הכרתי אחד שהיה גאוני

הכרתי אחד שהיה גאוני. היה בו, כלומר השיק לגאונות. אין לי מילים מתאימות, אבל זו חוויה קשה להיות הוא. אני יודעת כי אחד הכשרונות שלי זה להיות כל מי שאני רוצה, אם אני מספיק קרובה. דחוס כולו בחשמל, חשבתי שאהבתי אותו. עכשיו אני לא בטוחה.


היום ישבתי עם הפרופסור. היא הראתה לי דברים, ולחרדתי הבנתי אותם. היו שם הפשטות שאמרו משהו, ולרגע לא שנאתי את עצמי. אבל לא יכולתי להפסיק עם ההוא שהשיק לגאונות. חשבתי שאני אוהבת אותו ופתאום נראה לי ש. כמו שהורחב מושג הזמן, ככה הוא הרחיק את מושג האהבה. שינה אותה.


נזכרתי בנסיך הקטן, ובכובע. נזכרתי בשפן של אליס, שמהר למחילה. בכל היצורים האלה. כולם ממהרים לאן שהוא השיק . אני לא יודעת מה זה, אני לא יודעת איך אדם עולה באש, וחי. איך הוא שורד.   חשבתי שאני אוהבת אותו, ופתאום נראה לי שאהבה זו מדבקה שמכסה על משהו כל כך אחר. משהו עצום ועלום, מחילת ארנב מטורפת פסיכדלית.   פתאום הבנתי שהוזמנתי למסע ארוך מאוד, ארוך לאין שיעור מזה שחשבתי .  אני לא בטוחה למה הזמינו אותי, ואיך הכל הולך להיכנס לתוך המזוודה.

מיסקונספט

ללמוד למאסטר בהסטוריה או  פילוסופיה. לטייל בסקוטלנד, סמוך ליערות שטופי גשם. המדשאות מרמזות רוח. אני רוצה לחיות.  לכתוב ולקרוא, אבל בעצם גם כשהיה פנאי, לא הצלחתי: הרגשתי עצבות. אני שחוקה ושום דבר עוד לא התחיל. כמו בורג שמחבר את המדפים לדפנות הארון. כמו פינה של פינה.

פעם חשבתי שזה נהדר, רב תחומי. היום אני מבינה שזו קללה, ושום דבר טוב לעולם לא יוכל לצאת מזה.  לכתוב זו גם עבודה. זו עבודה בדיוק כמו כל עבודה אחרת. רק שיש בצדה הרבה קיצון. פרסום ראשון שלי בכתב עת (אמיתי) בעוד חודשיים. כן, זה נחמד.


ואני עייפה מאוד.  מצד כאן אחד יש הגינות: אתה נמדד בעיקר ביחס לכישוריך.  ומנגד באמנות?  אני מפחדת בעיקר מהצורך להאבק על המקום שלך שוב ושוב, בתוך הסטוכסטיות הזו, יצירה. להתחרות בפרמטרים שאף אחד לא מכיר, להיות צבוע וחלקלק.  להראות שאתה יותר , להראות ולהראות תמיד שאתה יותר.  ולהתרסק.

אך כל נסיון להשתיק את אחד הצדדים מצער. ומתי אכתוב? בלילה, כשאני עייפה כמו רהיט? לא. בסופי שבוע.  ומה עם השוטטות?  וגבר? והשנים נוקפות. אני מרגישה איטית כל כך. מסורבלת. מאחורי כולם.  לא קשורה בכלום. בחורים, לא, אנשים מאכזבים אותי שוב ושוב. לשם מה נבראתי? לשם מה אנשים עובדים בבנק ובהיי טק? להביא משכורת. ומה לקנות בה? 


מתי יהיה לי זמן לחיים?  כל שנה אני אומרת, עוד מעט ואתחיל. אבל השנים נוקפות והחיים עומדים. ניסיתי לא להשאב למיסקונספציה, אבל אני שבויה בהן. והצוואר שואל יפה.  והשמיים מתחילים באפרוריות.

 


דברים שמשמחים אותי:


 


– שינה


– ספרי הארי פוטר


– סרטים מצויירים של פיקסאר ודיסני


– שאני מצליחה לשמח את החברים שלי


– שאני מצחיקה את אמא שלי


– כשהכלבה הביתית באה להתכרבל בחיקי


– סושי, פסטה, ולאכול במסעדה באישון לילה


– כל סוג של בית אוכל


– ספרים של סול בלו


– ריח של אוכל


– כשאבא ואני מדברים על היסטוריה


– חורף


– שאני מרגישה שעזרתי למישהו


– מוסיקה של מוצארט (ובכלל קלאסיציזם)


– זכייה של נשים בפרסי נובל


– מספרים מדומים


 


דברים שמעציבים אותי:


 


– מחשבות על ש'


– מחשבות על אהבות עבר


– אהבה


– שמש חזקה


– קינאה


– אגו


– שאין מספיק שינה


– רעב


– צערם של אנשים


– געגועים לאלה שהיו ואינם (סבי וסבתי, עליהם השלום)


– דעיכת הגוף


– הקטנות שלי


– שאלוהים לא מתערב. אף פעם


– שרירותיות


– מספרים אי רציונאליים


– מעבדות


 

חרדות

אני בחרדות קשות לגבי דברים.  שהם לא ילכו כמו שצריך.  האם להתחיל את התואר השני מיד? אני רוצה להיות חוקרת?


גם לגבי הכתיבה אני בחרדות. האם אני מספיק מוכשרת? האם יש לי את מה שדרוש?


קשה לי לאכול , קשה להרגע. אני כל הזמן חרדה. אנשים דווקא מאוד מקיפים וחמים סביבי, אבל זה כאילו לא מגיע אלי. אני לא מרגישה את החום שלהם, כל הזמן קר . אני ישנה הרבה, מצטנפת בתוך עצמי. פגיעה, שברירית מאוד.  גברים מנסים להתקרב ואני מבינה בכאב, לראשונה בחיי, שאני פשוט לא מסוגלת כרגע להפתח רגשית לאף אחד. זו תחושה מאוד שונה מזו שליוותה אותי עד לפני שנתיים, שאז עוד הייתי רגשית ופתוחה לאנשים, מוכנה לקלוט אל עולמי עולם של אדם חדש.  פתאום הפכתי להיות מן קקטוס נוגע ללב. זה עצוב כי בעצם התקרבתי קצת למוות. ובסוף הקוצים יכסו על הכול , ואני אלך ואזקין . לא משנה מה גילי, זיקנה היא מצב מנטאלי.


אני רוצה לשים פוסטים יפים ומרגשים בבלוג, אבל עולמי הוא כרגע בית סוהר, אני הסוהרת הכלואה. וזה פשוט חיוני. פתאום נזכרתי בספור של א.ב יהושע, אל היערות.

הפרעה

 


כל פעם משהו אחר מפריע .


פעם זה שהתרחקתי מאנשים, אחרי כן שאנשים לא מניחים לי וכל הזמן מקיפים.  שאני רעבה, רעבה כל הזמן רעבה. ואז כשאוכלים במסעדה, רוכנת להקיא (לא בכוונה).  מפריע שאין מספיק שקט, ואז יותר מדי שקט.  תל אביב-ירושלים-תל אביב- ירושלים..חוזר חלילה. מפריע לי שאין זמן נטול הפרעות לכתיבה. ואז שבועיים עוברים, לא כתבתי מילה. מפריע לי שאני קוראת יותר מדי. פחות מדי. הכל מפריע, השמיים הצבע, המוסיקה, השקט ,הכבישים. הכל . אני פשוט עצלנית. עצלנית עצלנית.  פתאום דחוף להרחיב את ידיעות ההסטוריה. מזה חצי שנה אני גורסת אל תוכי עוד ועוד ספרי הסטוריה.  למה? כי אני עצלנית. זו מן דרך קטנה כזו להמנע, מכאב הראש של כתיבה. ואז אני חושבת שעות, על איך הכתיבה מעוררת מניפולציות על המערכת הרגשית של הקורא, וכמובן גם על הכותבת.  וזה יוצק כאב ראש. וזה בלתי נסבל. הכל בלתי נסבל. אז אני לא כותבת.  לעסוק בבידור והבלים אני לא יכולה. אז אני רק בוהה, יושבת ובוהה.שעות. סקס? לא. בנים? חח. לטייל, כל לילה אני יוצאת לטיולים, כמו גירסה דהויה של עצמי. התשוקה היא כביכל לאוכל, אבל זו הרי רק כסות למה שעולה מתוכי.  אתמול זה הגיע לשיא, נסקתי מדרום העיר עד פאתי העירייה, הרגליים הובילו אותי אני לא נקטתי עמדה, קניתי פיתה עם פלאפל, אכלתי כמה צ'יפסים וירקות וזרקתי הכל. אחרי כן, גלידה אמריקנית. זרקתי לפח. אני משוגעת, זורקת כסף ככה.  אוהבת ללכת מהר כמו אצן, חלקיק חסר שקט.  והוא אמר שבאתי מהשירה. זה היה לפני שנה, למרבה הצער זה עדיין מלווה אותי, יום יום שעה שעה. כלומר הוא מלווה. אולי זה לא צער, אולי זו בשורה. אני מנסחת לו מכתבים בראשי, וכמובן לא שולחת. מקוריות אמיתית באמנות היא דבר נוראי. נוראי. עדיף כל כך להיות חקיין. להיות מראה.  


 


 

fingers crossed

כל כך מרגש. הפיסיקאי הישראלי פרופ' יקיר אהרונוב, בין 3 המועמדים לזכייה בפרס הנובל, על התופעה המדעית שהתגלתה עוד כשהיה דוקטורנט, "אפקט אהרונוב בוהם".

 

ומאידך, עמוס עוז הסופר הישראלי המרהיב, נמצא גם הוא בסיכוי מצוין לפרס בקטגוריית הספרות.

             

איזה עם מדהים יש לנו. מה יעשו הזכיות לספרות העברית ולפיסיקה הישראלית..יש רק לשער.   ואני, הקטנה , רק אוכל לציין בסוגריים שלמדתי בשנה 3 על אפקט אהרונוב בוהם.  בקווים כלליים. פתאום אני מנסה לחזור לאותה הרצאה ולהסתכל על זה שוב.


אה כן, הנה משהו נחמד .


מיותר לציין, קראתי 3 מספריו של עמוס עוז. עוז מתאפיין בכתיבה מוצארט-ית, מושלמת. אפשר לא לאהוב אותה אבל אי אפשר שלא להסכים שהיא יפהפייה, דרך המלך, יחס הזהב (30:60:90) וכל זה.  סתם, אנקדוטה נחמדה.

נחזיק אצבעות!

יצא לי להתוודע קצת לנישת הכותבים. קצת.


זה תמיד מפתיע אותי שיש כל כך הרבה כותבים. בעיקר באינטרנט, המון כותבים והמון עיתונאים. בעיני עיתונאות מזנה את הכתיבה. ולכן, הכי טוב לאדם שהכתיבה לא מרפה ממנו, להימנע מלהפוך אותה למקצוע ולמצוא את פרנסתו בעיסוק אחר.   יש לא מעט עיתונאים שאני אוהבת לקרוא, בעיקר באתר רשימות. הקריאה מהנה מאוד, אבל לא הייתי קוראת למה שהם עושים ספרות . ולמרות שבאותה מידה בה כל דוגמנית שואפת להיות שחקנית, כל עיתונאי שואף להיות סופר, לא כך הדבר.


אז יש להם טכניקה טובה, אבל חסר להם עומק. חסרה היכולת לחשוב עצמאית, לראות תהליכים ברמת המאקרו, בעיקר משום שהם לוקים באותו ADD כללי שמאפיין את תקופתנו. הם עם היד על הדופק, כל הזמן. כל דבר קטן שמתרחש, הם צריכים להיות שם, לחוות אותו ולכתוב עליו. וזו לא ספרות. חסרה להם פרספקטיבה ספרותית, משום שמעולם לא השתהו די זמן כדי לפתח אותה.


  יש מעט מאוד עיתונאים שאני מעריכה , שהתפיסה שלהם הוכיחה את עצמה לאורך זמן (אפשר למנות את אמנון דנקנר, כדוגמת חסד שאני מסוגלת לשלוף כרגע).  רוב העיתונאים (כפי שציינתי בעבר), מתפקדים כמשווקים ויחצנים של גופים גדולים וחזקים, בעלי אינטרס, שיודעים איך להשתמש בתקשורת על מנת למנף אותם אינטרסים.  אפשר למנות את גבלס ולנין כראשונים שלמדו להשתמש בתקשורת המודרנית, כאמצעי שליטה בהמונים.  ולמרות שאוהבים מאוד לשנן את האמירה עד שנהפכה פופולרית דיה להופיע על טי שרטים, היא עדיין תקפה: העיתונות לעולם אינה חפה מאינטרס. 


אך הספרות, במעטה הפיקשן המנותק שלה, דווקא כן.  ספרות יכולה להרשות לעצמה הכול.


ולכן צורם כל כך מצבה העלוב של היצירה הפוליטית בארץ, בעשרים השנה האחרונות.


 יצא לי לקרוא את השמות הגדולים: אשכול נבו ורון לשם ומאיר שלו.  סופרים בולטים אשר מה שמאחד אותם יותר מכל הוא, כמובן, מוצא אשכנזי ורמה סוציואקונומית נאה . גם כשנדמה שהם עושים ספרות פוליטית , הם לא. הם לא מאתגרים דבר כפי שספרות טובה (בפרט פוליטית) צריכה לעשות. לא מובילים מהלך ספרותי חד בכוח שניתן להם (מתוקף מוצאם ומעמדם הסוציואקונומי).  וזה – בהחלט מצער. 


כתבתי פעם שטוב שסופרי המיינסטרים חדרו למפה בעשור האחרון, מפני שבלי מרכז ספרותי מואר וסואן, אין שוליים ואין עניין בהם.  אבל אם מאיר שלו אשכול נבו אמיר גוטפרוינד ורון לשם מחליפיהם של א"ב יהושע, עמוס עוז ודוד גרוסמן, מצבנו לא טוב.


 נחזור לעיתונות . יש מספר עיתונאים שאני מעריכה בארץ (מלבד דנקנר שהזכרתי, ונמצא מטבע הדברים בדרגה אחרת). חלקם שלח ידו בכתיבה ספרותית. והתוצאה: לא מרנינה.  מדוע? הרי הם מוכשרים לאללה בידיעות אחרונות.  אפשר לנסח את זה כך: לא כל מי שיודע לעשות סטוץ, יודע להחזיק מערכת יחסים. 


הבעיה שקהל הקוראים נחשף להרבה יותר סטוצים ממערכות יחסים "ספרותיות".  קהל העיתונות רחב יותר משל הספרות.   מי הסופרים הצעירים החמים כרגע?  יניב איצקוביץ', עינת יקיר, יונתן יובל, עינת אינהר. 


מי קורא אותם? לא ברור ולא הרבה, ככל הנראה. כל אחד מוכשר יותר מהסטוציונרים הספרותיים, ועדיין, את אלה האחרונים יקראו פחות.


 

תקוות שלא נחבשו הלילה


 


08.2007


 


יש בפנים, בנשמה, כאלה מכתשי כאב.  אינסופי לכל עבר הצער הזה.  רזוננס נורא של דמעות לא ברורות, לב תועה וגוף כמוש. המכנסיים החלו נופלים ואני הולכת ומחזיקה אותם ביד, ברייה קטנה ועצובה. האם זה הוא?  רק טריגר. אך ורק טריגר. זה ברור.  כל כך קל לפצוע אותי. כן, אני טיפשה, נותנת לדבר לפגוע בי כך. אבל זה לא בשליטה .כבר לא. וכדור השלג מתגלגל.  הכול צפוי: טביעת העונג הזעירה, קצה של אצבע, ואחר הכאב עמוק ומקיף כל, נמשך . בלוז צפוי ואיטי מאוד.  זה לא משנה , כל התקרבות לאדם גוררת כאב וודאי. כי מדובר בחוק טבע ואני לא עומדת בכל זה. אפוקליפסה ארוכה לאחר פגיעת מטאור. השמדת כל הקיים, כל החיוכים ההבטחות ההצהרות. ועכשיו פשוט כואב לי מדי.  


לא לנוח לרגע. עלי להיות עסוקה כל שנייה, כדי שלא ישאב אותי הריק. ויש להמנע מקירבה לבני המין השני (זו המסקנה היחידה) . כל התקרבות גוררת שורת קטסטרופות. וסבל. אינני רוצה לסבול.  אם אפשר היה לסגור את חלונות העיניים. כי אני שונאת את הנפש הנשית הזו , העיסה הדביקה שבתוכי: נפשי וגופי כאחד. כן, אי אפשר לאהוב אדם כמותי.  אינני מוגדרת. סטוכסטית להחריד, לא רציפה ולא שלווה.  והרי אם היה נופל על צווארי בנשיקות היו כוחות דחייה איומים מרימים ראש. היה מחוסל אותו מיד. הדרקון המנמנם שב ומנמנם, גרונו ניחר מלהבות. והדמעות הקטנות לא משנות דבר.


לפעמים יש רגעים שאינני רוצה להיות. תמיד היו . הנחמה היחידה למחשבות האלה: הימנעות נימוסית. הלאה לך, יש עוד כל כך הרבה משימות. האין זו בריחה? מעצמי? לא, לא. אדם צריך לחשוב פחות. ובייחוד את. אז מה, אני אוטיסטית? זה לא ברור. כוכב לכת קם ונופל.


 


לפני כמה זמן, אחד שהיה מאוהב בי לפני כמה שנים (והשלכתי הצידה) פנה במייל. שוחחנו במסנג'ר, יש לו חברה שלוש וחצי שנים. מתקדם בלימודיו . מובן שרצה לחגוג ניצחונו אל מולי, זה היה ברור. נתתי לו שעה. והוא אמר "אני מרבה לחשוב עליך", ולא ידעתי מה כבר יש לחשוב עלי, ולא הוחמאתי. פשוט לא הבנתי. זו הייתה שיחת סרק. וחשבתי, אולי נרפא כבר? אבל אולי גם לא . והאילוז'יה של הרגש עושה כשלה. האילוז'יה אינה שייכת לאיש, וודאי לא למאוהב . או לנאהב. ובכל מקרה מושא האהבה לא שונה מעץ או פרח, קרע שמיים, או שקיעה זדונית ואדומה.


 


ואולי אני צריכה לקרוא את פלאת'. תמיד פחדתי ,כדי לא למות מצער. אבל אולי זה בלתי נמנע?  אם הנחש היה שותה את הארס של עצמו, לוגם ולוגם, מה היה קורה? אני מרגישה כמו הנחש הזה, שהולך עמו ארסו בגופו והוא נזהר. אולי פתאום יפצע, הארס יטפטף אל שפתיו, והוא ירגיש מה זה. והוא יחיה באמת. ואז יידום.



איזה דיבור נשי . אולי כדאי להפסיק להתכחש, את אישה וזהו. השלימי עם רוע הגזירה. כותבת כאישה וחושבת כאישה ובוכה כמו אישה. נזכרתי בשיר של דילן  just like a woman. בחיי, איזה זמר.   סתמיות האדם שברגע זה נשען אל משקוף הלב שלי. איזו שרירות. ועם זאת, המנגנון פועל.כן, כי כואב לי כמו המוות, ואולי עוד חודש לא יכאב. אבל עכשיו כן, ואני כולי שק של עצב, עיניים שבורות ושפתיים רועדות.  והלב רוצה לקפוץ. לחבוט עצמו בצד הדרך ולגמור עם הכול . הלב רוצה לשבות. אבל הנשמה לא נותנת , אפילו יום שבתון אחד:  אם לא תאהב מה יישאר ממנה?


מזל שירושלים ולא תל אביב. מזל שירושלים. האבנים הגדולות והטובות לופתות חזק את הדמעות. 


 


ישבו האלים למעלה וציירו ליד שמי פרח קטן ועצוב. ואני משחקת לפניהם, קמה ומוטחת .שוב ושוב, על פי שרירות לבם. כי ברור שאין זה רצוני.  אם היה מתקשר אלי ובקולו העדין אומר איזה הבל, כל זה הרי יעלם כהרף. נחושה ושמחה ולא מבינה, על מה התרגשה המהומה. לא, הוא לא יתקשר, ואני לא יינחם ולא אקום.  אזחל בצלם שפוף  ואעמיד פנים שאינני רואה אותו כלל, כשנתקל, אינני מזהה. ואאמין בכך, אאמין נורא. עד שדמותו היפה תעשה איזו עווית, תחייך או תופתע, וכל האהבה תוטח, כמו חבטה  בדלת.


 


 


* לכתוב בלוג זה כמו להחזיק מאהבת.וזה מרגש ומענג לזמן מה, אך בשלב כלשהו ראוי לחדול מהרגל זה 


 


 


* ואם בבואך אלי תביא את השוט, מה יוסר מעליך מה יישאר – זאת לא אדע.  אינני נוטלת מנוחה רבה. אני משתגעת באותה קלות שאני אישה

עצמאות. פורנו. פסנתר

לאחרונה אני אוהבת לבהות בסרטי פורנו ותמונות ממסעדות. אני לא בטוחה למה, אבל השילוב הזה מגרה ומזין את הרעב האינסופי שעולה מתוכי.  התמונות מהמסעדה היו מדהימות. ביצי עין פשוטות עם צלוחיות קטנות של גבינות שמנות וסלטים מכל המינים והצבעים.  בייקון מטוגן ומגולגל בצד, וכוס ענקית של מיץ תפוזים.  וליד, צלוחית של פירות מתוקים עם סירופ מייפל וקרם נוטלה, לקנוח.   את היום פתחתי עם הסרטון של אתמול. לא נעים לי לתאר כאן מה היה בו, אבל אישה צעירה אחת התפשטה מבגדים וכבוד עצמי וגבר אחר לקח אותם אליו.  פורנו זו אחת הצורות המזוקקות של כנות אנושית. מה שאנשים באמת רוצים, מה שאנשים אוהבים.   למרבה הצער מנצלים שם נשים. אכן, המחשבה מטרידה את מוחי לעתים, ובכל זאת קשה להמנע מהדברים האלה. זה זמין כל כך וזה נכון.  ההשפעה של תמונות מפורטות עמוסות באוכל , בשר וגבינות מלוחות, דומה לזו של נשים צעירות ופשוקות . אולי זו רק אני עם המוח המעוות שלי. אבל בסופו של דבר, סקס ואוכל מגיעים מאותו מקור.  וכמה שעצוב להיות נערה מולדובית שנדפקת על שולחן מנהלים , גם לא כל כך נעים להיות צלע של פרה.   או פרה. או הבן של הפרה.

אני כותבת רשימה על "הפסנתר", והיא יוצאת יופי. מאוד עיונית.


קראתי פוסט של מישהי שמרגישה שלא מלאה אחר חלומות נעוריה, ומחיתי דמעה.  הזרם המרכזי לא מאיים עלי, ולכן גם המחאה שמעלים אלה המוצאים עצמם טובעים.  רוב האנשים בינוניים  , ומאחר שהזרם המרכזי משופע ברוב, טבעי שהמים שלו יהיו רדודים ולא מאיימים. ובזאת כוחם. אם כך כל מי שחונן באיזה ייחוד או זיק של חשיבה עצמאית, איזה רהב, יכול רק להרוויח מהמצב הקיים: רוב האנשים פוחדים, לא מסוגלים, או שכחו מזמן,  לחשוב באופן עצמאי.  מי שוותר על מחשבה עצמאית, על היכולת לפלס לעצמו את נתיבו בעולם, שלא יתמה אחר כך שהוא ניצב במחזה שמישהו אחר ביים. סוכן נדל"ן, פרסומאי, בוס, הורים, דודה, חבר, בעל, אישה וכו.  אדם ראוי לו למצוא מקור פרנסה יציב ככל האפשר, ולהבין באיזו מידה חשובה לו העצמאות. אם היא חשובה מספיק, אז הקורבנות שהיא תבקש כלל לא יהיו קורבנות. הם יהיו מובנים מאליהם.