נגמר

בגיל 15 נגמרו לי הנעורים. התחלתי לחשוב כמבוגרת. כובד ראש, אישיות. כל זה. חדלתי לעשות מה שנוער אמור וראוי. ספרים מפחידים התחלתי לקרוא בגיל 12,13 ככה. בעיקר מדעיים. אחרי כן פילוסופיה. אבל בגיל 16 הכל נתן את אותותיו ונכנסתי לדיכדוך קיומי . הייתי הישגית בצורה עיוורת.  לא מרדתי בכלום, לא עשנתי דברים . לא קעקועים, לא בקבוק וודקה בנייר חום. לא רוקסאן או משהו מעין זה. איפור, עגילים, פירסינג – כלום.  אהבתי ללמוד והייתי סקרנית. בעיקר לגבי מדע. לא אהבתי אמנות. זלזלתי באמנים. בחטיבת הביניים שלי, לפני שעברתי לתיכון האליטיסטי (כלומר של חנונים) , היו מספר מגמות. ובכלל הייתי מוכשרת לציור ועשיתי את ספר המחזור בכתה בחטיבה, וחשבתי על תלמה ילין. למה לא הלכתי לשם בעצם?  והיו אנשים אמנותיים. זרקנים, לבושים יפה, בסטייל, יפים. בלי מטאפורות . אסור להעמיס על אנשים צעירים מוקדם מדי.


תמיד כשאני רוצה להרגיש טוב אני פונה לשנות התשעים. זו הילדות שלי, ניצוצות הנעורים. כלומר הגוף. התקופה הכי יפה . אני נזכרת כשהיינו הולכים בתל אביב, להתרים עם חברות שלי. אני זוכרת את שדרות בן ציון ודיזינגוף ושדרות חן; דלתות תל אביביות ונשים בתחתונים וחולצת טי. גברים עם סיגריות  וכיסוף של עגיל,  צלליות מסיבה, עשן,וגי'נסים בגיזרה גבוהה, נעלי מרטנס. נשים עם בטן וחולצה גזורה. הנשים היפות של שנות התשעים. איזה געגוע. מכה.


אני שונאת את מה שנהיה ממני. אני שונאת את נתוני האיי קיו המטופשים שהצדיקו את קיומי בעיני עצמי, את ערכי, במשך כל החיים. כל מה שאי פעם הצלחתי בו, אסופת מדדים שלא שווה כלום אם אין לי אהבה.  והכאב העצום זה להגיע להיות אישה, למלא את נעלי העקב והחזיות והשמלות בראווה, ולהבין שתמיד ישארו ריקים עבורך.  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s