אני מאוד מוזרה עם טקסטים . קודם כל, אין לי דחף אקסהביציוניסטי וואטסואבר. אין רצון להקריא או לדחוף אנשים לקרוא דברים שלי. בייחוד אם האנשים האלה קרובים אלי. שנית, לפני כמה ימים התעוררה סוגיה עם אחד הקטעים (היותר שיריים), שעומד להידפס באיזה מגזין קטן (באמת קטנטן). העורך שאל אותי שאלות על הטקסט, ותוך כדי גיליתי שפשוט לא אכפת לי מה יהיה אתו, ומה ייבחר. אני לא מרגישה שייכות לטקסטים שאני כותבת, במיוחד לא מה שעל גבול השירה. אולי כי כשאני כותבת משהו שירי, זה פשוט יוצא ממני ואני לא משקיעה כמעט מאמץ. אני מרגישה תלישות ממה שנכתב. על אותה מידה, אם מחר הלפטופ קורס, זה לא כל כך יעציב. להיפך, זו הזדמנות טובה להתחיל מחדש.
יש לי פנטזיה כלשהי, שתחסוך הרבה כאב ראש אבל מקורה בסוג של אסקפיזם: אולי, בכלל לא אטרח לפרסם כלום כל ימי חיי. ורק לאחר מותי, אבקש מבני/ בתי לנסות ולעניין בזה כמה הוצאות. היה ויראו כי טוב, מה טוב. היה ולא, כבר לא אהיה בסביבה להתבאס.
אני כותבת כעת שני ספורים. זה פאקינג קשה לכתוב ספורים. הקושי הוא בעיקר ברמת המאקרו (על רמת המיקרו ניתן לעבוד כמיומנות). אני מתכוונת לשאלות כמו: קידום עלילה, מה אני רוצה לומר, מקוריות וכל זה. על כלום אי אפשר להתפשר, רק על השלווה. כך שרוב הימים אני מסתובבת בפנים מבואסות. המעבר מכתיבה בלוגית לספורים היה טראומטי עבורי. נצרכתי לעשות ריסטארט. לשנות את החיים בעצם. אני זקוקה לרמה יותר חזקה של אובייקטיביות וריחוק, כך שלמעשה אני אדם רחוק יותר משהייתי פעם. יש לי כל מיני סודות שאי אפשר לחלוק עם אף אחד. לא משהו מעניין במיוחד כמובן. יש מן מתח שצריך לשמר, כדי שתתקיים תנועה בכתיבה. אני מתכוונת, צריך איזה פער. לא משנה בין מה למה , העיקר שיתקיים.
חוויות חשקניות 