לאחרונה התחלתי לחשוב על הנושא של ילדים.  וחתונה. הייתי רוצה להנשא ולחיות חיי זוגיות טובים. לגבי ילדים, אני פחות בטוחה. הדחף מגיע מכך שאני יודעת שאהיה אמא מצויינת.  אני פנומנלית עם ילדים, מבלי להתאמץ. הם אוהבים אותי וזה הדדי. פשוט מדברת את השפה הזו. ילד גם גורם לי להיות מאוד שקולה, מתוך האמפטיה והדאגה שלי כלפיו.


אבל ההקרבה העצומה שילד כרוך בה, מרתיעה. גם החשש שאעביר לילדיי את המגרעות שלי.  ובסופו של דבר, הקושי עם זוגיות יציבה וארוכת טווח (אני כבר בת 25, ועוד לא נשואה כמו שקיוויתי) מצביע כנראה על העובדה הפשוטה: אולי מוטב שלא אעשה זאת. אולי ישנן בעיות שעולות וצפות אל פני השטח ועומדות בדרכי. ואולי כך אמור להיות, מדוע להיאבק בזה?


הסיבה האמיתית שאני חוששת שלא לעשות ילדים, היא להשאר לבד. באתי ממשפחה קטנה. יצא לי בחיי ללוות את סבי וסבתי בדרכם בבתי חולים, המראה קשה מאוד. בלא ילדים אנשים נרקבים בזקנתם פשוטו כמשמעו. בלי ילדים שידאגו לי, ספק רב אם מישהו אחר יעשה זאת.  למעשה, רוב הסיכויים שלא.


אני אחת התומכות הנלהבות בהמתת חסד.  עבור אנשים מבוגרים שמעוניינים בכך. אבל משום מה, הממסד בארץ, מתוך פחדנות, לא מאפשר כזה דבר. בעוד בשווייץ השכילו לאפשר את הרוטינה הזו תחת נסיבות מחמירות, כאן מעדיפים להמשיך ולענות קשישים בחולי נורא ובדידות, אובדן כל כבוד אנושי, במקום לאפשר את המוצא האנושי וההומאני ביותר. 


 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s