null

ופתאום, הכל משעמם נורא, נפרש באופן צפוי. אני יודעת מראש מה יקרה, כמו בסרט שכבר צפיתי בו. מקור לנחמה: התחושה מאפיינת אנשים בגילי. התחושה שאני עשר שנים יותר, כרונולוגית, שאני הולכת וצומחת לתוך גוף מבוגר שהוכן מראש.

לא מבינה את בנות העשרים פלוס. הן שבות ומדברות על בחורים, בגדים ויחידות עילית בצה"ל, לשם התנקזו הדייטים שלהן, בתו איכות. who the ** cares?

הכל משעמם בצורה נוראה. הספרים, כמה אפשר לקרוא? קראתי כל כך הרבה ספרים. הסרטים, ראיתי את כל הבמאים האיכותיים על סרטיהם המיוחדים בגילאי 20,21.  מוסיקה? מתנגנת.  השעמום הנורא הזה תפס אותי לא מוכנה. זה השלב שאנשים לוקחים סמים, מנהלים רומן בפער גילאים עצום, מתפטרים בדרמטיות, בוגדים או נוסעים להונולולו. משהו, שיגרום לי לחיות.

מאז ומתמיד חוללה המערכת הרגשית סערות. כמו אוקיאנוס רדוף. ופתאום, מן חדלון . הכל צפוי וחסר טעם. לא במובן דכאוני, אפילו דכאון הוא רגש. אבל אני לא מרגישה .null . שנתיים, אני לא מסוגלת להרגיש דבר.  פתאום נזכרתי בפעם הראשונה שחלונות קרסה, אותו מסך כחול ומיתי. הייתי בת 15 והתמודדתי יפה עם הבעיה, התקנתי מחדש את המערכת. אז נראה שקרסתי רגשית. באמת באמת.  זה שונה מכאילו, כי הקריסה יסודית, כי לא נותר כמעט כלום. ועכשיו אני פוקחת עיניים, לראשונה לא מצליחה לראות .

צומת

אבל: אולי גם זה וגם זה חלק?  אולי אפשר ללמוד לתפעל את כל החלקים מבלי שיתבטלו . כי אני חיה על צומת. כל חיי הם צומת . ולמרות שהייתי רוצה להיות בנאלית (במובן הטוב), בת למשפחה נחמדה ורגילה, אחידה והומוגנית, אולי כדאי להניח לחיים האמיתיים, שהרי החיים האמיתיים אינם נתפסים לעולם.  ופשוט להתקיים;  מוארת זיקוקים אילמים. 

 

מאז אני לא יכולה להתקרב לאף אחד. והם מקיפים אותי, אולי מנסים . נכונים להבין. אחרי הכול, מבחוץ נראית ענוגה, כל כך רזה ,יפה, עיניים פעורות למחצה. הפה אדמדם באיזו עוויה של אישור. אני נמצאת בתוך טבעת אש: כל מי שחוצה את אופק האירועים  נשרף חיים.  בפנים אני, עם כל סודותיי. סמויה.  מזייפת שבבי תקשורת. והם קונים את זה. הכול, לא מבינים כמה הרחקתי.  טובלת באוקיאנוס סולארי, ונאבדת בין צלמיו. כבר מזמן אינני אנוש. ייתכן שאני מוזרה  מדי, אפילו בכדי להתקיים.  ואם אינני אישה, חוקי המוסר לא חלים עלי.  ובלב טבעת האש, בלב בני האדם,  רואה לא נראית, ראויה לכל; כך ייעשה למכשפה; גוחנת יפה וסותרת . כך ייעשה לה .

 

---

1.שני ספורים.  אחד שירי יותר, מוטלא, חי. השני מוקפד יותר ומקצועי, אנליטי. אני צריכה להחליט באיזה להתמקד בסופש הזה, בתקופה הקרובה. ובכלל. אוף, זה מרגיש כמו בחירתה של סופי.  לא יודעת לא יודעת. אוהבת'ת שניהם.  

2. התקף שלא נראה כמותו בשנים האחרונות, של עיטושים. האף מאדים, גדוש מרירות. כשהאף סובל, הכל סובל.

עולמי מיתי

כולם נשואים פלוס ילד/ים. כולם עושים דוקטורט. חכמים מאוד ונוחים. כולם, חוץ ממני.  לא רוצה ילדים. לא רוצה להתחתן. לא רוצה גבר. לא בא לי. ואם הייתי גבר, בכלל לא הייתי חושבת כל הזמן על עניין החתונה. מה לעשות, פשוט לא. ואף דייט עם בן 30+ לא ישנה את זה. שאני לא שם, פשוט לא שם. להתאהב לא בא בחשבון. לא אינטימיות כמו זאת, אינטימיות של גבר אישה.  קירבה עם חברים? משפחה? כן. דברים נחמדים ורחוקים. לא רוצה אף אחד שיעבור את אופק הארועים, באשליה חזקה מדי. פשוט לא. אף אחד לא ראוי לזה. אף אחד לא שברירי מספיק ועדין לדבר בכאוס שלי. ואם יהיה, מה טוב. נזהה זה את זו מיד ונצלול לסטוכסטיות משותפת.  אין טעם , פשוט אין.  הכל בעולמי הוא מיתוס.

F-U-S-K-A-M-Y

 

La la la la la la la la
la la la la la la la la (2x)

Oh baby baby have you seen Amy tonight?
Is she in the bathroom? Is she smokin up outside? Ouuh
Oh baby baby does she take a piece of lime
For the drink that I’ma buy her
Do you know just what she likes so?
Oh oh tell me have you seen her
Cuz I’m so-oh oh
I can’t get her out of my brain
I just wanna go to the party she gon’ go
Can somebody take me home?
Ha ha he he ha ha ho

Love me, hate me
Say what you want about me
But all of the boys and all of the girls are begging to If U Seek Amy
Love me, hate me
But can’t you see what I see?
All of the boys and all of the girls are begging to If U Seek Amy
Love me, hate me

La la la la la la la la
la la la la la la la la (2x)

Amy told me that's shes gonna meet me up
I don’t know where or when and now their closing up the club Ouuuh
I’ve seen her once or twice before she knows my face
But its hard to see with all the people standing in the way ouuuh

Oh oh
Tell me have you seen her cause I’m so oh
I can’t get her off of my brain
I just wanna go to the party she gon’ go
Can't somebody take me home
Ha ha he he ha ha ho

Love me, hate me
Say what you want about me
But all of the boys and all of the girls are begging to If U Seek Amy
Love me, hate me
But can’t you see what I see?
All of the boys and all of the girls are begging to If You Seek Amy
Love me, hate me
Say what you want about me
Oh but can’t you see what I see
Yeaaah say what you want about me (about me, about me)

So tell me if you see her
(if you knew what she was wearing and what she was like)
Cause I’ve been waiting here forever
(if you knew if she was going out of line)
Oh baby baby if u seek Amy tonight
Oh baby baby we’ll do whatever you like
Oh baby baby baby
Oh baby baby baby

La la la la la la la la
la la la la la la la la (2x)

Love me, hate me
Say what you want about me
But all of the boys and all of the girls are begging to If U Seek Amy
Love me, hate me
But can’t you see what I see?
All of the boys and all of the girls are begging to If U Seek Amy

Love me, hate me
Say what you want about me yeaah
Love me, hate me
But can’t you see what I see
All of the boys and all of the girls are begging to If You Seek Amy
Love me, hate me
Say what you want about me
Oh but can’t you see what I see
Say what you want about me
But all of the boys and all of the girls are begging to If U Seek Amy

 

 

 

 

http://www.youtube.com/watch?v=podSwaNge7E&feature=fvst

 

 

 

בת גשרית

1.

אני מניפולטיבית, מה שאני רוצה זה כוח. כל החולשה המתוקה נועדה לדבר אחד: ריגול. אני מרגלת סמויה.  מה שאני רוצה מגבר זה לנתץ, לפרק לגורמים. הרס עדין. אבל להרוס. עדיין להרוס. והוא, לא מבין מי נגד מי, מנסה  לשווא מניפולציות שגורות, מזיז את האופניים או הרכב הזול, מרכין את ראשו, מנסה ומנסה ונכשל. הגבר עומד כמו חרק מול כף רגל חשופה.

הכל מתכנס אל הבשר. ואני חציתי אותו, אין לגבר דבר. אין להם מה להציע, מה לתת, מה לטשטש. אני כאוס גדול עבור הגבר. בערב אחד הספקתי לשבת בדייט ולגרום לו להוציא עלי 220  בסושי, ולעשות זאת עם חיוך. אחרי כן יצאתי עם בחור הזוי ומבריק, צועני אסתטי. סיירנו בכל העיר. אף אחד לא לקח אותי אליו, אף אחד גם לא ייקח אותי. אני לא של אף אחד, אפילו לא שלי. זה גדול מדי, הצו לו אני מצייתת. אני מכשפה, והגילדה לא אוהבת גברים. בת גשרית, הנצר האחרון. לא אפר את הצו, לא. לא אכנע .

2.

אני לא מבינה למה אני כותבת. אני לא מבינה למה אני עושה את התואר. אני לא מבינה כלום.  לא את עצמי, ולא כלום. ובכל זאת יש בי יומרה, למודת שתיקה. אני יודעת הכל וכבר הספקתי לשכוח. הכל נקרע , זו הבשורה . הכל נקרע. אבל אז שב ומתאחה. ארשה לעצמי כנות, להיות נביאה הוזה, סטוכסטית. אפקט הפרפר וכל זה. אינני חוששת להשתגע מפני שזה כבר קרה. השתגעתי ושבתי לחופי השפיות.  כמה כאלה יש?   מובן שהיו צריכים לאשפז , הם לא ידעו. למדתי להסוות הכל במיומנות מופתית.  לא היה אדם קרוב ממני לקפוץ אותו יום.  ולא עשיתי זאת.  אני כמהה למות ואני כמהה לחיות והכמיהות מבטלות זו את זה. ושוב אני כאן. מולכם. מול עצמי.  כתיבת הבלוג הופכת קשה. פעם קלחו המילים, עכשיו הן עוצרות. לא רוצות להכתב. לא ככה.  אני מביטה בחודשי הכתיבה האחרונים במבוכה גדולה. העליבות שלי גלויה כל כך.  אבל חייבים ללכת עד הסוף, חייבים,  אחרת לשם מה ללכת ? אסור להעצר.  חייבים ללכת עד הסוף. לתת את הכל כולל הכל. זה מה שלמדתי, וזה מה שיוביל אותי. אל הסוף כמובן. בגדולות.

הקטע עם קולנוע זה שראיתי כמעט כל מה שראוי לציון, עד גיל 21.  בין 19-21 חרשתי על "האוזן השלישית", על כל האגף המתוחכם שלא דבר אנגלית, בעידודו הנמרץ של בן זוגי (שאח"כ הפך לאקס) . כולם: ברגמן ודרייר ואנטוניוני ופליני וואנדרס וגרינאוויי וטרייר ויימו וקוראסווה והצרפתים (לא אוהבת'ם). מכל מקום, כשצורכים כל כך הרבה קולנוע איכותי בזמן צר, בהדרכה של אדם שמבין בזה מאוד, לא נותר בגיל 25 אלא לפנות לפורנו. ואכן, זה מה שנשאר. הקולנוע האמריקני חביב עלי מאוד, ברמה של ארוחה. בידור. אבל גם קולנוע אירופאי לא הותיר איזה רשמים שאי אפשר למחות (להוציא בערבון מוגבל, רגמן).  אני מרגישה שמה שהקולנוע מפתח, הספרות מעמיקה. ומפתחת הלאה. אני לא מבינה למה קולנוע הוא אומנות. מעולם לא הבנתי.  בידורי במהותו, וכל נסיון להאבק בזה רק מחמיר את מצבו.  הסרטים של רוב השמות שהזכרתי למעלה מצויים כיום בעמדה אנכרוניסטית. רוב הקולנוענים הצרפתים (שפרחו בתקופת מלחמת העולם השניה, לצד ממשל וישי) עשו סרטים שלא החזיקו את הזמן, ומדובר בסך הכל בחמישים או שישים שנה.

רסיס

האמת ששנתיים אני אוהבת אותו. אוהבת אוהבת. הוא גאוני, מלאנכולי. אני אוהבת אותו כל כך שכואב לי פיזית כשכואב לו. אבל אני לא מסוגלת לתת מה שהוא צריך, אני לא יכולה להפוך אותו לאדם חושני ושמח. כי הוא לא. אני גם לא יכולה לגרום לו לאהוב אותי. אני לא יכולה לעשות כלום חוץ מלאהוב אותו. רק לגזור על עצמי גלות. וכך אני גולה: כבר שנתיים, אין בחיי אינטימיות. אין רגש . הלך התיאבון, נשאר רק הרעב. הייתי כורתת לעצמי אצבע, כדי שיהיה לו טוב. הייתי סובלת הכל. הייסורים, הדם, המוּם. כדי שיהיה לו טוב. כדי שיאהב סקס, יתחתן עם מישהי שיאהב באמת (כל אישה שהיא) ויקים משפחה. ויבין כבר את הדברים הקטנים, הטפשיים, שאנשים רגילים מבינים בהבזק, איפשהו במחצית גילו.  כדי שיהיה פחות קשה עם עצמו. אבל אני לא יכולה . אני רק יכולה להקרע לגזרים, לשוב ולדוש ברגשות, ולהבין כמה הם חסרי טעם, כל דבר שאעשה ארגיש או אחשוב. לא משנה לאן אגיע, כחוקרת או כותבת, לעולם לא אעשה אותו מאושר. כמה הוא בלתי אפשרי, האיש הסדוק הזה. ויפה בעיני.  וכמה מדוייקת אהבתי אליו.

שום דבר

אין בי כלום. שפופה, וראויה לכל בוז. מלבד רגש מבולגן, אין בי שום דבר.

הנפילה

 

אני לא מצליחה להרגיש כלום. כמו פסל. חציתי את מחסום הקול , וזה מצב מאיים.

 void null ()

אולי יש שנולדו עם קופת תקדימים גרועה.   מוטב  לשקוע במחבוא הספרים בירושלים.  אני בת 25, מידה 36, השיער בהיר ונוצץ לאור הניאון, השמלה מהודקת על המותן . חורף, אני מפלרטטת בלי לשים לב כשאנחנו יושבים על הבר, בחוצפה עייפה. 

 

הוא עושה דוקטורט וקרא הכל. אומר הכל נכון והיד שלו נוגעת בצוואר שלי. אני לא מרגישה . כלום. וזו לא אשמתו. יצאתי מהגומחה שלי כדי להרגיש, לא יכולתי לבהות יותר . כי נמאס. די. די לקשרים התפלים עם גברים בורגניים. אבל אני לא מרגישה ,דוחה מעלי מגע או גבר. למה?  אני איקארוס, נשק לשמש בשפתיו, נשק לה, נצרב ונפל . עד היום הוא נופל את הנפילה הזו.  נופל ונזכר.

 

                                       

 

 

פחד לפני

הבלוג הוא פרבר הכתיבה שלי.  דברים שאני לא מצליחה לומר ולכתוב לעצמי, אני כותבת כאן. הוא לא נגיש ולא נהיר. שלמתי מחיר כשהתחלתי לחיות בתודעות אחרות. כשהתחלתי לרגל. אינני נהירה לאיש. אפילו אמי מסתכלת עלי ולא מבינה. גם חבריי לא. אני מוקפת אנשים טובים, חלק טובים מאוד, אבל הם אינם חלק ממני. הכל מודרים . אין לאיש דריסת רגל בעולמי. אני מרגלת סמויה . לאיש, מלבדו. ואני שומרת אמונים כמו פנלופה. יודעת שייתכן ולעולם לא ישוב.

עוד שבועיים, אולי שלושה, אציג את הספור בפני סופרת ידועה.  מאלה שהכל מכירים את שמן, וחורצות גורלות. אני מרגישה כמו מכשפה צעירה בהאגוורטס, לפני מצנפת המיון. נתתי הרבה מאוד לשני הספורים. כך או כך, האמת היא הדבר היחיד האפשרי. אי אפשר לדחוס את הדברים לנצח תחת ערפל רטורי.  הכל פתוח. מלבד הלב שלי. הוא סגור.

מישהי אמרה לי שהיא מתקשה לכתוב דמויות רחוקות ממנה. שאת עצמה היא כותבת מצוין אבל מה שרחוק ממנה יוצא מאולץ.

קשה לי להבין מדוע אנשים מתקשים לברוא דמויות, זולת עצמם. הרי אותי אני מכירה, למה לדוש בקורותיי?  לעומת זאת, היכולת להתקיים בעולמם של אחרים (ליצור ולהכריע אותם) היא מתנה. מקור לעניין וחידוש מתמיד. לייצר מערכת ייצוג מקבילה, זה האתגר ששווה באמת את המאמץ. הפיקציה הזו, המסע הזה. נסיבות אחרות, ואפילו מין אחר.  כמו לצאת לטיול בלי לעזוב את החדר.