מחשבות על עבדות נטולת פניות

העולם המודרני הוא מקום מעייף. אבל בעצם, מקריאת טקסטים של הוגי דעות מהמאות הקודמות, זה תמיד היה כך. שכבה דקה מאוד מעצבת את החוקים על פיהם משחק הרוב. היתר. וכל פעם התהליך נעשה אחרת.  אחוז אפסי מהאנשים מנסה לחשוב על עצם החוקיות בה משתתף, אותה הוא מקבל על עצמו בלא היסוס. כל חבריי, סטודנטים נבונים מאוד, נחפזים לקפוץ למעגלים השונים שינתבו אותם. ואני רואה אנשים עם יכולת שכלית גבוהה, לא מהססים לרגע. לחשוב, מה כל זה? מה הצו על פיו אנחנו פועלים? מדוע?


אני לא רוצה לעבוד 10 שעות ביום ולנסוע פעמיים בשנה לחו"ל. גם לא 9.  לא אכפת לי לנסוע אחת לחמש שנים לחו"ל, ולקנות מעט בגדים פעמיים בשנה, כל עוד חיי יתנהלו בכבוד.  כל שנות העשרים שלי למעשה הולכות על לימודים אקדמיים ו"צבירת ניסיון  עבודה".  בזבוז איום. אני קוראת את קארל פופר, "החברה הפתוחה ואויביה" דן לא מעט בתורה של מרקס, במרקסיזם ופוסט מרקסיזם. 


כילידת שנות השמונים הייתה לי הזכות לעמוד בין הצמתים, ולחזות בכניסת האינטרנט והשנוי שהוא הביא עמו. מרקס נתח את המציאות הכלכלית והחברתית (באנגליה של המאה התשע עשרה) פוסט המהפכה התעשייתית, טרום מהפכת החשמל.  הדור שקדם לנו, חי בין מהפכת החשמל לבין מהפכה הדיגיטלית, חדירת המחשב האישי לכל בית ותאגיד.  ויש נטייה מסוימת לאנשים לשער: מהפכה מביאה אתה שנוי לטובה.  האם המהפכה שהביא עמו האינטרנט, חדירת המחשב האישי, מצב בו השווקים הכלכליים בעולם המערבי תלויים לחלוטין זה בזה כמו תחנות החשמל בארצות הברית , וכאשר שוק מרכזי אחד רועד כל היתר נעים באי נחת (בדיוק ההפך מהמצב לאחר מלחמה"ע הראשונה, בה כל מדינה גידרה עצמה ואת כלכלתה מכל השפעה שהיא ונאלצה להתמודד עם בעיותיה ), האם היא אכן שנוי לטובה? 


בעבור אנשים כמוני, שצריכה חומרית לא מעסיקה אותם, אלה שמחפשים גומחה בה יוכלו לחיות ולבהות ולקרוא, לטייל, לרחוש, התשובה שלילית. היכולת לרכוש מותגי ביגוד רבים , לאכול כל סוג אוכל שארצה , לרכוש מחשב נייד ולהחליפו כל שנתיים במחיר רצפה, להוריד כל מוסיקה מכל תקופה שהיא, זה לא שווה את המחיר.  את השנוי שהוא כופה עלי ועל  האדם ה"קטן" בהכנסו לשוק העבודה . בתקופה בה מזכירה צריכה לתואר ראשון לקבל תקן, ולמוסיקאי מתחיל אין שום סיכוי להוציא דיסק (ולכן להתפרנס מכשורו) כי ההוצאה לא תצדיק עצמה כלכלית, כאשר חלק עצום מאוכלוסיית המערב בדרך לעבדות מודרנית  עם חיוך גדול ואייפוד בכיס, וכשמבנה המשרות של הוריי לא קשור למבנה המשרה העתידי שלי ולכן אין באפשרותם ללמד אותי דבר, להנחיל לי דבר – בתקופה זו (ואני מדברת כעת על מי שעלה בידו לרכוש תואר אוניברסיטאי) אדם כמוני חופן את ראשו, מחכה לאמבולנס שייקח אותו אל העתיד. אולי, הוא חושב, תיכף תבוא המהפכה?

התנצלותי על העלאה והורדה של פוסטים. אינני מסוגלת לכתוב על מה שארע בשנתיים האחרונות, בצורה כה ישירה. עברתי שואה רגשית ולומר שזה כואב יהיה כמעט אירוני. כן, כואב כמו טראומה לא נתפסת.  אני יודעת שישראבלוג בא כמסורת לנשים (בעיקר) להתפלש ברגשותיהן, חינגת קינה כללית, אך יש דברים שהשתיקה יפה להם. 


לא מסוגלת להציג בצורה כה פורנוגרפית את מה שקרה, ומחשבה ממושכת מדי על העניין מביאה לתהומות בלתי אפשריים. מי שקרא קרא, ומי שלא, לא הפסד גדול.

 נשים כותבות על רגש ושברו, על גברים, תחושות. על סשנים עם המטפלות שלהן, שמגישות ממחטה בקול נימוח. לעזאזל, זה כל כך אינטימי. איך אתן יכולות להזנות את עצמכן כך?  מדוע זה כן, ופורנוגרפיה לא? בעיני בתמונת עירום יש יותר כנות מכל זה. בעיני פורנוגפיה כנה יותר מכל הדישה הרגשית הזו. הנשיות הזו. נמאס לי כל כך מהנשיות, שלי ושל חברותיי. כולן: כלכלניות , מדעניות (אלה מעט פחות), משפטניות וכו וכו, כולן דשות ודשות ברגשותיהן ובבחורים. כל כך נמאס מזה.

אינני מסוגלת לספק את הסחורה הזו.  כן, אני נמנעת מלחשוף את עצמי ונרתעת מהנמקה פסיכולוגית.

געגועים

בחיפושי דירה להשכיר בירושלים.  לא פשוט העניין. מתגעגעת לתל אביב, לחברים. מתגעגעת לראות אותם כל שבוע בבתי קפה, לארועים השונים השוטפים את העיר. למשפחה. אני מרגישה קצת לבדי בירושלים. זו עיר קשה ונוקשה. ואני לא בקמפוס הנכון. הייתי אמורה להיות בהר הצופים כמובן, אבל לא. אני בקמפוס הנוקשה. כי כזו אני, נוקשה ותובענית כלפי עצמי. והבטחתי לקחת קורס בפילוסופיה אחת לשבוע, כדי להרגיש קצת בבית בשנה הקרובה.  מתגעגעת לצעיפים, לאנשי הרוח, לעדינות האצבעות  של אלה המדפדים בספרים. לשיער גמיש שזור שמש.

אני והבחור נפרדנו. זו היתה הפרידה הכי קלה בחיי. הוא לא נגע במערכת הרגשית שלי, וזה מדהים. אני אפילו לא מתגעגעת לראותו. עלי למצוא אינלקטואל עם משקפיים רועדים, אצבעות ארוכות וחיוורות. מצחיק,חי. חכם. אבל בעיקר שמח. אני רוצה שמחה בחיי, לראשונה. לא עוד שלדים נבונים.

יש לי 4 חברים הכי טובים, אבל מתוכם 1 באמת קרוב לי מאוד. ולמעשה מי שהכי מבין אותי וקרוב למערך הרגשי, בשלב זה, היא בחורה עמה מעולם לא נפגשתי, שכלל לא מתגוררת בארץ. כשאנחנו מדברות זו סוף סוף עבורי תחושה של הבנה שלמה.  החברות שלי מצוינות ואני מתה עליהן, אבל תמיד קיים יותר מהלא נאמר, על הנאמר.

ירושלים נוקשה למתגעגעים.

                          

הבטחתי לעצמי לסיים שני סיפורים עד סוף אוקטובר.  אחד מהם, כמעט לפני סופו, ספור שאני לא מאוד אוהבת. כן, אני כתבתי אותו ובכל זאת. אני לא אוהבת אותו ולא אהבתי לכתוב אותו. וזה לא קשור לאיכותו.  נכון, רק עכשיו אחרי עבודה סוף סוף הוא נראה באמת כמו ספור טוב. כל כך הרבה עבודה השקעתי. אבל בגדול אני לא אוהבת. ולמרות זאת אני צריכה לסיים את הטקסט.   אולי זו התחושה שלי כלפיו מפני שיש משהו 'נשי', בבחירת הנושא (יחסים אישיים), ושאר הסקצ'ים לסיפורים שלי אינם כאלה . אבל רציתי לכתוב את העניין ולהשתחרר ממנו. התסריט הזה רץ בראשי כבר שנתיים והייתי חייבת לתרגם אותו לטקסט.


הספור השני, כבר בקושי מצליחה לזכור למה בחרתי לכתוב אותו, כי באמצע הפסקתי כדי לסיים את הראשון. מכל מקום הייתי בסיור בדרום ת"א ויפו, לפני כחודשיים, ואספתי חומרים עבורו. עבר כל כך הרבה זמן, פשוט הרבה זמן . אולי אצא שוב לסיור,הפעם עם מצלמה.


בסופו של דבר לכתוב, זו עבודה. כלומר צריך להט שיביא אותך להתחיל, אבל כשאת עובדת, את עובדת. התהליך די טכני. בלי טכניקה ושלד אי אפשר ממש להתקדם בכל הנוגע לפרוזה. לא יותר מעמודים ספורים.  אני חושבת ששני סיפורים לגילי זה לא הספק מדהים, אבל בהתחשב בכך שאני מגיעה מתחום אחר ועושה עוד דברים במקביל (וכן מבזבזת את זמני) ,זה בסדר.

                         



אני לא הבחורה שמתאהבים בה.

פחדים (1)

 


הפחדים מרובים. יש כל כך הרבה וקשה להצמיד להם שמות. ננסה ונראה.


יש את הפחד לא להצליח בכתיבה. הכל לשווא ,מה שאעשה יידחק לאיזו פינה בחדר בניין מעלה אזוב. יש כל כך הרבה אינפורמציה בימינו, מי זקוק לעוד?   כשרון הוא לחלוטין תנאי, הכרחי אך לא מספיק. וברגעים מסוימים אפילו לא הכרחי.


ויש את הפחד כן להצליח בכתיבה. כי להצלחה, בניגוד לכשלון, אין חסם מלעיל. תמיד אפשר עוד. וברגע שאתה מצליח, כל מה שאתה יכול לחשוב עליו זה איך להצליח יותר. עוד ועוד להצליח. עוד אגוטריפ, עוד אני מלך העולם יותר טוב מכולם,  וכו וכו.


ואיך אפשר בלי הפחד שאף אחד לעולם לא יאהב אותי, כי אני מיזנטרופית חסרת תקנה, עב"מ ביוני-ירוק, שבמקרה מבקר בדרך לגלקסיה השכנה ? אי אפשר .


בשנתיים האחרונות יצא לי להכיר שני כותבים ידועים, פחות או יותר צעירים. כלומר לא זקנים, ובמצב טוב.  טוב? אה..תלוי איך מפרשים. האחד התברר כגאון שרוט, והשני לימונצ'לו נבון ונבוב. אף אחד מהם לא נשוי, למעשה לא הכרתי אף כותב/ת ידוע (שאינו זקן) נשוי. עצוב. קהילת הכותבים מכחידה עצמה כל דור מחדש. אבל זה לא באמת חדש. הבוהמה תמיד השתדלה לנצח את הזמן באמצעות היצירה, ובדרך לנצח לחיות רק את הרגעי.  בכל מקרה, מה שהצלחתי להבין הוא, שהאגו שלהם מנצח בכל יום וצורה את שלי. אני לא מסוגלת להתמודד עם הדברים הללו. מפלצות אגו. ומאידך, איך אפשר להצליח בלעדיו? אנשים כאלה תמיד יילכו ויחפשו אישורים נוספים לפרסומם. בהליכה ארעית ברחוב, בבית קפה. אולי המלצר מזהה? אולי..קרא? ראה, ידע? הדבר שאני הכי אוהבת בקשר לכתיבה, זו עבודת הכתיבה עצמה. 


אבל אני בפחדים. לפני כמה חודשים פחדתי להעלם. הקילוגרמים החלו נושרים, שבוע אחר שבוע אבדתי אותם, פשוט לא הצלחתי לאכול. לא להשתכנע לא לוותר על מה שכבר הכלתי, וזה הלך ופחת. הרגשתי שאני מתרחקת מהחיים, ונהיה מפחיד. הראש שלי גדל , העור החוויר וכמש, הבגדים ממש נפלו ממני. כל הג'ינסים וכו, החגורות. החזה הצטמק, העיניים התעגלו במן רעב, אולי להצליח למצוא מזון..  וכלום לא עזר. חוץ מזה, כלומר.


היום לראשונה, הסתכלתי על טקסטים מגיל 20, על תמונות. והצטערתי קצת שאני לא בת 20.  אולי 21.  הרגשתי פתאום את הזמן, כמו נשיפה.  ואז נזכרתי בשנים הללו, כמה סבל. ככל שהייתי יפה כך שנאתי את כולם, את עצמי ואת הבחורים והדחפים. סבלתי ושנאתי, בלי להבין. הקזתי רעל וחיכיתי למותי. בשלב מסוים באתי לאמי ושאלתי אותה, מתי יגמר? והיא אמרה לי, אלה השנים הקשות. וצדקה.  הייתי יפה ואומללה , כמו דרקון שהדקו את שפתיו ולא יכול לנשוף להבות. והכל בו, צולה אותו חיים.  אז, ספקתי שאשאר בחיים.   ועכשיו?  פחדים.


             


                                                


                                                    גיל 23.5


                                              





 


הערה:  בנוגע לעיכוב במענה לתגובות. אני תמיד קוראת, זה רק לוקח לי מעט זמן. ומשתדלת להגיב בתשומת לב לכול מה שנכתב.


 

Precious

 


28.11.2006


 


 רק על אהבה אני יודעת משהו בעולם הזה. ועל חשבון. ואולי קצת לוגיקה. ועוד אילו עובדות במדע ומזג האוויר. אבל רק עם אהבה נפגשתי פנים מול פנים ויצאתי לדו קרב ועוד לא ברור מי נצח.


בדיוק כשברור שהכול ברור, כלום שוב לא ברור. הייתה וודאות, שם למטה. במנהרות של האדס. בגיהינום אליו נפלתי אט אט ובו ניתבתי דרכי כטיילת סומא. העולם מתהפך מיליארד פעמים בשנייה כל פעם שאני מעפעפת בעיני. וכשאני פוערת מחדש את אותו מבט צפוי ומוכר, שוב לא אותו מראה נשקף. אומרים שהצעירים יודעים הכל, המבוגרים חושדים בכל והזקנים מאמינים לכל. אז כנראה שאני זקנה על 22 שנותיי. אני עדיין מחכה לדעת, משהו. הידיעה היא גלגל גדול המתגלגל לאיטו בין מדרונות ועליות חדות. חוזרת על עצמה ונעה הלאה.   הסבל המוצע משתווה אך ורק לעונג. 


 


הלכתי היום בעמק רפאים, אותו רחוב ארוך אפור, זרוע שלג ואנשים נמשך ונמשך, אותו שם מצמרר כל כך שנאמר כבדרך אגב. עמק רפאים. המחשבות שלי מהירות מדי עבור הדף. עבור המילים. טועים אלה החושבים שהמילה היא הכול. היא לא יותר מחזות חיצונית לארצות הכרך של המחשבה.  רבים מהטקסטים שלי אינם מובנים, מפני שהם עצמם לא סיימו לומר. הקריאה לא נפסקת בקצה הדף, זוהי רק ההתחלה.   ירושלים היא מקום. נקודה. בנקודה זו טוב . בתל אביב לא . אהבה אינה חזות הכול, אני מבינה היום. ובכך בוגדת בכל מאהביי העתידים. לעולם לא יאמר לי עוד מישהו "אני אוהב", מבלי לעורר רוך עצוב, איזה זיכרון נשכח מימי נעוריי. לעולם לא אחדל מהיות אני עצמי ואהפוך כל כולי לתדר, למסר. לאוהבת. ליוליה של שייקספיר . אינני יוליה ולעולם לא אשוב להיות. כמוה,אף אני מתי.


 


החדר הירושלמי מואר בנוגה צהוב, שיתוף פעולה בין שלוש מנורות קטנות. בחוץ קר והחלון מרעיד. יש לי סימפטיה לאנשים המתהלכים בירושלים. בכובעי צמר ומעילים, בהבל קופא וידיים עטויות כפור. הגנים נדמו היום כאילו נפלו לשינה טובה והאנשים התהלכו בשקט כדי לא לעורר אותם .


ישנם גברים המציתים בי אש, מאורות קטנים וטובים. יש שגורמים לי להתחלחל ממחשבה . אבל כולם מלווים בחיוך קטן, פרטי . ניצחון האדם שאני על הניסיון שהעמידו חיי. חשבתי על איוב , אשר ניסה אותו האל. גם אותי ניסו החיים, ישבו ותפרו שמלה מורעלת והלבישו ורכסו היטב מאחור.


גם מין הוא לא חזות הכול, אני מבינה היום.   האהבה והמין הם שני ילדים המתמסרים בנו, כמו כדור.  בתל אביב אי אפשר לכתוב, שכן אי אפשר להתרכז. גם לאהוב אי אפשר.  



 


"פעם הושיב אותי היופי על ברכיו". והוא היה מר ומתוק, שורף ונכלה. ועד היום לא שבעתי.  


מוטב להזות ולהיות מאושר, מלפקוח עיניים.


 

תריסי אצבעות

 


11.10.2007


 


 


ההשראה היא כמו מים בכף יד, תיכף תחמוק בין תריסי האצבעות.


לרגע רציתי לומר הכול ולרגע לא מצאתי לומר דבר. אני אוהבת אותך משום שאין דבר אחר לעשות עם הזיכרונות: כל אותם טיולים שלוקחים נער ונערה טיולים ומשפטים שמוחלפים כל אותן מחוות כל אותן שריקות של רוח כל אותן מחשבות שחולפות בלי שם כמו ילדים שכמעט נולדו, אנו קוראים לזה אהבה. לזיכרונות אנו קוראים אהבה ולהווה אנו קוראים התרגשות או לא מכבדים אותו בשם.


אני מרבה בהתרגשות ומרבה בזיכרונות, כמו אישה זקנה אני יושבת עם הזיכרונות לא מרפה לא מניחה , כאילו אם לא יהיו לי זיכרונות מה יישאר ממני. 


אינני יודעת דבר. ראי מזהיר שמשקף את מה שמביט בו נכון לרגע זה.  כאלה הן הנשים; ראי מזהיר שהגבר מביט בו.  אישה כל שהיא יודעת זה לחפש בתוכה את התשובות לכל השאלות שהגבר לא יודע לשאול . וגבר כל שהוא מחפש זה את גוף האישה. וסופו של דבר כולם מחפשים את האישה .   


אינני יודעת כלום לפעמים, הולכת בבוקר שקוף ומדמיינת שאני גבר. תמיד רציתי אבל.. לא. נשים כל שהן רוצות זה לעסוק בעצמן וגופן ומה שיוצא ונכנס אליו. וגברים מפרשים זאת בטעות כצרות, אך בעצם הן יודעות את השאלות הנכונות, וגם איפה התשובות מונחות הן יודעות בחוש. וכבר אמרו ביהדות שאישה לא חייבת בעול מצוות כי אינה זקוקה לתיקון והגבר זקוק. בנעוריי עוררה בי התשובה זעם רב וקפצתי אגרופיי, אך ככל שאני גדלה  מבינה כמה שנכון.


בעצם שנינו, אני ואתה אהובי, ואין משנה מי אתה , שנינו נמות בלי לגעת אחד בשני אף פעם אחת באמת. לא נגע, לא נתערבב עד שנשכח: מי הוא מי? עד שאני אצא מתוך הערבוביה אתה, ואתה תצא אני. רציתי שתאהב אותי כל כך עד שלא תדע למה, כך שלא תשכח הסיבה ולא תוכל לחדול לעולם מאהוב אותי.     


 


חשבתי על האיש שהלך בגשם זמן רב כל כך עד אשר לבו הפך למעיל.


 

לב פייטן ולכוד

גברים. אוףף  אני כל כך נמשכת אליהם וזה אף פעם לא מפסיק.  מניפולציות של הגנים הארורים .   והכי גרוע שיש לעצור מבעדי לעשות מה שכל כך מתבקש .. הדחפים. כי המערכת הרגשית , כלומר להיות בחורה, זה אומר שיש השלכות לכל דבר .  בעיקר לקירבה .השלכות . אז אני מונעת את עצמי.  פעם לא הבנתי למה. כן, פתיחות מינית פוגעת במערכת הרגש. ודרכה, בנשמה. אם את אישה. לגבר זה שונה. בכלל לא ברור מה יש שם לפגוע. 


צריך כבר להמציא חומר שממסמס את התגובות הרגשיות, את ההשלכות, אחרי סקס. כמו שהמציאו גלולות נגד הריון שמונעות את המערכת הפיזיולוגית  להפוך את החגיגה לילד.  גלולת ההריון שיחררה את האישה? חלקית. עד שלא יקעקעו את האימפקט שיש למגע פיזי , ויהפכו את זה ללא יותר מפורקן לשני המינים, אין להם אותה אפשרות ליהנות מהדבר המדהים הזה. מין נו. מין בלי חשבון וקבלה.


 


אישה שוכבת עם גבר, פעמים רבות נכבלת אליו בלבה. לא מדובר בעניין פסיכולוגי, אלא כימי . ואני לא רוצה להרגיש למי שאני נמשכת אחריו. למעשה, ואני מניחה שכאן אני במיעוט , המין במיטבו הוא כזה שנעדר רגש אהבה. אהבה היא עניין כבד וסמיך , מסלקת את אותם אלמנטים במין שהופכים אותו לעניין ארוטי שהוא בו בזמן אפל. קמאי. 


מין > רגש. אבל למה לערב שמחה בשמחה?   ואת מתחילה לחשוב: אוהב אותי לא אוהב אותי.. הוא כל כך מדהים… והמגע שלו..הריח..אני רוצה שיעשה לי ילדים!  רצף אקראי של תחושות שעוברות בלב אישה אחרי סקס מוצלח עם בחור, שרק לפני נראה.. חמוד ? כיף? סקסי?


 


בעבר נראה הקשר בין מין להולדה וודאי. הכרח. העניין הוא שלכימאים, כלומר אלה שמהנדסים את התרופות שמפעילות מניפולציות על המוח, אין באמת מושג מה קורה שם. לא יותר מדי .  מניפולציות כאלה כמעט תמיד נראות רע מאוד. המערכת הרגשית סבוכה לא פחות מהמהומות שהיא מחוללת. קשה להאמין שבקרוב אפשר יהיה להתערב בתהליך כה מורכב ולסכל אותו בצורה נקייה.


 


גבר יכול לשכב עם אישה באותה הקלות שהוא אוכל ארוחה.  ואני? סך הכול אני חושקת במה? בגוף, בנהמת העונג, בפיזיות שלו. בחשק. במבטו עלי.  לא בו. בהחלט לא.  אבל המין יוצר משהו, גם אם הוא  עקר. הוא יוצר את הגבר הזה בתוכי . כך שאני מכילה אותו לא רק כפשוטו, אלא רגשית. ומנטאלית. אני הופכת שלו, לטוב ולרע. וזה מיותר. מוטב שיישאר זיכרון מטושטש.    אבל האמת שזה שקר,כי המשיכה הנשית אחרת. היא פנימית יותר וקשורה באדם עצמו, פחות לביטויו החיצוני .לגוף. ובכל זאת, משיכה פיזית היא סך הכול מניפולציה, לא משנה על מה מסתמכת.


 



 


אני אוהבת גברים מורכבים. עם עיניים בורקות ודרוכות, ישנים על מחצלת, במקום מזרן. מכשפים. מדענים ציידים או אמנים.   בעולמות שלהם. סומק עדין על הלחיים. אדמוניים. אנדרוגינוס. שם ולא שם.  על ידם אני פאם פטאל. המיניות מרימה ראש בגאון.  תאווה וחשק, נהרות של תאווה וחשק. מביטה בפניהם העדינים,  כמעט נשים. הקול דק. מסכת עלאיש .  אתם אני מתענגת על הנשיות.  העירום שלי אפילו קצת מאיים. מתפתלים, נבוכים. הארוס החזק ביותר הוא זה המורד בכל מוסכמה. אין מוסכמה זולת החלוקה לגברי נשי.  אין עונג ופחד גדול יותר מלפרק אותה. בזרועות אורלנדו. רגע אחד דרוך כולו ולבו ככיתת יורים. רגע אחרי, שולט בכל ומנצח על מארש הגוף.


 


מאסתי בשממת המיניות הנשית. היא תמיד מבקשת המשך.   ההתפלשות הלא נגמרת ברגשות  והשלכם.  אף אחד לא צריך טראגדיה שייקספירית כל פעם שהוא נוטה עם מישהו מיטה ללילה.    


אוחח… מי ימוד את להט זעפו של לב פייטן, לכוד בגוף אישה .

שהאל ישמור, כמה משעממים הבלוגרים האמריקנים. איזו ריקנות, איזה וואקום.  כמה אפשר לשמוע על פייסבוק מייספייס המשבר הכלכלי ואובאמה? והכל במן רדידות כזו, nothingness כללי. בלי יכולת לחשוב מחוץ לקופסא במיל. וגם האנגלית האמריקנית, כלום כזו,  בלי קימורי השפה הבריטיים. והספרות שלהם, חוץ מהמינגוואיי ובוקובסקי, מה כבר יש להם? כל מיני יהודים שנמלטו מברית המועצות ופולין?  מעודי לא קראתי הוגה דיעות אמריקני אחד, אחד ויחיד (לא מהגר או בן מהגרים יהודי!) שהרשים אותי. ולו אחד.  איזו אומה משעממת ונוחה.  אכן, יברך האל את אמריקה.




{תמיד מפתיע אותי מחדש. למרות שאני בחורה, ובנות בלוגריות עוסקות בווריאציות על סקס ומערכות יחסים, שלושת הפוסטים הפופולריים ביותר שלי הם : קנטור וקבוצות האינסוף, הארי פוטר, הערות תגרניות על כותבים בני זמננו.  קצת אחרי במדרג מצויים פוסטים על מצב מדעי הרוח ופוסטמודרניזם, המערכת הרגשית (ראי מזהיר), עוד הערות על ספרות.


בעצם זה מחמיא יותר ממפתיע. אעיז ואומר, אם הייתי מקדישה את הבלוג שלי חודש לפוליטיקה ואקטואליה נטו, זה רק היה מעלה את העניין. אז למה כל הזמן סקס ומערכות יחסים? כי אני בחורה, דהה}

לאחרונה התחלתי לחשוב על הנושא של ילדים.  וחתונה. הייתי רוצה להנשא ולחיות חיי זוגיות טובים. לגבי ילדים, אני פחות בטוחה. הדחף מגיע מכך שאני יודעת שאהיה אמא מצויינת.  אני פנומנלית עם ילדים, מבלי להתאמץ. הם אוהבים אותי וזה הדדי. פשוט מדברת את השפה הזו. ילד גם גורם לי להיות מאוד שקולה, מתוך האמפטיה והדאגה שלי כלפיו.


אבל ההקרבה העצומה שילד כרוך בה, מרתיעה. גם החשש שאעביר לילדיי את המגרעות שלי.  ובסופו של דבר, הקושי עם זוגיות יציבה וארוכת טווח (אני כבר בת 25, ועוד לא נשואה כמו שקיוויתי) מצביע כנראה על העובדה הפשוטה: אולי מוטב שלא אעשה זאת. אולי ישנן בעיות שעולות וצפות אל פני השטח ועומדות בדרכי. ואולי כך אמור להיות, מדוע להיאבק בזה?


הסיבה האמיתית שאני חוששת שלא לעשות ילדים, היא להשאר לבד. באתי ממשפחה קטנה. יצא לי בחיי ללוות את סבי וסבתי בדרכם בבתי חולים, המראה קשה מאוד. בלא ילדים אנשים נרקבים בזקנתם פשוטו כמשמעו. בלי ילדים שידאגו לי, ספק רב אם מישהו אחר יעשה זאת.  למעשה, רוב הסיכויים שלא.


אני אחת התומכות הנלהבות בהמתת חסד.  עבור אנשים מבוגרים שמעוניינים בכך. אבל משום מה, הממסד בארץ, מתוך פחדנות, לא מאפשר כזה דבר. בעוד בשווייץ השכילו לאפשר את הרוטינה הזו תחת נסיבות מחמירות, כאן מעדיפים להמשיך ולענות קשישים בחולי נורא ובדידות, אובדן כל כבוד אנושי, במקום לאפשר את המוצא האנושי וההומאני ביותר.