פסיק

ככל שאלמד על העולם אתקשה לומר. אני מבינה שהמילים מוגבלות. בדיוק כמוני.  כל ספר היסטוריה  שאקרא, יגלה פחות את העבר.

ואיך אכתוב? כאן מצוי מקור הצער שלי.  כשהייתי ילדה כתבתי בביטחון, כשהייתי נערה כתבתי בוירטואוזיות. כיום אינני בטוחה או וירטואוזית: הכתיבה ממצמצת. כל אמיתה עומדת גב אל גב עם המנוגדת לה. הלוחם והאויב שעונים זה אל זה בתלות מוחלטת. בלי האויב איך יהיה לוחם? החרב, התותח, המזל"ט, מה צורך להם בלי אויב? מה כוחם?  איך אבטא שתי אמיתות יחד?

סופרות חשות שהן יודעת משהו על העולם, כך הן כותבות. ואני, אינני מוגדרת. העולם אינו מוגדר. הכתיבה  מתחקה ופורשת אותו לרגלינו. כמו ציידת.  אך האם יכול יקום חסר פניות להעצר, אפילו לשבריר רגע שמספיק למבט האנושי לתפסו, לכתבו? 

  

מה הבעיה שלי עם שירה? מאז הרנסאנס, רווי הטקסט השירי וירטואוזיות שמקורה אגואיזם ותחושת גדלות. אותו זקיק שמסב צער ועונג. המשורר תופס את עצמו כחלוץ, מגלה ארצות ונביא. בתוקף הכוח הרוחני שהוענק (או הושאל) לו, הוא מפעיל מניפולציה על המערכת הרגשית של הקורא. כששירה טובה, היא פועלת כמעט בלי מאמץ. כששירה מצוינת, נדמה כי אין פער בינה לבין העולם. ואם אין פער הקורא מאמין לכל מה שנכתב. ובאמונה הזו בדיוק מצוי מה שמפריע:  אמונה היא הנקודה הרכה ביותר בלבו של אדם, האם המשורר זכאי לאמונה הזו? האם הוא אביר אמת של אמונה? 

 

 

---

 

ראיון עם פרופ'  י. אהרונוב: http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3365730,00.html

  

א שלי

 

21.10.2007

 

 

א' שלי.   בעצם כבר לא.

רק רציתי שתדע, עם פרידתנו הלא נעימה כולל טריקות דלת רועמות דמעות זעקות וכו וכו, אחרי שטרקת את הדלת האחרונה , כלו סיכויי לאהבה. אני לא מסוגלת לאהוב אתה מבין.

וכבר ארבע פאקינג שנים מלוכלכות. אני כבר לא מסוגלת, אחריך. כי אתה גאון מטורף.  ואני מחכה לקליק הזה, שאף פעם לא באמת מגיע, התנגשות המחשבה המטורפת זוהרת כמו שלט ניאון על גבעות חשוכות בדרך לשומקום, התנגשות המחשבה , הרצועה הטרופה עם המציאות.

 

חשבתי שגברים מאוד מאוד מבריקים זה העניין.  וטעיתי. חשבתי אולי אמנים. וכל כך לא. וחשבתי יפים. אבל גם לא זה. וחשבתי אולי הזיותיי שלי מספיקות כדי לאהוב. אבל הן מתפוצצות לי ביד, קורעות את הבשר את השער ,מוחות את הזיעה בנחילי דם.  צבאות תעתוע.

ולוקח זמן לעלות מתוך האוב, אוב נורא. אז כל זה אינה אהבה. וחשבתי אולי הזמן, יביא לי אותו. אבל אני רק הולכת ומתרגלת לאינטימיות עם עצמי. תאי המוח מתחילים למות, וגם תאי האהבה. ובסוף החשיבה כבר לא צלולה, וגם הלב, מאפיר. הולך ומאפיר כשיבה.

כשאני רואה גבר שבאמת. כשאני רואה בעיניו את זיק החיבה מתלקח. כשאני רואה את הרצון, לבנות משהו. את היד המושטת. אני נתקפת בחילה. שנאה. כאב. ואני רק רוצה לבד . הלבד הארור. את הקבר שלי אני רוצה. ואולי אני מפחדת, שכמו שאתה הרסת , ככה גם הוא.

ואולי אין הלב והנשמה יכולים לתת אמון אמיתי, יותר מפעם אחת. נתתי לך הכול. לא רק את בתוליי, ולא רק את נשמתי. ולא רק את אהבתי. נתתי לך הכול. והרסת .  שונאת אותך שהרסת. ושונאת

אותי שאהבתי מכל הנשמה. ויודעת שגם אתה. ואיך ישבת ארבעה ימים על יד מיטתי בבית החולים, כששכבתי חולה. סירבת לקום. חתכת עבורי את השניצל לחתיכות קטנות ואכילות, כשהסתכלתי הצידה. וידעת כמה קשה לי להזדקק לך.

יוליה קפולט מתה, כזכור. בת 16 נקברה. וגם אני, איפשהו בשלהי העשרה, סיימתי. ועכשיו זו הצגה ארורה.

אתה מבין, כדי שאוכל לאהוב שוב אני צריכה..אני צריכה לשכוח אותך. אני צריכה לשכוח מהי אהבה, כדי שאוכל לשוב ולמצוא אותה. אבסורד לא? כך הוא,עולם הרגש.כבר מזמן הבנתי, גדול עלי להשיגו.  אין אני מבינה דבר וחצי דבר. וגם כשאמנה ארבעים שנה, ספק אם אדע .

 

נדמה לי שניתנה תבונה. ותבונת הרגש. ומראה. היסוסי אמונה עצמית. ואולי רוח. אבל החסירו דבר אחד חשוב. אני לא מסוגלת לשכוח. לא מסוגלת לשוב לאהוב. כדי לאהוב, קודם צריך לאהוב לב אדם.  להחזיק ידיים בעדנת נצח זמנית .

להתאהב להרגיש לשקוק, כל הזמן. סטוץ רגשי , ססגוני. אבל לאהוב..דבר אחר . קול אחר.  

והנעורים עוברים , סוסים שועטים. לא ברור לאיש לאן. לא אל זרועותיך. לא אל חום גופך . אל הקול שלך הענוג.

אני לא יכולה, אני לא יכולה לשחזר את האמון שהפרת. את הכאב ששמנו בי ובך. אני לא מסוגלת לעשות את הקפיצה, לעבור הלאה. לא מסוגלת. אומרים שאהבה גדולה שוטפת הכול . אבל שום אהבה לא תבוא עלי. זה בטוח. ידעתי שזה אתה . ידעתי. בת 16 וידעתי. תוך משפט אחד. הבטתי בעיניים הכהות, וידעתי. הבטתי בך לרגע כמו בורא עולם  . והיית אנושי ויפה. 

וכשנפרדנו בכיתי כמו על קבר. ובכיתי כי ידעתי נגמר. ושום אהבה לא תבוא עוד עלי.  אולי אצליח פעם לשכנע עצמי במתק שפתיים, שעכשיו יש אחר, ועלינו לשכוח. ואומרים לפעמים הלבבות נפתחים לאט. אבל זו תחושה חורקת כמו דלת מוזוליאום גדול ונשכח.  אני אומרת לה, צאי משם ודברי. והיא אף פעם לא עונה.

אולי אצליח בהרבה כוח רצון. אבל פעם אחת אפשר לאהוב מכל הנשמה. מכל הגוף ומכל הלב ומכל הרגש ,הרוח הצלולה ששמו בנו כי מותר האדם , אבל האבן נצחית ואדם מתחלף. ולמען האמת?

זה לא משנה מי אתה. כי בעצם האתה הארצי הוא ביטוי. כמו סימלון בנוסחה מתמטית. ויכולנו לצייר לנו אחר. כי אותך אהבתי מעבר לארצי. כל כך מעבר שאת הארצי לא ידעתי איך להכיר.  איך לחפש ובעיקר איך למצוא.

במילים אחרות אני תקליט חורק ושבור. וטיבם של תקליטים כאלה ידוע . לא לעשות מוסיקה יפה ומפתיעה. אני ישנה ואני  שבורה. ובעיקר צפויה. הולכת מיד מושטת אל יד קפוצה, מיד מלטפת אל יד מכה. עייפה, עייפה בעיקר עייפה. ללא אהבה. 

 

האושר שסוד מעניק

 

יקר,

אתה לא שמח לקבל את המכתב. גם הוא לא שמח להכתב.

 

הענקת לי את האושר שסוד מעניק.

עד שלא היה בעבור מה לחיות, מלבד העונג המזוקק של הטקסט. כתיבה או קריאה (כתיבה היא לא מעשה מענג). פעם האמנתי באהבה, עכשיו אני מאמינה שהכול משקרים. אף אחד אינו מכיר אף אחד אחר. ואני לבדי אתם או בלעדיהם. אתה השער דרכו נכנסו הסודות. נכנסתי לכתיבה דרכך, ובאותה הדרך קיוויתי לצאת. אבל איש לא יכול להיכנס ללבי. איש לא יכול להיכנס ללבו של איש.

 

שנתיים לא נכנסתי לאינטימיות אמיתית. וכשכן, זה היה כה מוזר. אבד התיאבון, נשאר רק הרעב.  מה אתה בדיוק? אולי סוג של ראי. כמו לפרסאוס. וחשבתי שלא אוכל להשתחרר ממך, אבל זה לא מדויק. אתה אמצעי לכוחות חזקים מדי. האמנתי במשך כל הזמן, שאם רק נשב ונדבר הכול יסתיים ויחזור בדיוק לאותו מקום לפני שנתיים. טעיתי, אבל זה הדבר היחיד שנשאר: המותרות האלה של האמונה.

 יש לי עיניים נוצצות, ועל גבי סימני מלאכים. ברגעי פיזור הנפש אני פונה לאלוהים. אני שואלת אותו שאלות ריקות. למה? אולי היא מכילה את התשובה בעצמה.  אולי השאלה היא התשובה . זה ככה כי ככה זה .

 

 התנהגתי בנבזות מפני שחלק בי היה חייב להתנתק ממך. לקטוע את התקשורת, האחיזה שהביאה לסופן יותר מדי נשים. כי נשים מוצאות איזו דמות נערצת גברית, אולי פטריארכאלית חזקה, ומאדירות אותה על חשבון עצמן (פלאת'). לא יכולתי לפסוע בשביל הזה.  אולי לא תבין עד הסוף מפני שאתה גבר. אין לך נקב באמצע הגוף ,הסימן היחיד לקיומך, מחורר אותך עד שפנים וחוץ מאבדים אבחנה.

התקרבנו כדי להרגיש את המערך הפנימי ביותר, לרגל. אני מרגלת סמויה.  אהבתי אותך בשל מי שאתה, ומה שהיית עבורי. כך אני רוצה לזכור. סליחה, ונשיקה לאוויר. יש לך כוח רוחני רב, השתמש בו בתבונה. גלה חמלה לאנשים, ואל תהיה קשה מדי עם עצמך.

---

http://www.youtube.com/watch?v=iB-ao_cLGJM

כשמנגינה הייתה רוח רפאים

 24.10.2007 

 

אני לא עומדת בזה. לא עומדת בזה בכלל. הוא יושב שורה ממני, כמה כסאות הצידה.  תרגול ראשון השנה. קורס קשה. 20 בחורים, תותחי אינטליגנציה, אני ועוד בחורה אחת. גם בלונדה.

אלוהים, כמה הוא יפה. ואצילי . נכנסתי עם השיער קצת קופץ , מלאת שמחת חיים, וראיתי אותו שם. מדבר עם שמנמוכה. העביר מבט מהיר, סורק אותי מלמעלה למטה, וחוזר לדבר עם הלא אסתטית על קורסים. אנשים נכנסים, ערב מאוחר. הוא גבוה ויפה,  אך גם אני .הבחורים מביטים בי ואני אוהבת להיות מוקפת. חלקם נראים טוב מאוד.  אני בהתקף חרדה כלשהו, חוששת שלא אצליח בקורס. למרות שבקודם קבלתי ציון ממש גבוה. אולי סתם היה לי מזל? עכשיו החומר באמת נהיה קשה. רק תותחים בוחרים אותו. אעמוד בכל זה בכלל? ועם עומס השעות המטורף …הוא יושב, כתפיים שמוטות, אצילי כל כך. נסיך ירושלמי . תלתלים זהובים עיניים כחולות כחולות, גומות חן. עור חלב. בחיים לא נמשכתי לבחור בצורה מושלמת כל כך כמו שאני נמשכת אליו. ונזכרת, אז לפני כמה חודשים, כשעשינו מה שעשינו. כשהוא בא עם התלתלים והכול. ואני עם גופיה אדומה וג'ינס רפוי. ואודם. הוא נמשך אלי בטירוף, אני יודעת. בהה בי כל הזמן. רק עמד ובהה.איך לא יכולנו יותר כבר,והתמזמזו ,עוגבים זה על זו, על המיטה הצרה. נשפכים כמו יין.

 והוא לוחש לי , יש לך ריח כל כך טוב. ואיך הורדתי לו את החולצה בציפורניים, והוא נשך לי את השפתיים בנשיקה, וליקק אותי ושלח ידיים, מסיר את הבגד. והעביר שפתיים רועדות על השדיים  הבטן והצוואר. ואני עוצרת מבעדי לצעוק. איך נגעתי בו, והוא נאנח אנחות קטנות , יפות. אציליות. ואיך התפתלנו אחד בשנייה ועינגתי אותו, הכי בתשוקה אי פעם. והוא נאנק מתענוג. וכל שעוני העיר החלו לזמזם , והוא בתענוג למרות הקירות הדקים, וזו ירושלים אחרי הכול. ורציתי שיתפרק בפה, אבל הוא משך אותי לנשיקות ארוכות. התנשקנו ולא הפסקנו ,טובלים אחד בשני כאילו כל הפלגים הקפואים בעולם נמסו. בחיים לא חוויתי משיכה מושלמת כזו. הריח שלו, המחוות וקולות התענוג, והמגע של הזין שלו, והטעם שלו בפה, והטעם שלו עלי. ואיך הוא כמותי, חנון אסתטי בחוץ, אחיזת עיניים, וחיית מין סחרחרה בפנים. ואיך הייתי כמו זאבה, ואיך מחוזות הגוף בערו, בערו ורק בערו.

 

יש רומנטיקה של דרך משותפת. ושפה משותפת וראיית עולם ורעות; אחווה מדומה. ויש רומנטיקה של אש. של מילים מתייפחות, מילים שותות ומשתכרות מעצמן. אז זוהי כאן. ולא התאהבתי. אבל נשטפתי בו לחלוטין, כמעט עד אובדן הכרה. אם היינו הולכים עד הסוף, הייתי קורסת. מתאהבת.  ידעתי לשים גבולות.

ואיך בא כמה ימים אחרי, עם סלסלת פיקניק, וישבנו מטר אחד מהשני. מנסים לאלתר שיחה, כל אחד מטושטש בתשוקה ממקומו. נבוכים. והוא אמר "השמיכה שלך יפה". צחקנו, ואמרתי לו בקול שלא הכרתי, אמרתי לו "בוא". ובאמת לא עניין אותי לדבר אתו על כלום ולא עניין אותי כלום. בטח לא הטיול שלו והתחביבים; כלום. והוא קם מהכסא בגמלוניות והתיישב על ידי ,על שפת המרחב שלי בחדר . נגעתי בידו, יפה כמו יצירת אמנות, והוא כאילו הסיר בזה הרגע את ארשת השקט הסמוי, והתנשקנו טרופים וחדורי להט. מנסים לאכול אחד את השנייה. ונשכבנו, אני עליו, בחיים לא חוויתי כזו תשוקה. אולי רק פעם אחת . בלי לזייף כלום, אותנטיות מלאה.  תשוקה מושלמת נדירה לא פחות מרגש מדוייק.  שנינו נבהלנו אני חושבת. אני נפגעתי. גם הוא, אבל אחרת. שבועות אחרי כן התעלמתי ממנו. אויר. נפגעתי ולא הראיתי מיל. והוא מחליק מבטים, וגם אני. מגניבים מבט. רק בבטן, המערבולות ההן.

ואני לא רוצה לשבת אתו באותו קורס. מקווה שהוא לא עושה אותו. השתדלתי, אבל מי יודע.  כל התרגול הייתי סמוקה, בוהה בלוח. לב דופק.  חרב זיכרון חלודה ,מתהפכת עמוק אל תוך הלב. מבעד לנשימות קצרות אני יודעת, יותר מדי מסעות מחכים לו הלאה. ובעצם גם לי.

ורק הרוח הנהדרת חסרת דיבור על ההרים. מתרגמת את הכול, מחכה לגשם .

 

ושוב

 

בן מזל תאומים…אולי, בהנתן השנתיים האחרונות, אולי די ? 

 

 

 

 

 

 

כרטיס

נכנעתי. נכנסתי לחנות ורכשתי שני בסט סלרים, פשוט מתוך ההנחה שהם יעשו לי טוב. השלל:  "לאכול, להתפלל לאהוב" של אליזבת גילברט. ועבור אחת כמוני, שרשימת הקריאה הבארוקית שלה פרושה בצד שמאל, זה חתיכת הישג. צפוי בוק ריפורט.  הספר השני שרכשתי הוא "קפקא על החוף" למורקמי, סופר שאני בד"כ לא מאוד אוהבת. אבל החלטתי לנסות.

אני באמצע הספר של גילברט ולמרות שיש לי לא מעט מה לומר, אשמור את הדברים לפוסט מסודר. רק אעיר שלוקח זמן לציניקנים נקרנים כמותי לצלוח את החלק הראשון, שטוף השמש והפסטות, על איטליה. מזל שאני כל כך אוהבת תיאורים של אוכל.  וריח של אוכל.

 

                    

 

 

 

יש לי כרטיס קטן ותמונית, אני עובדת. מתקדמת(?), קוראת ספרים מאוד עבים באנגלית על תיאוריות מסובכות (יש שיאמרו משונות) שהמציאו אנשים חכמים במאה הקודמת.  אני פותרת משוואות ויושבת מול המחשב, המזגן מלטף את העורף והסנדלים.המזגן נתך; אנשים יוצאים להפסקת קפה וקוראים לי.

 

אז לקחתי את "שיפון עם שינקן" ו"הוליווד" של בוקובסקי מהספרייה כדי להשאר בחיים. באופן רשמי הכותב האמריקני האהוב עלי, שם בכיס את המינגוואיי ובורוז. את כולם (חוץ מגינזברג).  איזה אומץ, ואיזו רגישות מטורפת, פנומנלית, לחיים.

את החברים של 8-17, החלטתי לסנן לעת עתה. לא עוד ספורים על בני זוג משעממים ונסיעות צימר חטופות לצפון. לא תודה, אתם מוזמנים להשאיר הודעה. זו לא אשמתי שאנשים מחליטים להפסיק לחיות באזור גיל 25-30, להפוך ליצורים ממוכנים, רכיכות טריטוריאליות שחייהם נעים בין עבודה בנזוג ורכישות מאשרות במתחם עזריאלי. לא, אני לא צריכה להיות עדה לזה.

 

התחלתי את "המגדל הבוער" (של ההסטוריונית ברברה טוכמן). אחד המניעים למלחמת העולם הראשונה היה השעמום. שנים על שנים של שעמום שהצטברו בתום מלחמות נפוליאון. אסור להקל בחשיבותו. כמו הכבידה, בטווח הארוך מגלים שהוא כמעט לבדו, מביים את המערכה. השעמום הוא כמו אפס, לעומת אחד – ההתרחשות. זו יכולה להיות טובה (מספרים חיוביים) או שלילית (שליליים). אבל מהם המספרים,הכמויות, לעומת אפס? והוא מכניע אותנו לעשות.  למשל, לצאת להרפתקאות מפוקפקות מהסוג שעברתי בליל חמישי האחרון, על גג בניין בצפון תל אביב. הירח נפרש עכבישי. היה שם גם בחור נאה, ותמנון. התמנון צפה וצחק לעצמו, הכול התמלא ריר, והכוכבים הצטופפו מעל עד שנבוכנו ונכנסו פנימה. אבל זה היה מאוחר מדי. כשיצאתי מהמיטה בסביבות ארבע, טרקתי אחרי את הדלת ומחקתי את המספר שלו. לא עניתי למייל, שלושה ימים אחרי.

 

אני חייבת להתחיל לחשוב על העניין האישי. לצאת (שוב) עם פיסיקאי/מתמטיקאי/  ..?   הם חכמים, אבל האינטליגנציה הרגשית שלהם מגבילה.  אני הוזה  אמן עדין שאכניס לחיי, אטפל בו ואפרנס , אוהב . אסגוד לו כמו לשמש. הוא יהיה גאון שברירי, עם כשרון פנומנלי למילים, רגישות שתכניע כל התנגדות. משהו כמו קורי עכביש. כן.. הלב מבקש עונג ראשון.

 

נגמר

בגיל 15 נגמרו לי הנעורים. התחלתי לחשוב כמבוגרת. כובד ראש, אישיות. כל זה. חדלתי לעשות מה שנוער אמור וראוי. ספרים מפחידים התחלתי לקרוא בגיל 12,13 ככה. בעיקר מדעיים. אחרי כן פילוסופיה. אבל בגיל 16 הכל נתן את אותותיו ונכנסתי לדיכדוך קיומי . הייתי הישגית בצורה עיוורת.  לא מרדתי בכלום, לא עשנתי דברים . לא קעקועים, לא בקבוק וודקה בנייר חום. לא רוקסאן או משהו מעין זה. איפור, עגילים, פירסינג – כלום.  אהבתי ללמוד והייתי סקרנית. בעיקר לגבי מדע. לא אהבתי אמנות. זלזלתי באמנים. בחטיבת הביניים שלי, לפני שעברתי לתיכון האליטיסטי (כלומר של חנונים) , היו מספר מגמות. ובכלל הייתי מוכשרת לציור ועשיתי את ספר המחזור בכתה בחטיבה, וחשבתי על תלמה ילין. למה לא הלכתי לשם בעצם?  והיו אנשים אמנותיים. זרקנים, לבושים יפה, בסטייל, יפים. בלי מטאפורות . אסור להעמיס על אנשים צעירים מוקדם מדי.

תמיד כשאני רוצה להרגיש טוב אני פונה לשנות התשעים. זו הילדות שלי, ניצוצות הנעורים. כלומר הגוף. התקופה הכי יפה . אני נזכרת כשהיינו הולכים בתל אביב, להתרים עם חברות שלי. אני זוכרת את שדרות בן ציון ודיזינגוף ושדרות חן; דלתות תל אביביות ונשים בתחתונים וחולצת טי. גברים עם סיגריות  וכיסוף של עגיל,  צלליות מסיבה, עשן,וגי'נסים בגיזרה גבוהה, נעלי מרטנס. נשים עם בטן וחולצה גזורה. הנשים היפות של שנות התשעים. איזה געגוע. מכה.

אני שונאת את מה שנהיה ממני. אני שונאת את נתוני האיי קיו המטופשים שהצדיקו את קיומי בעיני עצמי, את ערכי, במשך כל החיים. כל מה שאי פעם הצלחתי בו, אסופת מדדים שלא שווה כלום אם אין לי אהבה.  והכאב העצום זה להגיע להיות אישה, למלא את נעלי העקב והחזיות והשמלות בראווה, ולהבין שתמיד ישארו ריקים עבורך.  

חרק

 

יקר,

לא ידעתי למי לפנות.  הסמסטר התחיל ואני כבר אומללה. לא מסוגלת נפשית לחשוב רחוק. מחקר של שנתיים, שנתיים וחצי, בתחום שאני לא באמת רוצה. כולם שם חכמים מאוד ומשעממים מאוד. אני לא מוצאת את עצמי.  רוצה משהו אחר.  אני חושבת עליך, מטייל בסמטאות העיר המעורטלות, במעיל הכחול ההוא, וכותב. מתיז כשרון לכל עבר; מסמא עיני סקרנים.  אולי מתרסק בבוקר וקם אל הערב. בוהה . לוגם מכוס התה ומכין גם קפה שחור. דחוס. חי! חי באמת.  כל הקלישאות מתנזקות לאנשהו, בסופו של דבר.

ניחנת בכישורים חברתיים פנומנליים. כישרון עצום.   

 

סליחה שכך התפרצתי שוב אל הדלת. אינני יודעת למי לפנות. בכנות, אין לי. הורי לוחצים עלי.  אבי רומז שאם לא אעשה תואר שני בתחום מכובד (כך הוא מקטלג), יפנה את הדירה המשפחתית לכיוון אחר.  ואמי,היא היתה רוצה נכדים. כי כל חבריה יש להם כבר (איך??) 

והחברים שלי. החברים הבוגדנים הסתדרו כולם בזוגות. לומר שהשיחות אתם הפכו משעממות? 

 

אני אומללה כל כך.  לשם מה נבראתי?

מקנאה בנערות בהר הצופים שלומדות פילוסופיה והיסטוריה ושירה. בפולניות היפות העשירות עם הסוודר. העיניים המצועפות. אלה שיתחתנו עם אנשי היי טק או רואי חשבון. ויכינו להם ילדים יפים.

 

אתה היחיד שהבין אותי באמת.  ואני סובלת בשקט, כמו חרק.

קושי

פתאום אני מבינה כמה קשה לי להרגיש.  אדם שמתקשה להרגיש. בייחוד רומנטית. אהבה זה בגדר נס , התגלות אלוהית.  אהבתי פעמיים בחיים בצורה אמיתית. זה כמו משיחות.  זה עצוב, כי אני כביכול מלאה בפאתוס.  אני בוכה בקלות, אני מתרגשת אני כועסת נפגעת שמחה בקלות.  אבל מרגישה בקושי.

כל כך קשה לי להרגיש.

עייפות

אני לא מרגישה שיש מישהו שמתאים לי.  הייתי מרגישה יותר טוב אם מידי פעם היה מישהו שמתאים אבל מסיבות אלו או אחרות זה לא היה יוצא, מאשר התחושה הנוכחית.  השנה יצאתי עם שלושה בחורים, מתוכם שניים בצורה יחסית רצינית. כלומר ניסינו בצורה רצינית אבל זה לא הלך לשום מקום. אני סיימתי את זה. אבל גם הצד השני הרגיש דומה. כלומר לא התפתחה אהבה. אחד מהם, יצאנו שלושה חודשים ודווקא היה רגש אבל למרבה הצער זה לא היה זה, וובכן הוא התחתן לאחרונה. הוא ממש רצה להתחתן ואני שמחה עבורו.

התחושה שלי מבחינה אישית, למרות גילי , היא עייפות מטורפת ותבוסה. אני עייפה. באמת אין לי כוח. הבנתי מה מייצר אצלי רגש. אני צריכה בחור שיהיה גאוני מבחינה אינטלקטואלית אבל שברירי מבחינה רגשית ומוכשר עם אנשים.  שיהיה עדין כמעט כמו אישה ויכולות תקשורת ענפות. זה מה שמפעיל אותי רומנטית.  למרבה הצער כאלה יש מעט, והם די שרוטים. לחילופין, מחפשים סוג אחר של אישה. או פשוט לא מתאימים מסיבות אחרות.

אז אני רוצה להשקיע בעצמי מבחינה אקדמית, ואני יודעת שמתישהו אקבל נכס מהמשפחה , כך שאהיה בעמדת כוח. אחת הסיבות שגבר נרתע להתחייב היא כלכלית. אני רוצה להיות עצמאית ולא תלויה באף אחד.  אני יודעת שמי שייגע לי בלב יהיה כנראה אמן או אדם רגיש מאוד ועדין, ולא איזה הייטקיסט יאפי שצובר ממון, ולכן כנראה שעלי יהיה לתת לנו מצע כלכלי. אני לא מסוגלת להיות עם גבר סטנדרטי, כי אני לא אישה סטנדרטית.  עד כאן הגיוני.  שתי האהבות האחרונות שלי, הם היו כל כך עדינים. כל כך שבריריים, שזה פשוט שבר את לבי. אני לא יכולה לעמוד בפני גבר מבריק עם נפש של אמן.  אני לא יכולה אלא להתאהב.  הבעיה היא שרוב האמנים פשוט לא אינטליגנטים במיוחד, ורוב האינטליגנטים לא עדינים ומאוד גבריים, ואני לא מוצאת את עצמי אתם.

חוץ מזה אין לי כמעט דרישות. מראה הוא ברמה של עובר/לא עובר אצלי, ומדובר בסטנדרט בינוני מינוס.  הלוואי שהייתי אדם רגיל מן השורה, אבל אני לא . לא בחרתי בזה, אך זו המציאות.  סיכויי לאהבה הם זעירים.