סמויה

יש לי בעיה: אני אנטי אקסהביציוניסטית.  וזו בעיה אם ברצונך לצור אמנות.  כי אמנות, כל אמנות, בסופו של דבר פונה לקהל. והאינטרס של כל אמן הוא להתפרסם כמה שיותר חזק וכמה שיותר מהר.  אז דברים קצת זזים עכשיו, אבל לא פה המקום לפרט. יותר ויותר אני מבינה שזה הולך להיות קשה. גם כי אני סובלת, ממש סובלת מכל התהליך הנלווה לכתיבה (והאמת שגם הכתיבה עצמה לעתים כרוכה בסבל). כל מה שכרוך ביציאה מעולמי המזוקק, בתחרות. בשיווק וייחצון עצמי. יותר נוח לחשוב שהכל קורה מעצמו. אבל הוא לא.

ואם לא אעשה זאת? אתעורר בגיל מבוגר ואומר לעצמי: את כשלון, את אפס מאופס ולא הגעת לכלום ואת כלום. ואשנא את עצמי למוות.  כך שכל מה שאני עושה מגיע מתוך פחד. הפחד מהתעוב והבוז, 'אם לא'.   הפחד מהתעוב והבוז, אם לא אסיים תואר מתקדם. אם לא אעמוד בכל הדברים שאני 'חייבת'.  זה כל כך נורא. וזה כל כך אלים. ורע לי. אני לא רוצה בכל זה ,אבל בלי כל האלימות הסמויה הזו, אצליח לזחול מהמיטה?  הבעיה שההעדר הוא שכופה עליך להשתוקק.  ולכן השקר. למעשה, ייתכן שאין שום דבר.  אבל אם לא אשתתף במירוץ, אפסיד . אם אפסיד, אשנא את עצמי. אבל לנצח באמת אי אפשר, כי זה נצחון יחסי וכי אין כאן שום 'אמת'. לכן המאבק נצחי.