Precious

 


28.11.2006


 


 רק על אהבה אני יודעת משהו בעולם הזה. ועל חשבון. ואולי קצת לוגיקה. ועוד אילו עובדות במדע ומזג האוויר. אבל רק עם אהבה נפגשתי פנים מול פנים ויצאתי לדו קרב ועוד לא ברור מי נצח.


בדיוק כשברור שהכול ברור, כלום שוב לא ברור. הייתה וודאות, שם למטה. במנהרות של האדס. בגיהינום אליו נפלתי אט אט ובו ניתבתי דרכי כטיילת סומא. העולם מתהפך מיליארד פעמים בשנייה כל פעם שאני מעפעפת בעיני. וכשאני פוערת מחדש את אותו מבט צפוי ומוכר, שוב לא אותו מראה נשקף. אומרים שהצעירים יודעים הכל, המבוגרים חושדים בכל והזקנים מאמינים לכל. אז כנראה שאני זקנה על 22 שנותיי. אני עדיין מחכה לדעת, משהו. הידיעה היא גלגל גדול המתגלגל לאיטו בין מדרונות ועליות חדות. חוזרת על עצמה ונעה הלאה.   הסבל המוצע משתווה אך ורק לעונג. 


 


הלכתי היום בעמק רפאים, אותו רחוב ארוך אפור, זרוע שלג ואנשים נמשך ונמשך, אותו שם מצמרר כל כך שנאמר כבדרך אגב. עמק רפאים. המחשבות שלי מהירות מדי עבור הדף. עבור המילים. טועים אלה החושבים שהמילה היא הכול. היא לא יותר מחזות חיצונית לארצות הכרך של המחשבה.  רבים מהטקסטים שלי אינם מובנים, מפני שהם עצמם לא סיימו לומר. הקריאה לא נפסקת בקצה הדף, זוהי רק ההתחלה.   ירושלים היא מקום. נקודה. בנקודה זו טוב . בתל אביב לא . אהבה אינה חזות הכול, אני מבינה היום. ובכך בוגדת בכל מאהביי העתידים. לעולם לא יאמר לי עוד מישהו "אני אוהב", מבלי לעורר רוך עצוב, איזה זיכרון נשכח מימי נעוריי. לעולם לא אחדל מהיות אני עצמי ואהפוך כל כולי לתדר, למסר. לאוהבת. ליוליה של שייקספיר . אינני יוליה ולעולם לא אשוב להיות. כמוה,אף אני מתי.


 


החדר הירושלמי מואר בנוגה צהוב, שיתוף פעולה בין שלוש מנורות קטנות. בחוץ קר והחלון מרעיד. יש לי סימפטיה לאנשים המתהלכים בירושלים. בכובעי צמר ומעילים, בהבל קופא וידיים עטויות כפור. הגנים נדמו היום כאילו נפלו לשינה טובה והאנשים התהלכו בשקט כדי לא לעורר אותם .


ישנם גברים המציתים בי אש, מאורות קטנים וטובים. יש שגורמים לי להתחלחל ממחשבה . אבל כולם מלווים בחיוך קטן, פרטי . ניצחון האדם שאני על הניסיון שהעמידו חיי. חשבתי על איוב , אשר ניסה אותו האל. גם אותי ניסו החיים, ישבו ותפרו שמלה מורעלת והלבישו ורכסו היטב מאחור.


גם מין הוא לא חזות הכול, אני מבינה היום.   האהבה והמין הם שני ילדים המתמסרים בנו, כמו כדור.  בתל אביב אי אפשר לכתוב, שכן אי אפשר להתרכז. גם לאהוב אי אפשר.  



 


"פעם הושיב אותי היופי על ברכיו". והוא היה מר ומתוק, שורף ונכלה. ועד היום לא שבעתי.  


מוטב להזות ולהיות מאושר, מלפקוח עיניים.


 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s