רסיס

האמת ששנתיים אני אוהבת אותו. אוהבת אוהבת. הוא גאוני, מלאנכולי. אני אוהבת אותו כל כך שכואב לי פיזית כשכואב לו. אבל אני לא מסוגלת לתת מה שהוא צריך, אני לא יכולה להפוך אותו לאדם חושני ושמח. כי הוא לא. אני גם לא יכולה לגרום לו לאהוב אותי. אני לא יכולה לעשות כלום חוץ מלאהוב אותו. רק לגזור על עצמי גלות. וכך אני גולה: כבר שנתיים, אין בחיי אינטימיות. אין רגש . הלך התיאבון, נשאר רק הרעב. הייתי כורתת לעצמי אצבע, כדי שיהיה לו טוב. הייתי סובלת הכל. הייסורים, הדם, המוּם. כדי שיהיה לו טוב. כדי שיאהב סקס, יתחתן עם מישהי שיאהב באמת (כל אישה שהיא) ויקים משפחה. ויבין כבר את הדברים הקטנים, הטפשיים, שאנשים רגילים מבינים בהבזק, איפשהו במחצית גילו.  כדי שיהיה פחות קשה עם עצמו. אבל אני לא יכולה . אני רק יכולה להקרע לגזרים, לשוב ולדוש ברגשות, ולהבין כמה הם חסרי טעם, כל דבר שאעשה ארגיש או אחשוב. לא משנה לאן אגיע, כחוקרת או כותבת, לעולם לא אעשה אותו מאושר. כמה הוא בלתי אפשרי, האיש הסדוק הזה. ויפה בעיני.  וכמה מדוייקת אהבתי אליו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s