מה הקטע

מה הקטע עם אורלי קסטל בלום הזו? נראית דיסלקטית ומעניינת.  פעם פתחתי את "דולי סיטי", וסגרתי בבעתה. אולי זו סיבה טובה לנסות שוב. זו הייתה התגובה הראשונית שלי ל" קשרי משפחה/ שעת הכוכב", של קלאריס ליספקטור.  כשספר נסגר מהר ובקול עז, זה אומר שכדאי לחזור אליו.  הכי רע זה שעמום, שעמום זה גזר דין מוות בספרות. אבל כל היתר, הולך. האמת שזה מפריע לי, כי אם הכל בסדר חוץ משעמום זה אומר ש

אני לא בטוחה פתאום למה הכתיבה. חשבתי שזה מפני שהדבר חשוב לי. מפני שאני רוצה בכל מאודי לכתוב. ופתאום נדמה כי אני כותבת מאותה סיבה שעשיתי כמעט כל דבר בחיי: מתוך אגו. מתוך הצורך לאשר את ערכי בעיני עצמי.

אני שוקלת את המשך דרכי האקדמית. חושבת בכיוון של תוכניות אקדמיות ספציפיות שייתכן ויענו טוב יותר על הצרכים העיוניים המרובים. חושבת פתאום על הסטוריה, הסטוריה מרתקת אותי. זה היה תחום הומאני בו הוצאתי תמיד מאיות מבלי להתאמץ  בכלל. כשהייתי נערה, התמקדתי בעיקר במקצועות הריאליים. את ההומאניים למדתי מתוך כורח. אבל הסטוריה היתה אחרת. זה מגרש לא זר עבורי.

בשנתיים האחרונות עסקתי בצורה כפייתית כמעט, בספרות. קראתי מסות של ספרים. גמעתי ידע טקסטואלי ספרותי שסטודנט לתואר מתקדם, לא גומע. הגעתי למקום גבוה משפתחתי בו. וודאי ביחס למישהי שמגיעה מתחום אקדמי אחר לחלוטין.  ועכשיו, עכשיו אני פתאום לא יודעת. כתבתי וכתבתי, הבאתי את עצמי לרמת שליטה טקסטואלית שלא הייתה לי לפני שנתיים, בגיל 23. ועכשיו, אני נשאלת  בכנות: האם הצורך לפרסם ולכתוב, האם הוא מגיע בעיקר מהאגו?  האם יש לי משהו דחוף, משמעותי, לומר?

     

אני שוקלת לסגור את הבלוג

אני שוקלת לסגור את הבלוג.  מרגיש לי שהגיע לסיומו. אני רוצה להתמקד בכתיבת פרוזה. וקשה לי לראות פרגמנטים לא מלוטשים פזורים כאן (בעיקר מהזמן האחרון, כשאי אילו בחורים או זיכרונות הרעישו אותי מרבצי). ויש בלוג נוסף, בפלטפורמה ידועה יותר.  נדמה שאולי זמני כאן תם.  חשתי צורך להודיע על כך, אולי להודיע לעצמי יותר מלקוראיי.

אינני מוגדרת

אני שונאת נימוס. שונאת להיות מנומסת לאנשים, להיות נחמדה. לבוס בעבודה אפשרית, לבנות בדירה אליה אכנס. לחברים, לחברות. אני שונאת את זה. אני שונאת לומר לאנשים שהטקסטים שלהם טובים, כשהם לא.  הבעיה שיש לי כישורי ביקורת חריפים מדי. פעם, אמרתי למישהי בדיוק מה אני חושבת על הטקסט שלה.  רעד חלף בחדר, הכל דיברו ובחשו. לבסוף קמתי, יצאתי וסגרתי את הדלת אחרי. לא יכולתי לסבול את זה. יש לי היכולת לחולל כאוס קטן ומתוק בכל מערכת. כלומר אלימות. אני אוהבת אלימות סובלימטורית. אבל אנשים אוהבים לדבר, הם אוהבים לחייך ולאכול יחד. ולשעמם זה את זה.

למה אני צריכה אותה? הכתיבה כלומר. הערב ביליתי בת"א עם ארבע חברות, ישבנו בבית קפה כמה שעות טובות. צחקנו, ריכלנו. נזכרתי בנעורי, אז היו ארועים כאלה תכופים בחיי.  לשם מה אני צריכה את אובך הנבואה מעל לראש? אגו אולי. האם הכל אגו? אני באמת מיוחדת?  בחברה, אני מרגלת סמויה. כל אחת מהן ספרה על חזיות וחנויות מועדפות לקנייתן (women only).  

החיים יכולים להראות לגמרי אחרת.  שתיים מהחברות שמנמנות, ונמרצות. חזה עגול ובשרני. לכולן מערכת יחסים מסודרת עם בחור, הן נוסעות אתו לאירופה או רודוס או ברצלונה (לעתים בטיסות צ'ארטר). הן עושות דברים, רוכשות חזיות, לפ-טופים. אוכלות במסעדות, ..לומדות הנדסה או מדעי המחשב בטכניון. אולי מנהל עסקים.  ואני משתדלת להצר עצמי למידת השיחה. להטמע ככל האפשר. להדמים. 

לפעמים, לפעמים אלוהי, כל מה שאני רוצה זה להיות בנאלית.  כבר בגיל 20,21  נחתו עלי חלק מדקויות ההבנה שאינן נופלות על הכלל אלא לקראת משבר הבורגנות של 30+. לא בחרתי, זה קרה. ואין לי בעיה עם זה, אלא שראשי עמוס כל כך. תובנות. זיכרונות. הכל. אבל איך משדרגים את עצמך?

כל הגברים כותבים על מלחמות . נשים כותבות על מערכות יחסים.  איזה כיף, איזה כיף לקרוא פרוזה ישראלית.

אני שונאת את כללי הנימוס. כל כך מתחשק לומר בדיוק מה אני חושבת. 

כדי לכתוב, אני צריכה להתאהב בזה. אני מנסה להבין איך מאדם הכי רגשי שיש, איך למדתי למדל את הרגש. להפוך אותו לארכיטקטורה.  איך לא מזגתי את רגשותי לאף אחד מאז הוא. יש לב לפעום ?  לא. כי להתפלש ברגש זה כמו להתבוסס בדם. ודי. די לי בזאת.  

 הבלוג הפך ללחישה אישית.

קראתי בבלוג של גדי טאוב פוסט בזכות S&M . זה העלה בי קטע מתוך "פלטפורמה" של וולבק, בו הגיבור וחברתו מבקרים, ביחד עם ידיד אמן , במועדון כזה בפריז. אני לא זוכרת את הטקסט המדויק, אבל מאוחר יותר אביא אותו בציטוט.  זה היה מדויק יותר מהחמלה והכנות שטאוב מייחס לסוגים כאלה של יחסים.  אני בעד להרחיק את זה מגבולות החוק .

מין מין..פרויד צדק כמובן.  האדם שהערצתי בנעורי, התגלה כביסקסואל. והאדם שהכי אהבתי, א-מיני.   

אם הולכים לאורך השביל בשיער, שנהב ושמש וכו וכו, לאורך קו המצח, והלחיים הורודים, העיניים הזורחות הנוגות קצת..?

ווריאציה על אהבה

 

אני מפנטזת למות בזרועות ההוא. וזה נורא.  אנחנו הולכים בצפון תל אביב. וזו מדרכה ספציפית, האור מכה במתינות. אני פונה לכביש, בוהה באדישות ומתרחקת. המכונית צצה משום מקום וכל מקום. היא פוגעת בי למרות שלא הייתה צריכה. נהג שיכור, אולי מוטרד. הימים קשים.  אני נופלת מיד. בחוץ לא רואים אבל כל האיברים הפנימיים, נקרעו. הכבד משוסע, הכליות נמחצות, עמוד השדרה מוסט מכיוונו. הלב מאדים ועולה על גדותיו. אני נופלת מיד. הוא רץ אלי, השיער ארוך ובהיר על שחור הכביש, קילוח דק של דם מלחך את הצוואר. רוכן אלי ומרים את ראשי. אדום סמלי זולג מהפה, אני לא מצליחה לדבר. הייסורים. ואותה צעקה ראשונה. העיניים לא נפקחות, דם מדביק את העפעפיים. הריסים מצלים. הוא נרתע, ראשי מוטה בזוית לא טבעית. במאמץ אחרון  מצליחה ללטף את כף ידו הלבנה. מבועת, הוא מבין שמחזיק גופה. הוא לוחץ את היד, ואני מטביעה את חותמי בעולם;   אהבה.

 

שמיים

אני כותבת במקום לשלוח לו. כותבת כדי שלא אפול ואשלח. וזה קשה יותר כשמדובר באדם כזה, קשה כשמדובר בבחור ש.. אנ'לא יודעת מה לומר. אבל איכשהו הרגש, פתאום שם. והוא סמס לי בחג ועניתי לאקונית, אחרי יום. ועכשיו נחמץ הלב שנפתח אליו מחדש. אני רוצה לבוא לדירתו ולחבק אותו , להתכרבל עם שוקו וסרט מצוייר. אני רוצה כל מיני דברים, דחיסות שלא הייתה  שנתיים, מאז ההוא. כמה בנאלי הכל, האושר. בנאלית השמחה. אני רוצה את הידיים הגמישות, את העיניים שלו מביטות, כחולות בגולגולת הנבונה. אני פתאום, ונזכרתי איך נשמנו אחד אל תוך השני, איך , אחרי שנתיים זה כמו לכרות קרחון. מתגעגעת אני…אישה.  הבטחתי לעצמי שלא אפול בזה. לעזאזל, לעזאזל, רוצה לבוא אליו יפה יפה, עם השיער הזהוב לעלות למעלה, ושנינו בבגדי שינה, מתחבקים, מתלטפים, בוכים קצת , נואקים. רוצה שנקרא יחד שירה אנגלית, שירה עברית. בחוץ הגשם נתך אל החלון כמו חלב, כמו, זיכרון של משהו שנחלם , אני רוצה קירבה אני…אחרי שנתיים, הרגליים הידיים הלב, הכל מוכן לזוז מעט, אחוה מתוקה. אני מרגישה לעזאזל, אני מרגישה. ונדרתי, נדרתי לעולם לא עוד. לא רגש לא..גבר. כל זה. והוא, מעין דיוניסוס חצוף, אסור שיקרב אל לבי. אסור לאף אחד. קברתי אותו. אני…רוצה שנתנשק שעות, ימים, בשפת דלתו, נעלה את המדרגות כאילו היו פונות אל ההיסטוריה.

אני רוצה שיעטוף אותי במילים, יותר ויותר ארעיות, אני …רגש וירכיים, א_ _ה .  והשמים מתחילים להיות בלונדיניים.

 

כשאתה רואה את היופי רוכן למרגלות הדרך, אז אתה מפסיק להיות עבד. אז אתה, אדם.

---

  

משהו על

כמעט סיימתי את הספור. אורכו שישה עמודים.  משהו על כתיבת פרוזה לעומת בלוגינג. לקח לי שנתיים להתחיל לעשות פרוזה.  נכון תמיד אומרים שזו עבודה קשה? צודקים.  וזה לא שייך לדימויים או וירטואוזיות יפה, או קילוח המילים. זה חיוני, אבל זו אינה כתיבה. אני חושבת שספור טוב,אמיתי, מאפשר לקורא להביט דרך חור  המנעול במשהו שאף אחד ,גם לא הכותב, יודע לאשורו.  ובלוגינג?  זה לפתוח את הדלת.

היו לי המנחים הטובים ביותר שאפשר לבקש. למדתי אצל שני סופרים ידועים, ועוד קצת זמן אצל סופרת ידועה ומצליחנית. שני הסופרים ממש העריכו אותי. הסופרת העריכה אותי בתחילה , בהגשת הדראפט הראשון לטקסט , ואז כשהגשתי את הטיוטה שחשבתי (בטעות) לסופית, היא נתנה לי ביקורת איומה ונוראה שכמעט גדעה אותי. אבל טוב שעשתה זאת. היא שונאת כתיבה שירית עמוסה בדימויים, הספרים שלה מצויים ברשימות רבי המכר. היא הביטה בי ותהתה אם אני דיסלקטית. היא אמרה שאני לא יודעת לכתוב, שאני מקשה על הקורא, שאני בלתי אפשרית.  בדיעבד, אינני יכולה להודות לה מספיק על כך.  היא למדה אותי כל כך הרבה על השהיית האינפורמציה, על בניית דיאלוגים (נקודה שאני מוצאת קשה יותר, באופן יחסי, אולי כי לפני הפרוזה עשיתי שלוש שנים בלוגינג, פעולה בה כותב מדבר את עצמו לדעת). על יצירת מתח, עניין. היא אמרה לי שקורא מקדיש לספר , שהיא מקדישה לספר, עד חמישה עמודים. נתפס? ממשיך. לא נתפס? מניח. וצדקה. לחלוטין צדקה. 

איכשהו לכותבים גברים יש נטייה להידלק על הכתיבה שלי. יש נטייה מסויימת להתבטל בפני הנחרצות, שלה או שלי, לתבל  בעידוד. אבל לא, הלימוד מתבצע בעיקר דרך ביקורת. והסופרת הזו נתנה לי מתנה, בכך שאפשרה לי להבין שהטיוטה ההיא לא הייתה טובה מספיק (ובתוכי כמובן חשתי בכך), ורק אחרי עבודה מסיבית נוספת, אני יכולה כיום להביט בששת העמודים ולדעת: הנה ספור קצר. באמת באמת.  נכון, כתבתי אותו, אבל הוא נפרד ממני. אני לא מסוגלת להסביר לקורא כל מה שהולך, כי זה גדול עלי. כי זה לא בידיי. אין לי שליטה מושלמת על הדמויות, על עולמן, על דרכיהן. הוא ואני כבר לא זהים. 

היום לקחתי את הדפים וקראתי אותם שוב.  קראתי אותם שוב גם כי ידעתי כי הוא קרא את זה רק לפני כמה שבועות. קראתי אותם ולרגע זעיר הרגשתי ,שהגיהינום של  השנתיים האחרונות – אותו גיהינום שלא יכולתי לחבר לו מילים ולכן הסרתי את עכבותיו מהבלוג – אולי אולי, לא נותר ללא מענה. ואולי אינו לשווא.