1. בקריאת "עידן המכונות החושבות" של ריי קורצווייל. אינני זוכרת מתי העציב אותי ספר במידה כזו. הכותב הוא אחד המעצבנים יותר שיצא לי לקרוא. כמובן, יהודי.  נדמה לי שהעולם מתחלק לשניים: אלה שרואים בספר סיפתח לעידן חדש מופלא, הצעות מהממות לכבוש הטכנולוגיה,  ואלה כמוני, הרואים בכאב  את כל מה שיפה בעיניהם, הולך ומתרחק.  לא נולדתי בעידן הנכון. אני כל כך המאה העשרים.

נקווה שחלק ניכר מההנחות המופרכות, יש לציין, שמעלה קורצווייל בלי טיפת הגינות, כשמן כן הן. מגדלים פורחים באויר. "העברת המוח האנושי לפלטפורמה דיגיטלית". כן, בשעה שאפילו חיקוי ממוחשב של מערכת הראייה לבדה צולע ועדיין רחוק עשרות מונים מזו של המערכת האנושית. שלא לדבר על אינספור כישורים אחרים. המרחק עצום.  בניגוד לטכנולוגיית דחיסה המעגלים שאולי מתפתחת, שאלות אחרות תחת הכותר בינה ממוחשבת עדיין רחוקות ממענה שלם.   מה שלא מדשדש, עליו קורצווייל בקושי משתהה, הוא נושא האתיקה. האתיקה ובצדה, מערכת המשפט והחוקים שיצטרכו לעבור דיגיטליזציה. וזה נושא הרבה הרבה יותר מעניין ומהותי. מובן שקורצווייל ה"עתידן" לא רואה כך את הדברים. מה זה, לעומת "הפעלת מעגלי התחליף העצבי תדחוף את האבולוציה לשלב הבא שלה במהירות" ועוד כהנה ססמאות טכנולוגיות מאוסות ועקורות. אינני יודעת באיזה מצב דיגיטלי תודעתי יימצא המוח שלי כשאסיים את הספר היומרני והאמריקני להחריד הזה. נקווה שבשלום.

2. אני לא באמת אוהבת את החברים שלי. בעיקר החברות. הנה, אמרתי את זה . הן יקרות לי, אני מדברת אתן בטלפון כמעט כל יום, לעתים אנחנו יוצאות לאירועים ומתלבשות בהקפדה. אנחנו קונות בגדים ומסתובבות ועושות דברים. אבל אף אחת מהן, אני לא אוהבת. אהבה, כמו שאני יודעת לתת . כולן חומרניות, עשירות , מתנשאות למדי על כל מי שלא משתייך למילייה שלהן. למה הסוג הזה דבק בי? אוקי הן כולן מאוד חכמות ומתקדמות אקדמית.  אבל למה אני מושכת אלי סוג כזה של חברות? אני לא עשירה או חומרנית. אני בכלל מהחלל החיצון. רציתי חברות אחרות: רגשיות מאוד, עדינות. לא מתנשאות על כל מי ששונה מהן ולא עשירות מדי. ואם מותר להוסיף אינטלקטאליות . ולא , לא כאלה שכבר רכשו אייפון. אני רוצה כאלה שיבכו  מ"תיאטרון רוסי" של אביתר בנאי. ש…ילכו שעות ברחובות בלי לדעת למה. ש, יקראו שירה לפעמים. רגישות למשהו מלבד עצמן.  זה כל כך , זה כל כך, מרוחק.  יותר ויותר אני חושדת שבנים הם חברים יותר טובים.  לעומת זאת בתחום הרומנטי עדיין סבורה שנשים הן בנות זוג מתמסרות ונאמנות יותר מגברים. ויודעות לאהוב באמת.  ייתכן ומסיבה זאת מוסד החברות הגברי, הוא מוסד חזק ונטוע. ואילו נשים רואות בחברותיהן מלוות לתקופת הרווקות הקצרה , עד שיחזיקו היטב בייעודן האמיתי: התמסרות לגבר. אולי זה לגיטימי. ואולי, אני פשוט צריכה לשחלף ( לדור 2.0) את החברות האלה.

קטנות

זה הולך להיות פוסט שכתוב רע. מי שמצפה לשירה , וובכן…

יש שתי אופציות. יש לי, נתנה לי הבחירה. החברים מקיפים, הם אינם חסרים . הם תמיד יהיו שם. המשפחה, המשפחה כאן, אוהבת, חמה. הכל חם וכאן. הכל מחובר לאינטרנט , הכל אלחוטי, הכל לא אשלייתי.  אבל זה לא הגורל . זו לא. זו איננה אני. 

"מותק, חממת את הפלפלים?", " מישהו ראה את הבלאקברי שלי?" 

לא , לא כי אני טובה ממישהו. אני ראויה לכל בוז. אינני טובה מהצרצר שמזיק מתחת לחלון. אינני טובה מאף אחד, מעולם לא הייתי, לעולם לא אהיה. כפי שגאות לא טובה מהמערבולת, כי הכל רגעי, הכל זז, שום דבר לא קבוע. הכל משקף משהו, אומר משהו שלעולם לא נבין. אבל אני המערבולת ואני המפולת.  ואני גם וגם ולהתכחש לגורל שלי אינני יכולה. חוקרת , כותבת, אישה שלטוב ולרע פתחה רגליים ולב, בנאדם. יהודייה קטנה עם אף חביב לכל הדיעות. אני, אני בהפרש פאזה.  אני, חורצת את דיני לבדידות משום שאין  ברירה. משום ש, לשבת במסיבות עם אנשים ולשתות ולצחקק ולהצטלם לפייסבוק, משום ש לימודים עבודה אוטו, משום שאין הם מציקים לי אבל הם לעולם לא יכבשו אותי.  משום שזו לא אני. זו לא אני, לא לשם כך באתי לעולם.   אולי אוציא את הספר בעוד כמה שנים והוא יהיה גרוע כמו , כמו אין לי דימוי. וטוב שכך. ואולי המחקר שלי לא שווה כלום ואף אחד לא יטרח לצטט את התזה , ואולי כלום , ואולי הכל יכשל. זה לא משנה, לא משנה כלום משום שלא בעבור זה אנחנו חיים. לא, לא , לא בעבור זה אני כותבת, לא בעבור זה טחנתי תואר קשה, לא בעבור זה שכבתי עם גברים ועזבתי ונכנסתי למנזר. כלום, שום דבר איננו הצדקה של דבר, כפי ש, טוב אני שונאת לצטט טענות מתמטיות בתוך הקשר פופולרי, ולכן לא אעשה זאת. אבל זה כמו שאומר משפט אי השלמות, שבכל תיאוריה עקבית קיימת נוסחה שאי אפשר להוכיחה מתוכה. 

לוגיקה היא התחום החשוב ביותר שזכיתי ללמוד בלימודי האקדמיים. עשיתי שני קורסים. לא הבנתי כלום בשעתו, כלומר הבנתי די כדי לעבור היטב את המבחן אבל לא הבנתי. לא, לא הבנתי . אני כל כך קטנה. כל כך.

 

 אהבה קצרה/ מאיר בנאי

מה את מנסה לומר
לא אכפת לי מה
מאוחר כל כך עכשיו
ואין כאן אהבה
מבטים נפגשים
ואנחנו שני זרים.

את היית יפה כל כך
אז במסיבה
בעינייך השתויות
הצעת לי אהבה
האורות עמומים
ואנחנו כבר עוזבים.

רוח בשדרה,
את כאן לצידי
לילה יעבור
בביתך או בביתי
ובנגיעה
יש בה גם תקווה
שאת האחת שחיפשתי בדרכי.

אבל זה סיפור נוסף
של אהבה קצרה
והאש שבערה
כמעט מיד כבתה
בלי כאב, בלי דמעות
כאן דרכינו נפרדות

שוב למעגל
בו אני לכוד
בן לוקח בת
ורוקד איתה ריקוד
שוב מהתחלה
דלת תיפתח
וכשאכנס, להיכן אני נכנס?

בלי כאב, בלי דמעות
כאן דרכינו נפרדות 

 

     

מרחקים

 

20.08.09

יקירי הרחוק,

אני אוהבת כל כך. אומרים כי קל יותר כך, כשיש מרחק. בתורה כתוב "והגבר יאהב את אשתו ויכבדה יותר מגופו", ולא הבנתי איך אפשר. אבל אפשר, אם היה לי פת לחם, הייתי מביאה את מנחתי אליך. באצבע צרדה הייתי מגישה לשפתיים למודות .  אינך מושלם,  מלא חסרונות. כל כלך. ולמרות זאת, אתה , אתה, שלם ויפה.  אני אוהבת כמו ילדה . ילדים הם היחידים שזוכרים לאהוב , בלא ספקות.

 

אני אוהבת אותך תוך שאני נושמת. כמה זה קל, לשאוף אלי אויר הרים צלול,  אתך. ניבטות אלי גבעות, שכונות רחוקות של עיר זהובה, חמה. צרובה ומשתטחת ירושלים בקיץ. לפניך לא ידעתי מהי אותה אהבה, אתה למדתני. שרגש זה אמצעי להביע מה שאף פעם לא נתפוס. לא באמת נוכל.  ולאהוב זה קודם כל לנשום. 

 

הראש היפה שלך הוא שמש אדומה ופקחית. אני מסיטה את עיני כי צורב להביט ישר. שמש צורבת . אפשר לראות רק את העולם שהיא מוזגת מבעד לקרני הדבש,  זהב דק ושקוף. כמו אהבתי , כמו שאתה לי.

 

אני אוהבת, צועקת מחלוני. והעיר מהדהדת אלי אהבה. האל יושב למעלה גבוה בשמיים תכולים, מלטף בשמועה את ראשי, את ראשי כולנו. אנחנו לא יכולים להרגיש כמובן,  רק להאמין. רק לקוות.   אני אתך בכל מובן. והעלים בצד הדרך מזכירים לי את קצוות שיערך. אני אוהבת כמו ילדה, וכמו ילדה אני קופצת אגרופים ובוכה . על עוולות , על שרירות הגורל. על מטוסי נייר שעפו אל הרוח והרחיקו מהישג ידיי.  אני אוהבת כמו חווה, וכמו חווה אני זוכרת שהכל צריך לחוות . כי למה חווה? אם כל חי, אם כן מדוע לא חיה? כדי לחיות צריך לחוות.  לחוות זה לאהוב; לאהוב אותך.

התחום האישי

כי כל רגע שאני לא הולכת בשדרה, אוחזת בידי את ידו של בעלי, ברחמי את התינוק שלנו, כל רגע כזה הוא רגע מבוזבז. רגע של חיים ללא חיים. כל רגע שאין לי בעל וילדים ואנחנו בדירה המשפחתית , יושבים ואני מכינה אוכל והוא קורא משהו או משחק במחשב או נושם לי על העורף, כל רגע כזה הוא דמוי חיים. אבל הוא לא חיים באמת. ושום דבר לא ישנה את זה. אני לא בת 30, לא בת 33, אני בת 25 ויותר מדי חודשים , מבינה את זה צלול ובהיר.  וזה לא קשור לגיל, זה קשור לנשימה, להבנה שאני בשלה (אי אפשר להיות בשלים א פריורית, אמרה לי חברתי תוך שהיא מנדנדת את התינוק הקטן שלה, רק בת 23) , שזה מה שאני רוצה, שאני צעירה ויפה וחכמה אולי, אבל חסרה את הדבר הכי בסיסי וחשוב בחיים. וזה לא להוציא ספר וזה לא שהסופרת החשובה התלהבה מהספור ההוא , ולא שאני יודעת כל מיני דברים וקראתי  בגיל 15 את the emperore's new mind. וזה לא קשור לשום הישג ולא קשור לשום מוסיקה ודבר, בלי משפחה משלי, חיי הם קליפה עלובה וחסרת צבע.  ואני מסתכלת על חברות נשואות ויודעת שזה כמו ההבדל בין לנשום בצלילות, לבין חנק. ואפשר ככה או ככה לשרוד, אבל מי רוצה?   וכאן הבעיה. בגלל הצלילות המוקצנת, היכולת להיות עם גבר שלא מתאים לי, שאין לנו אהבה של ממש, היכולת הזו לא קיימת. הו, כמה ניסיתי.  כן, לצאת עם מישהו ולקוות מאוד שזה יתפתח. כי יש לו תואר שני/ הוא נחמד/ נבון/ אולי מי יודע,  זה לא. לא עבורי. נתתי להם את הספרים האהובים, הצגתי אותם בפני חבריי, יצאתי אתם לכל המקומות דברתי על הכל על מנת לנסות וליצור קירבה, חיכיתי חודש ועוד חודש ועוד ועוד, עד שזה נבל ושנינו מהרנו לזרוק את הגוויה. כמעט לעולם אינני נפרדת, תמיד מבינה בתוכי ואז מחכה שזה יפרם מעצמו. וזה נפרם.   אחוז האנשים שיכולים להתאים הוא זעיר, אני מודעת לזה. היכולת שלי לזייף אהבה ולזייף מערכת יחסים הוא אפסי. אפילו נמוכה יותר היא יכולתי לתחזק אחת כזו. גם אין טעם. אבל מה אני מחפשת?   אני לא מחפשת. בתחום האישי אין טעם לחפש, אפשר רק להתפלל ולקוות למצוא. 

נגדי

הכל נגדי;  

הצחוק, האוטובוסים, הגשם שמיאן לבוא.  האיטיות, הסרבול. הזמן, קוצר הזמן, הנשימה הרפה, המחנק בפה, לשון צרובת מסמרים.  הבושה, הבושה, הבושה נגדי. הכל נגדי, המוסיקה שלא נשמעת , הלעג, אפסותי, נלעגותי, הידע הדל שצברתי, העליבות שלי נוכח העולם, הבושה, הבושה נגדי. המין , הגברים נגדי, הזכרונות, האהבה נגדי, הרגש. הרגש נגדי, הדמעות נגדי, הלילה  הלילה נגדי, השפתיים היבשות , פלומת השפם, הרגליים, הכאב נגדי, השמחה נגדי, המוסיקה, ההצלחה נגדי, אנחנו אוייבים, הכשלון , הכשלון נגדי כי הוא לא אוייב, הציפייה נגדי, התקווה נגדי התקווה תמיד , השדיים שלא נושקו , הדריכות, השנאה נגדי, הגוף נגדי, המילים,

המילים,  המילים נגדי

האשכנזיות המתוקות

אחח, כל האשכנזיות המתוקות האלה בפייסבוק. נועם, נועה, ליהי, לי, יהלי, נועיה, מאי, מיה , וכ וכו כיד הדמיון. עם הנעליים הזעירות, העור החיוור והשיער חום שטני ומשתדל לבלונד. וכ וכו, כולן נגד הכיבוש גרות בתל אביב או משהו כזה, לומדות פסיכולוגיה בלשנות הסטוריה קלינאות תקשורת, איך זה שהן תמיד במדים? בחורף מגפיים , ג'ינס, וסוודר מזארה קסטרו או אם יש יותר כסף איזה מעצבת בדיזנגוף, בקיץ ממהרות להתפשט, גופיות , שמלות יפות מתנפחות

  

סמויה

יש לי בעיה: אני אנטי אקסהביציוניסטית.  וזו בעיה אם ברצונך לצור אמנות.  כי אמנות, כל אמנות, בסופו של דבר פונה לקהל. והאינטרס של כל אמן הוא להתפרסם כמה שיותר חזק וכמה שיותר מהר.  אז דברים קצת זזים עכשיו, אבל לא פה המקום לפרט. יותר ויותר אני מבינה שזה הולך להיות קשה. גם כי אני סובלת, ממש סובלת מכל התהליך הנלווה לכתיבה (והאמת שגם הכתיבה עצמה לעתים כרוכה בסבל). כל מה שכרוך ביציאה מעולמי המזוקק, בתחרות. בשיווק וייחצון עצמי. יותר נוח לחשוב שהכל קורה מעצמו. אבל הוא לא.

ואם לא אעשה זאת? אתעורר בגיל מבוגר ואומר לעצמי: את כשלון, את אפס מאופס ולא הגעת לכלום ואת כלום. ואשנא את עצמי למוות.  כך שכל מה שאני עושה מגיע מתוך פחד. הפחד מהתעוב והבוז, 'אם לא'.   הפחד מהתעוב והבוז, אם לא אסיים תואר מתקדם. אם לא אעמוד בכל הדברים שאני 'חייבת'.  זה כל כך נורא. וזה כל כך אלים. ורע לי. אני לא רוצה בכל זה ,אבל בלי כל האלימות הסמויה הזו, אצליח לזחול מהמיטה?  הבעיה שההעדר הוא שכופה עליך להשתוקק.  ולכן השקר. למעשה, ייתכן שאין שום דבר.  אבל אם לא אשתתף במירוץ, אפסיד . אם אפסיד, אשנא את עצמי. אבל לנצח באמת אי אפשר, כי זה נצחון יחסי וכי אין כאן שום 'אמת'. לכן המאבק נצחי.

פּנים

נמאס לי מהכל. בשעה שרוב הבחורות בגילי סוגרות תואר דשא, פותחות מסדרון אומנותי, מכינות את רחמן לאמהות ומצמידות את המכנס של הסקיני, אני נקרעת בלימודים תובעניים עם הפנים לתזת המוסמך, ואין לי בדל זמן. אין לי כמעט זמן לכתיבה.  זמן לחיות, ליצירה . אני לומדת בימים ובוכה בלילות.  נורא בא לי, יותר מהכל, להכנס לאיזו נישה; נישת התל אביבית הרזה עם משרת עריכה, תואר לא שימושי, גוונים של בלונד וחצי דירה דרומית ושכורה.  ירושלמית מצועפת בסוודר, בואכה הר הצופים החוג לספרות בנעלי סירה עגנוניות. שנונה ונחושה שלומדת מגדר, מסגרת משקפיים שחורה קוקו חום והרבה רשף בעיניים. או אולי, חנונית גמורה של מדעים/הנדסה, שמתחתנת עם שותף המעבדה, עובדת בהיי טק , קוראת הארי פוטר ופראצ'ט וצוחקת מפיוצ'רמה. אבל אני לא. אף לא אחת מהן.  ואני שונאת את כולן באותה מידה, כי להן יש משהו שלי לעולם לא יהיה: זהות .  אני לא מסוגלת להביא את עצמי ללמוד תואר במדעי הרוח, למרות שהלב מחורר , במובן זה או אחר. ואני לא מסוגלת להתמקד רק בתחומיי כי הם לא באמת הדבר היחידי עבורי. וכי היום כשישבתי בהרצאה, באולם הגדול , איך שהמרצה דיבר ראיתי פתאום,  למעלה מהתקרה,  איש תלוי. ראיתי אותו כל כך ברור, וזה זעזע אותי. בהיתי בו, והוא היה מת.  אף אחד אחר מלבדי לא ראה. 

אני רוצה לשבת בכוך קטן ולכתוב, אבל החרדות אוכלות אותי. אני בוכה בלילות בלי להפסיק, התחלתי שני ספורים ועזבתי אותם, לא כי הם לא מעניינים אותי, כי אני סובלת. אשוב אליהם כמו אדם שנכנס לבניין בוער, כי אני מפחדת להפגע. יודעת שלצערי, אם לא עושה משהו בטוטאליות , לא אעשה כלל. ואם אני נכנסת, אני נכנסת לגמרי. ואז הראש  מתבלגן.

אני זוכרת שיחות שלמות; גוונים של חולצות ומעילים, אני זוכרת את מזג האויר ואת הטון בו המוכר השיב כשבקשתי קפה הפוך. הכל צרוב בראש, והזכרונות תופלים עלי כמו עכבישים. ואם לא אעשה עמם משהו, אם לא אתחיל ליצוק למבנה טקסטואלי, אני אגווע. ואני אגווע צעירה. זה ברור . הכל חיוור וברור כשמתנשקים עם מר מכתש.