרו בשביל סקס. הם לא בדיוק ישקרו, כשזה קורה הם יאמרו את האמת. אלא שלאמת הזו יש תוחלת קצרה מדי. מרגע שקלטתי את זה, אני לא יכולה לקבל את הדברים שהם אומרים.  לא יכולה לעשות עם זה כלום. לא רוצה גברים שמזינים את היצר שלהם, מתפלשים בסדינים ומזנים את כל האינטימיות, mass production . וגברים מהסוג האחר, אלה שגורמים לי לאהוב, הם הכי גרועים בסופו של דבר. כך או כך אני הפסדתי.


אתמול לקראת הבוקר, חלמתי שאני מתלבשת בשמלה הכי יפה שלי, הכחולה מנעמה בצלאל. מפזרת את השיער הזורח ומתאפרת ,נהיית אישה. מתעגלת. מורידה את השיערות מהרגלים. מכל המקומות. ואז מתקשרת לבחור אחד, מגיעה אליו ואנחנו שוכבים. כל כך רציתי את זה. התפתלתי על הסדין, איכשהו הוילונות התקוטטו עם השמש, היא נכנסה לי מעל הראש. היא ניצחה. לא התקשרתי.


בסוף אצליח להתחתן עם מישהו, אולי רופא או מדען.  ומה אני אגיד לו? לאהוב אותו, מה אומר ? הוא ינסה להכנס לכל המסתורין הנשי הזה, שנדמה לו שיש בי. ואני אמנע והוא רק ילך וינסה יותר. כך נעביר את חיינו – במרדף, כמו סיכות , בלי




*** עצה חינם לרווקה: חפשי את הגבר הבא שלך כשאת יוצאת עם הנוכחי. לא נכון שאין בו תועלת. עובדה, הסכמת לצאת אתו. אף פעם אל תבואי לפגוש בחור רעבה. אל תעשי לעולם סקס עד שהוא לא נופל להרגיש אליך. נדלק. זה מוציא חלק מהכיף אבל ככה תוכלי להשיג כל (אבל כל) גבר שאת רוצה. הצלחה מובטחת – עליי.

עטין

תמיד זה גבר וילדה. תמיד הם רוצים 20-30, שפתיי הילדה ורודות וצמודות, אין להן עבר , כמעט אין להן עבר. העתיד מאובק ולא רואים אותו היטב. זה תמיד ככה. וזה משגע אותי. מתישהו אפסיק להשתתף בפנטזיות האלה, כל מיני חשובים מזדקנים שרוצים לדחוף את עצמם לתוכך מהר. גבו הולם בך וכו' ואיכשהו הוא שוכח, עם כל הלמה הוא שוכח את עצמו ואת נזכרת.  אני שונאת שגבר נמשך אלי ואני שונאת שלא. זה משאיר אותי ב lose lose situation.


לפני יומיים גבר מבוגר מדי ולא נאה , ישבנו במכונית , הסביר לי שהוא נמשך בטירוף. אמרתי לו את כל הדברים הכי מגעילים שיכולתי לגרד, וזה לא עזר. התחלתי להרגיש כמו פרה שמבקשת שלא יגעו לה בעטין. הוא לא נגע בי בסוף. אמרתי, "נהיה ידידים". שכנעתי במקשה על מקשה של הגיון למה כל זה לא הגיוני. אני חוששת, הוא לא השתכנע בכלל.





 


 יותר ויותר מלוות אותי  נבואות קצרות, ואני לא יכולה לעשות עם זה כלום.   הן מבליחות ואז מתגשמות , אני יודעת דברים אבל זה לא עוזר, הדברים לא טובים יותר או גרועים פחות. כמו עבור קסאנדרה, העתיד אילם. האף מדמם מידי פעם ואני מפנטזת מוות.  התחומים מתרבים ,ללא שליטה . בלא להתחייב


 



– כולם צריכים אישה.  אין מספיק נשים. אם לכל אדם היה אישה, שני המינים היו מתמלאים קצת נחת. שבעים. 


 

על מחוברות ושנינויות

יש לי כל מיני דברים לומר על "מחוברות", אבל כמו שהיה בעבר עם הסידרה "בטפול",כתבתי בשהות אחרי שהגיעה לסוף. גם במקרה הזה, אם אכתוב סקירה, רק אחרי שיעבור זמן . שרטטתי בעבר רשימה קצרה על עיתונאות מודרנית: וולט אנדרגראונד כלומר כריסטיאן אמנפור שלנו, ודנה ספקטור  חוקרת יערות נבכי הנפש . אני מניחה שכשאכתוב , זה ישלב את הדברים ההם.


מעולם לא החשבתי את עצמי אדם שנון במיוחד. גם לא הוקפתי אנשים שנונים. אני חושבת שזו מתת נהדרת (ואי אפשר בלי לציין את אוסקר וויילד. אין עתונאי שלא חב לו משהו), אבל היא כל כך דומיננטית , שממהרת להפוך את הכתיבה לחפוש סתום. ואז היא רצף שנינויות, חיפוש שיני זהב. ואין בה גמישות או רוך או מסתורין (כי השנינה, כשמה, סכין המפלחת כל מה שבא עמה במגע. בלי אבחנה).  שנינות חזקה יכולה לפלח הכל. לפרק. אבל היא כמעט לא יכולה לבנות . כל כוחה בה לה מהתייחסות , התייחסות הורסת, למבנה הקיים. בניגוד לכתיבה פואטית , שמנסה לחבר שני חלקי משפט ולהתחקות אחרי תחושה אחרת, אולי מדומיינת, או כזו הבנויה על הבנות פסיכולוגיות , שנינה חדה (כמו של ספקטור, וכאן אני מתחברת לביקורת ההיא) מהנה מאוד משום שהיא מלעיגה. משום שהיא חותכת. זה אלים ואקסטרווגנטי. אבל מה זה עוד עושה? מה זה מעמיק? אני לא יכולה לחשוב על תובנה אחת שנפלה לי, בעקבות הקריאה בטורים העיתונאים של ספקטור. לא משום שהיא לא מוכשרת . דווקא משום שכן.  אנשים שנונים כלואים ,ככל כותב, בסוג של בצק מטריקס שהולך וחונק אותם. אבל הם כלואים בצורה הכי חזקה. קשה מאוד לדחות את השנינות,

לפעמים קשה לי להבין איך כל כך הרבה אנשים לוקחים כדורים פסיכיאטרים. אנשים נורמלים מאוד. ודווקא אני, מעולם לא לקחתי שום דבר כזה. אפילו התייעצתי עם רופאה והיא שללה בתוקף. גם חוות דעת נוספת בקשתי, ושוב: לא ולא. תודה לבורא עולם. או משהו. משמע, סטייה שכלית ללא מרשמים . ניחא.  חשבתי, באמת חיווטו אותי במעגלים לוגיים  אחרים. לעצמי אני נהירה לחלוטין, אבל יותר ויותר נראה שזה בערך האדם היחיד . לכן גם פסיכולוגים מעולם לא שחקו איזה תפקיד. פעם, בגיל 20 אחרי שארעה טראגדיה במשפחה, הלכתי ליעוץ. ומאוחר יותר, בגיל 22, הלכתי עוד פעם, בעיקר כדי לקבל כלים טובים לצאת מהדכאון שהייתי נתונה בו בין 18 ל22. זה אכן עזר, אבל יותר כמו מכבסה ציבורית. אתה שם ושלשלת מטבע. אז למה לא לנקות את הכל. ולהעביר גם מייבש.

 

ויש את פחד הספרות. להתמסר כלומר.להתמסר.


רציונליזם.האינטרס של העולם המדעי, הוא אינטרס משותף. אמת, יש תחרות עזה על משרות תקציבים וכיבודים. אבל לכולם (וודאי במדע שלושים השנים האחרונות שהוא במידה רבה מדע קבוצתי, קבוצות מעבדה המאוגדות תחת פרופסור זה או אחר ומתמקדות בתוצאים מסויימים), לכולם אותן מטרות. המפעל המדעי הוא מפעל משותף. יש גאוני על, יש מבריקים, יש חכמים מאוד ויש נבונים.  בסופו של דבר, כל מי שהעפיל לרמת תלמיד מחקר (דוקטורנט) ניחן מספיק יכולת שכלית לקחת חלק במפעל הזה. 


לעומת זאת האמנות היא שדה של פרשים בודדים. והכתיבה,היא אמנות אינדבידואליסטית, אגוצנטרית ותובענית. נגישות המחשב האישי יצרה שטף עז של טקסטואליה שלא נראה כמותו באף תקופה הסטורית.  לטעמי זה דבר מבורך. אבל בפועל זה מעמעם עוד יותר את היכולת של כותב לייצר לאורך זמן, אמירה שתישמע ותתמשך.  לפני זמן מה נשלח כתב יד עלום של ג'יין אוסטין למספר הוצאות לאור. כולן, להוציא אחת, דחו אותו על הסף (ההוצאה שלא דחתה ,זיהתה את כתב היד של אוסטין). ראשית, זה לא מאוד מפתיע. שנית, מה זה אומר?  שהמאמץ האמנותי לא בר שיפוט ? לא. זה אומר שהשיפוט האומנותי מורכב ותובעני, והתביעה שהוא מעמיד לא נענית. לא במערכת הנוכחית של הוצאה והפצה. ואף מילה על פרס ספיר, משום שלא קראתי את הרומאנים . והאמת ,בשקט אודה, אינני מעריכה כל כך ספרות ישראלית. או אוהבת.


נחזור לפחד. התנסיתי בכמה צורות חשיבה. החשיבה הספרותית היא מהקשות ביותר . הכתיבה היא מהלך שגובה מחיר. ואם במדע (או ברפואה ואפילו בעסקים וכן הלאה) התמורה היא בהישג יד, משמע, המערכת מאפשרת אותה. בספרות זה לא המקרה. אמנות היא לא דבר פרודקטיבי. היא אינה תורמת מאום, ולמעשה לא לוקחת מאום. לולא התקיימה, העולם היה ממשיך לסוב על צירו. ועם זאת היא תובעת עבודה. הרבה מאוד עבודה. ומחיר נפשי. ומחיר כלכלי.  יותר מכל, אמנות מקבילה לספורט. גם כאן וגם כאן, רק לקצה הפירמידה יש זכות קיום. וזה בסדר כמובן, ונכון,  כי האמנות מתארת את העולם ולמעשה אינה לוקחת בו חלק. היא משקפת אותו כן, היא פועלת בו, היא פועלת מעליו או מתחתיו. אבל היא לא חלק ממנו. לא חלק פעיל. ממשי.  כאילו מעולם לא היתה ולא תהיה.


שדה פרשים בודדים. הכרתי פרשי רפאים שנעים וממשיכים נוע, ואין להם על מה. ובכל זאת. משום שלכתוב זה כמו להתאהב. משום שהאנרגיות של האהבה משמשות את הכתיבה, את הכותב. ואם הוא טוב, את קוראיו. אנשים ממשיכים לחפש אהבה, בהתנייה, כמו שאורפיאוס ימשיך לחפש את אוורידיקה.  כך הכותב ממשיך לכתוב. עיוור או רואה.  אבל השאלה היא, האם אדם מוכן להכניס עצמו לכל זה? עומדות בפניו אופציות. כמו אליס, וחיוך הצ'שייר, השבילים המתפצלים. אופציות?  אולי אין אופציות כלל. מישהו נבון אמר לי פעם, עורך הדין שמתלבט אם להיות סופר או עורך דין, יהיה עורך דין.

כמו נשיקות של זכוכית

 


הירושלמי שלי. יפה, תואר שני בגיל צעיר, משפחה מצוינת. מלכותית אפילו. גם פסנתר במקביל. קורא הכול; מלחמה ושלום והאחים קרמאזוב וגתה וצ'כוב וכו.  מנומס. לא חנון, לא מניאק. בן אדם.  אבל אני, ניצולת תל אביב.  "נתקרב, ומה שחשוב זה החוויות שלנו יחד, לא כל כך דברים שעברנו לפני". צודק. כעקרון, הספירה מתחילה מעכשיו.  אבל אני הרוסה. וכל כמה שנים צריכה להיחרב עד היסוד ולקום. כמו עוף חול.  ואיך אסביר ?  כשאנחנו הולכים אחד לצד השני, הרחובות נעתרים לנו. אנשים מברכים לשלום, מנומסים. הכול נפתח . הוא חושב שאני יפהפייה ומיוחדת. ואני רואה בעיניו שהוא טוב. אבל מה אני?  טובה?  עם הסימן על הנפש, איך אתה לא רואה, יקירי?  נשיקות של זכוכית. כל חיי ישבתי על שפת המכתש. מחכה. ממתינה. התחלתי מרגישה כמו חנה גונן ב"מיכאל שלי".  הוא אוחז בידי,  והיא נראית עדינה בידו. לא רשעה בכלל.  והכול מדויק. והכול מדויק חוץ ממני .


 

סנדקית

 


אני, אמי והסנדקית שהגיעה לבקר מפנסיבלניה. סלון הבית מואר צהוב, על השלחן קערת דובדבנים. ערב, אישה אחת בגבס, אחרת מניפה גרביים כחולים ונמעכת אל הספה. אני עומדת נרגשת, משרתת  אותן בזריזות.


 


" אז מה קורה עם בחורים?" הסנדקית פונה בחיוך ולוקחת כוס קפה מידיי.


 לחוצה לאור מה שהתחולל בימים האחרונים, הוצאתי החוצה את הפינקנטרייה מול הגברות . " אני לא מבינה מה הם רוצים. כל הזמן הבחורים פונים אלי. במיוחד היה מישהו לאחרונה. זה ממש מקשה. ואני לא יודעת מה הם רוצים".


הסנדקית לוקחת דובדבן, "הם רוצים לשכב אתך".   אמא שלי מסתכלת עליה ואז על הרצפה.


" אבל למה? אני רזה ואינפנטילית ומשונה ".


"זה לא משנה להם", הסנדקית חותכת אותי ,לוקחת עוד דובדבן מהקערה.


"אולי הוא רצה להכיר אותה", אמא אומרת. שתינו מסתכלות עליה, ואז אחת בשניה. לא.


"אני לא מבינה בדברים האלה. הם חושבים שאני איזה פאם פטאל ".  


הן צוחקות. "את בתולה תגידי לי?" הסנדקית ממשיכה ,  מסתכלת בי ומישרת את המשקפיים אל החוטם.


"לא" ,אני עונה , נבוכה יותר ויותר.


" כשהייתי צעירה והלכתי לים, כל הזמן היו מציקים לי גברים", היא מחליפה תנוחה על הספה.  "תשתמשי בזה".


"אני לא יודעת איך" ,בורחת למטבח. חזרה לסלון והן עדיין שם, בוהות, כל אחת מהזווית שלה .


" אני נראית לך שונה?" היא שואלת פתאם ונשענת על המרפק בפוזה .  "לא, את נראית אותו דבר. אולי קצת יותר מפורקת".


"החיים שלי מתפרקים".


"לדעתי צריך להתפרק כל כמה שנים. ואז לבנות מחדש".


"כבר שנתיים החיים שלי מפורקים. "


אני מעבירה משקל בין רגל לרגל. הן ממש בוהות עכשיו. נזכרתי איך בגיל 7 הלכנו ל"תלמה ולואיז". כלומר הן רצו לראות את הסרט ואני פשוט הייתי שם. טירדה. ישבתי ביניהן, קטנה וסקרנית. עם המוסיקה , סוזאן סרנדון של 1991, הקול הדרומי סקסי שלה, ג'ינה דייוויס , והבטן היפה בתחתונים, בראד פיט, בסצינת הסקס המנוולת. והאונס, בתחילה, כשתלמה רוקדת עם הארלן, שיכורה מעצמה. אימא כיסתה את העיניים כדי שלא אראה ובכל זאת שמעתי .  לואיז יורה בו, לוקחת את ידה של תלמה והן מסתלקות.  



אני מסתכלת על שתיהן, מביטה בעיניים של אמא ומתקרבת לסנדקית. אני יודעת שהיא עוברת תקופה די גרועה. מניחה את הידיים על הראש שלה. יש לי מגע כזה, מרפא. היא נרגעת ושותקת, כולנו שותקות ואימא מזיזה את הרגל עם הגבס על הכורסא.   "את צריכה לזוז לירושלים", היא אומרת . "נורא מאוחר". 


ופתאום בא לי להישאר.  מקודם בכיתי . הבחור  עשה משהו  ורציתי לברוח לירושלים. לא ידעתי  אבל משהו זז .  על חוף הים הוא הרים לי את השיער . לא מעט גברים נגעו בי אבל אף אחד לא הרים את השיער ואז התקרב ונשק את הלחי. הסניף את הצוואר והצמיד אליו, בלי לשאול. כזה קיטש. הים פיכה, החול מילא הכול, ירח עכבישי. מרחוק תל אביב;  היינו מוקפים דחיסות. החושך והידיים שלו, פתאום הרחנו זה את זה והוא בקש להתנשק וסירבתי.  "זה מבטא רגש ואנ'לא רוצה לפגוע או להיפגע".  הדפתי אותו , כך שלא יכל ונצמד בכוח רב .   ואז בלילות שאחרי, לדמיין אותו חודר אליי.  יש לו בטח דירה מבולגנת , ואני אשכב עירומה ונבוכה והוא ירכון מעלי וייכנס.  ולבסוף  כשהכול ייתם, באמת הכול היה מסתיים ואני הייתי הולכת; הולכת למות .


 

התגנבות

שלוש שנים בירושלים, אורח חיי השתנה.  אני או העיר?  אינני בטוחה. משהו בתוכי רעד, לפני כמה ימים. ולא נשבר.


ואתם הגברים מבקשים דבר והיפוכו. מתחננים, משוועים, שנתמסר לכם, ומאידך תובעים שנשמור על עצמנו ולא ניתן דבר.  נחשים של פיתוי, דברי חלקות.  כמה טוב שאינני בת 21 ,22 . בכל זאת, 25 ,הספקתי ללמוד משהו.  החכמות מצליחות להימנע, והטיפשות משכנעות עצמן שהן רוצות את זה גם.  אין לרגש קשר אלא עם מגע. ריח,רוק, ריקמת העור, רוך השיער, שפתיים. אינני זוכרת הרי דבר וחצי מאותה שיחה. אבל את הריח, את הירח העכבישי. וכל יום  בשבוע, הוא פנה אלי. ואני יודעת בתוכי, אסור לפול בזה . אסור. אז הסרתי אותו . ועכשיו יש לי שקט, אבל כמה זה קרוב. ורוצה לקוות שלא. שזה לא היה. כל כך הרבה דברים מתבררים .


משיכה מינית אל גבר, היא דרך שנפתחה. אם נלך לאורכה, נגיע ללב. לרגש. אולי לסבל.  ואצלם, הדרך נגדית. ככל שנמנע מהם, כך ילכו ויתפשטו ממה שעטף אותם. ירגישו. אבל היכן שתי הדרכים מצטלבות ?האם הן מצטלבות? האם יש טעם לדבר על קירבה? כן, יותר ויותר אני מבינה ,המודל הקלאסי דייק. פשוט, ארכאי ונכון. המודל המסורתי,  שמירה. ריחוק, מניעה. המתנה . ואילולא השנתיים שלוש האחרונות, השנים השחונות האלה, כששוחחתי בטלפון עם חברות שיוצאות לבלות עם גברים ,ואני יושבת ובוהה בחלון, כותבת, נעטפת, אלמלא השנים האלה מי יודע אם לא הייתה זו תחילתה של הנפילה ? כמו טרויה מגוחכת. נופלת גם נופלת. לא. אבל האם הכל על בלימה? לא. אלוהים, כמה חזק הוא הארוס. והרגש לא יכול אלא להתגנב.   הירח, הים , החול המדוד, הכל מדוד מדויק, הכל מגוחך , ויומיים אחרי את מוצאת בחורה צעירה, נבוכה, חושבת עליו בחטף, רוכנת בסימן שאלה.  כאילו נכנס גנב אל הבית , הסתובב לו והלך. 


 בעצם אני , בעצם כל כך חלשה.

 


שוב . הפיצול האישיותי . אתמול בערב טיילתי עם הבחור הירושלמי, היינו הזוג הכי יפה במדרחוב. היום בערב, הייתי על חוף הים, מבעד לכוכבים הלילה הגיח, עשה את שלו, בלוויית בחור אחר יש להוסיף. תל אביב. אבל אולי אם מדובר בערים שונות, זה מכשיר את השרץ ? אבוי , לא. ועם התל אביבי לא התנשקתי (חלילה). ועם הירושלמי הלכנו שלובי ידיים, יפים . אוף. והנורא מכל שאין לי בעיה לשקר בלי להניד עפעף. לא לשקר, לגלות ולהסתיר בדרך שלי. והירושלמי, מחשיב אותנו כזוג. גם אני, ותמונתו היפה. וכו וכו. מה יהיה? אבל אני נזכרת, ומשתתקת. כן, הוא נכון לי. והים אותו הים.