אוף

אוף. גברים כבר לא ממש מעניינים אותי, איזה בעסה. לא חשבתי שאתגעגע לכל הדחפים האלה של גילאי 18-23, אבל זה קרה. והחיים בלא תשוקה הרבה פחות מעניינים. לא משנה כמה ספרים אני קוראת ואיזה אנשים מקיפים אותי. זה לא רק הקטע של הסקס שנעדר, כל רסן המחשבה. התקוות הקטנות שיתקשר (או לא), הרצון שמישהו אחר יכריע את היום שלי, לטוב או לרע. הרגש. הרגש חיוני לחיים. זה אומר שאני לא בחיים? ייתכן.  אני מרגישה מתה מתמיד, במובן הטוב של המילה.  מאז שהחלטתי שאני "חייבת" לכתוב, להשתתף בכל מיני תחרויות ולהשתחל לעוד ועוד מקומות, מובן שלא בא לי בכלל. זה נהיה עול, לצד המטלות האקדמיות והעבודה. אני מאלפת את עצמי לכתוב בשעות קבועות , קודם בכתב יד ורק אז במחשב. כלומר מתייחסת לזה כמטלה לכל דבר וזה כמובן מעקר את התשוקה. מתחילה להבין את הגרושים המשועממים שמוצאים מזור בין רגלי השכנה. בגידה כלומר, שחיקת התשוקה.  אי אפשר ליצור בלי תשוקה ועבודה. אבל איך משלבים בין השתיים? נראה שהן מבטלות זו את זו. 


הדבר החינני ביותר בחיי הן השעות של משחק bubbles. אני משועממת כל כך. כשנולד הרעיון לספור הייתי באקסטזה, שרטטתי נרגשת טיוטה ראשונה על עמוד וחצי בכתב יד צפוף. היא יצאה טוב, לא מלוטש אבל טוב. ועכשיו אני יושבת מולה, שוקעת בכסא, הפנים מתעוותות בשעמום. נמאס לי מספרים. למרבה הצער, גם מאנשים נמאס לי וזה לא משאיר יותר מדי. אוף.

Lilly Allen / 22

When she was 22 the future looked bright
But she's nearly 30 now and she's out every night
I see that look in her face she's got that look in her eye
She's thinking how did I get here and wondering why

It's sad but it's true how society says
Her life is already over
There's nothing to do and there's nothing to say
Til the man of her dreams comes along picks her up and puts her over his shoulder
It seems so unlikely in this day and age

She's got an alright job but it's not a career
Wherever she thinks about it, it brings her to tears
Cause all she wants is a boyfriend
She gets one-night stands
[ Lily Allen Lyrics are found on http://www.songlyrics.com ]
She's thinking how did I get here
I'm doing all that I can

It's sad but it's true how society says
Her life is already over
There's nothing to do and there's nothing to say
Til the man of her dreams comes along picks her up and puts her over his shoulder
It seems so unlikely in this day and age

It's sad but it's true how society says
Her life is already over
There's nothing to do and there's nothing to say
Til the man of her dreams comes along picks her up and puts her over his shoulder
It seems so unlikely in this day and age

http://www.youtube.com/watch?v=tWjNFC-FinU&feature=fvst

עליה

כי אני חשה מבוגרת עבור תל אביב. מה שהיא מייצגת: פריקת העבר. והרחובות ממריאים לאט, ממריאים לכאן.  כל שבוע זה הופך קשה יותר: אני מגיעה ומניחה את התיקים בסלון, סמוך למסדרון . אני מתיישבת, חושבת איך אבלה יומיים של חופש. ותמיד יש משהו, כמה ארועים במקומות שונים. חברים מתריעים. ואני לא מסוגלת ללכת, זה יותר מדי. אפשר להסביר? בשלב זה ,אחרי שלוש וחצי שנים, אני לא שייכת. למעשה, אף אחד לא שייך . מכאן כוחה. לכן אנשים מתמידים, מה שאי אפשר וכמה שלא יחפרו, יתחפרו בעצמם. אי אפשר להפוך את תל אביב לבית. המסעדות מתחלפות, השדרות, הספסלים. והעיר? אלא אם השמים עצמם יחליטו שהרחיקה די והותר, והים התיכון ידאג לשטוף אותה (מה שקורה עצמאית, עם התמוססות הקרחונים), יחליט שעת להחליש את הרעש,  כל אדם יזכה לטעום את הקשיים האלה. להתקל באותן התקלויות. כשאני מגיעה "הביתה" המסיבה תמיד כמעט נגמרה. לבי זרוק ומתעתע. כולם נחמדים פחות: החפצים, הבגדים, הצללית שאני מטילה. הכל נחמד פחות. הכל דחוף ונוקש. והאנשים. מסוממים כל כך, האם הם מבינים שהם רודפים, כוס ויסקי ביד וקרח מתחת לרגליים, שהם הולכים ומצמטמצמים משנה אחת למשנה. ובעוד היא רק גדלה.  


עלי להתנתק מתל אביב. אבל הגעגוע למשפחה ולחברים מכביד. שלוש וחצי שנים והקפדתי לא לשכוח ולשמור על הקשר. פחות משהאנשים חשובים לי, חשובים הם הזכרונות; יש זכרונות שמהווים אבני דרך. שנצרבים.  אני רוצה לחתום כבר על הדירה כאן בירושלים, ולא לחזור. אני רוצה לשכוח שהייתה עיר, שגרתי וגדלתי בה. אני רוצה לשכוח את הספורים שהיא סיפרה לי, את הטביעות האבודות מתחת למיטה שמצאתי בכל בוקר. לדעת שלא נותר בה אף חפץ שיש בו ערך. ואת כל הסודות להביא אלי, להעלות אותם לירושלים, היכן שהשמיים רחוקים והסודות נשמרים בצורתם הראשונית. ואפשר ללמוד לאהוב. ואפשר ללמוד איך לסלוח.

לחץ סמוי נתלה

אני מרגישה את הלחץ נתלה עלי. השנה התחלתי לעבוד בקבוצת מחקר, נוסף ללימודים. אני לוקחת קורסים של מוסמך, וזה מכתיב מיד שאני בערך הכי צעירה שם.  כולם נשואים נשואות, עם ילדים וילדות. ואני עוד לא. וזה מלחיץ. לטוב ולרע, אינני אדם סטנדרטי. החיים עוברים עלי מעט אחרת. דברים נתפסים במערכת העצבית,מעט אחרת. מעט הצידה. אבל הצורך לבנות בית ומשפחה, סטנדרטי ונשאר בעינו. 


אני עושה סדנת מתקדמים. כולם שם מעל גיל 35, ואני שוב הכי צעירה. זה מכפיל את הלחץ לעמוד בציפיות. להראות שאני יכולה להיות טובה מהם.  אמת, הרבה אנשים כותבים, אבל בערך 90% מהם פשוט נטולי כשרון. ולכן הם לא מהווים בעיה. ולהיפך, דווקא להתקל בטקסט מוצלח משמח, גורם לי לרצות לתת מעצמי. ולהתאמץ. טקסט שני שלי עומד להתפרסם בכתב עת.  ואני אמורה לעבוד על איזה ספור ולא עושה זאת, מתקדמת בקצב של נמלה. וזה לחץ וזו תחושת מחנק. וזה שם החשש מכך שאולי גבר לא רוצה אישה כותבת. שאולי חבל, צריך לבחור: אמנות או חיי משפחה. ואם כך אז כנראה אבחר בחיי משפחה.  כי הכתיבה מותירה עקבות. ואולי הפחד שאני לא מספיק טובה. ואולי הפחד שכן.  לכן התחברתי לטקסט Tao Te Ching, כי פעם ראשונה נתקלתי באדיאולוגיה שבנויה על ניגודים, על שיווי המשקל בין הניגודים בטבע, בחיים. וזו בדיוק הדרך בה אני עוברת אותם.


יש זכרונות שלא דוהים, והזכרון שלי צורב את המחשבה.  יש זכרונות שהם אבני דרך. אני מנסה לייצב את הספינה, כי עכשיו יש כאן אחראיות.  בניגוד למה שתמיד חשבתי,האמת היא שככל שיש עליך יותר אחראיות זה עוזר לך להרגיש טוב, להיות יציבה וחזקה יותר. כי את יודעת שאסור להתפרק, שאי אפשר. פשוט אי אפשר.


אני מפחדת שלא אמצא אהבה. כמה בנאלי. אולי אני בנאלית כפי שתמיד קיוויתי בסופו של דבר. אהבה שהיא הדדית ואמיתית ומובילה להקמת משפחה.  לא רעמים וברקים.  אני מפחדת מפני שאני אדם אמביוולנטי, מחד טובה ורכה ומאידך יש בי זרמי כישוף. אני מפחדת שגם האדם לצדי יהיה כזה. ואני רוצה בחור נחמד. אבל בי, יש רוע סמוי.

כמה בנאלים האנשים. זה משעמם כל כך.  מדוע פוחדים האנשים לסטות מדרך המלך? בצדק. סטטיסטית הם צודקים. החיים שלי מתחילים להראות כמו משהו בנאלי וחביב, אחרי שנתיים של גיהינום עלי אדמות. אבל מה הייתי בלי השנתיים האלה? מה הייתי כבר? בני דורי לא נהירים לי, עם המסכים שלהם, הסמס-ים, פייסבוק, אייפון. מעבירים מסרים אחד לשני, לאיזו תכלית? מה המסר? רוצים לומר מה? דור משונה. אני נשמעת לעצמי כמו סבתא, ומרגישה כמו אחת. לפעמים קשה לי לחבר את הגיל, 25, עם קורותיי, נסיבות הנפש. הסודות.  לומר שעברתי הרבה? כן.  הצבתי שלושה יעדים: לסיים תואר שני, להתחתן, לקדם את עניין הכתיבה לכדי פרסום. אני עובדת על שלושתם. כל אחד תובע את שלו, עם הקשיים הייחודיים לו. בלעדיהם לא אהיה אדם שלם. ניסיתי וניסיתי אבל הבנתי שאבוד, אני חייבת את כולם. זה אומר שהכל איטי.


אני יודעת שאני רוצה להתחתן ולבנות משפחה וככל שאקדים לעשות זאת כן ייטב. זו הבנה כזו שבאה לי תודות לעיר הנהדרת הזו, ירושלים. תודות לחברות ללימודים, מאסטרניות ודוקטורנטיות מוכשרות, אמהות לילדים קטנים. רק כשראיתי במו עיניי שזה אפשרי ושזה נכון וגמיש, הבנתי שגם אני יכולה לחשוב על זה. שהתיאוריה התל אביבית (היונקת מאירופה) כאילו ילדים זה משהו שכדאי לאחר ככל האפשר כדי להערך לו כלכלית, שזו פשוט פיקציה אחת גדולה. ולהתחתן הופך רק קשה יותר עם כל שנה ברווקות. מאז אמצתי את הגישה הבריאה (והלא רומנטית הזו) חיי האישיים הפכו פשוטים לאין ערוך. מצד שני, אני לא מסוגלת להרגיש. אך האם אני רוצה?


תואר שני למה? כדי שאבא יהיה מרוצה. וכדי שאני ארגיש מרוצה עם תחביביי האיגנורנטים (אסטרולוגיה ופופ). כאילו יש לי התעודה הזו להוכיח שאינני ראש ביצה. או שכן. מכל מקום זה חשוב תעסוקתית וכו וכו.


כתיבה. הנושא הרגיש הזה.

אחרי כל זה

מאז שהחלטתי שאני צריכה לעשות בחיי משהו שקשור בכתיבה, לא כתבתי כלום. לפני חודשיים בערך ישבתי בחדר עם עוד עשרה אנשים, והקראתי את הספור שלי. ראיתי את עווית הפנים שלהם מתחלפת, מנסה להבין למה התכוון המחבר, שהוא לטוב או לרע, אחר. שונה, ומאוד אני. ואז המילים הטובות הניתכות, כמו גשם שבא לברך וסופו שהטביע. אחרי שאחת מהן החליקה אלי פתק עם המלים: "את מוכשרת נורא, יש לך את זה!" , כבר לא יכולתי לכתוב כלום. פה ושם ישבתי מול המחשב עם ביסלי , אבל לא ברציני . עבדתי קצת על הספור שמלווה אותי כבר שנה וחצי על שבעה עמודים, הפכתי אותו שוב ליותר טוב. אבל את הספור הקצר שהימם, וובכן לא נותר לי אלא לנטוש . כאילו, אם יש לי את זה, אז מה יש לחפש? אני שונאת לחשוף את הספורים לאנשים, כי אז אני מרגישה לבד. אני מרגישה שהם לא מבינים, נתלים בדברים לא רלוונטיים: בדימויים או הגליצ'ים האלה, הלא סטנדרטים, שתמיד נדחפים בין השורות. מצד שני, יכול להיות שאני חרא של כותבת, שאני מזעזעת זייפנית וביזארית, אבל ת'אמת? לא מעניין אותי. מה שיותר מעניין זה שהכתיבה פתאום הפסיקה להראות כמו הדבר הכי טוב מאז קוממות הסושי. השנה הצטרפתי לקבוצת מחקר, והפרופסור (הנחמד) רוצה להכניס אותי לכנס בחודש הבא. הכנס האקדמי הראשון שלי!  לא יודעת למה, זה יותר מרגש כרגע מלכתוב ספורים. מה אני רוצה להוכיח בזה, שאני פאקינג ילדה? אחרי שהודעתי לכל העולם שעליתי על הדרך המהירה לשיגעון וקניתי סוודר, והוספתי "כאן סופרת" אל שומר המסך , אחרי כל זה מה