הקטע עם קולנוע זה שראיתי כמעט כל מה שראוי לציון, עד גיל 21.  בין 19-21 חרשתי על "האוזן השלישית", על כל האגף המתוחכם שלא דבר אנגלית, בעידודו הנמרץ של בן זוגי (שאח"כ הפך לאקס) . כולם: ברגמן ודרייר ואנטוניוני ופליני וואנדרס וגרינאוויי וטרייר ויימו וקוראסווה והצרפתים (לא אוהבת'ם). מכל מקום, כשצורכים כל כך הרבה קולנוע איכותי בזמן צר, בהדרכה של אדם שמבין בזה מאוד, לא נותר בגיל 25 אלא לפנות לפורנו. ואכן, זה מה שנשאר. הקולנוע האמריקני חביב עלי מאוד, ברמה של ארוחה. בידור. אבל גם קולנוע אירופאי לא הותיר איזה רשמים שאי אפשר למחות (להוציא בערבון מוגבל, רגמן).  אני מרגישה שמה שהקולנוע מפתח, הספרות מעמיקה. ומפתחת הלאה. אני לא מבינה למה קולנוע הוא אומנות. מעולם לא הבנתי.  בידורי במהותו, וכל נסיון להאבק בזה רק מחמיר את מצבו.  הסרטים של רוב השמות שהזכרתי למעלה מצויים כיום בעמדה אנכרוניסטית. רוב הקולנוענים הצרפתים (שפרחו בתקופת מלחמת העולם השניה, לצד ממשל וישי) עשו סרטים שלא החזיקו את הזמן, ומדובר בסך הכל בחמישים או שישים שנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s