בימים האחרונים אני יושבת ומקשיבה לרקוויאם של מוצארט. בשיער פזור, בקור, החלון פתוח, ספרה של ברברה טוכמן ("המגדל הגאה") על ברכיי. יושבת ובוהה אצל החלון, כמו דמות חיוורת של ביאליק, מתמזגת באור. אני חושבת ובוכה. שלושת הבחורים שאהבתי בחיי, מנותקים ממני. ואם יראו אותי ברחוב, יזדעזעו. אז יתקרבו, ידברו ברוחב לב ויאריכו יותר משתכננו, יעלמו ולא ישובו. מה זה אומר עלי כאדם?
לעולם לא אוהב עוד כמו שאהבתי אותו. הוא היה מלחמת העולם השניה. שואה שהחריבה אותי כרומנטיקנית, והעביר אותי לפוסט רומנטיקה: מכוערת, ריאליזם מלוכלך. אני יושבת ומקשיבה למוצארט, ולמרות שזה הדבר הנדוש ביותר לומר, אני חשה את היופי מתפרץ, לעולם לא יזכו בני דורי למלחין כזה, לגיבורי תרבות כאלה. הדור לו נולדתי (ואני כמובן, חלק ממנו בכל מובן), מה עלי לומר עליו? שהוא ריק, משמים, מדבר? כבר אמרו (ברוכים הבאים למדבר של הממשי). בנאלי, כל כך בנאלי. הגיעה הזמן לנבור בכתבי ניטשה. הגיעה העת. ואם אצא משם טרופה משהייתי, שיהיה. כל היקר כבר אבד.
כולם מדברים על שלום (סתם,בשביל החרוז) וכולם מדברים על כתיבה. כלומר לא כולם, אלה שכותבים. יש המון בטויים לזה: הכתיבה היא נשגבת, היא הדבר הכי אמיתי. וכו. אני תיכף אוטוטו הולך להתמסר לכתיבה, לכתוב 10 שעות ביום, לעבור לצריף בטיז אל נאבי. אני תיכף הולך לעשות מעשה יוליסס, להמציא את הז'אנר, אבל זה רק כשאני מסיים את התואר+טיול+לעבור לגור עם החברה בת"א.
גם לי יש כל מיני אמירות: למשל, אני נורא עמוסה בלימודים אז אין לי זמן. למשל, הכתיבה מחרפנת. כל מיני כאלה. השורה התחתונה, שהדבר הכי מפגר בעולם קרה. נרשמתי לסדנת כתיבה נחשבת, באתי כמו גנב עם עמוד וקצת, לקחתי את מנת המחמאות ודשנתי את האגו , נעלמתי ומאז לא כתבתי מילה אחת. הפעם האחרונה שעשיתי משהו כזה הייתה בקיץ. שוב, התגנבות, מחמאות, בריחה. סליחה, אז זה היה עם שני ספורים ואחד מהם קצת יותר, איזה 5 עמודים. בקצור, על הפנים. אם אני אמשיך כך, אמצא את עצמי כעתונאית באיזה מקומון תל אביבי משרה חלקית וקצת, שנונה מאוד, מספרת על הספורים שתיכף אוטוטו יוצאים מיד תוך רגע תחזיקו חזק. למה אני צינית? אני לא טפוס ציני. מי שקורא אותי יודע, זה לא הקטע שלי. מעולם לא החשבתי את עצמי אדם שנון במיוחד. מה הנקודה? שאני כועסת, וצר לי. על עצמי. אבל האמת? להכנס פנימה לכתיבה רצינית לאורך זמן, אומר לוותר על יתר העיסוקים פחות או יותר. וזה גם אומר שיש סכוי מסויים שאני אתחרפן. אוקי לא אתחרפן, אשתנה.
כרגע אני נמצאת במקום בטוח, בו יש לי בחירה. כשאני בפנים לא תהיה לי בחירה. אבל מה זה שווה אם אני לא מתמסרת למשהו?
מה שווה לחשוב כל הזמן שהנה זה קורה, הנה אני מתחילה. או שאני מתחילה או שלא. למה אני לא מתחילה? אני מתחילה אבל מתקשה מאוד להמשיך. כי אני פשוט מפחדת לסבול. כי אני מפחדת לא להצליח. כי אני מפחדת להצליח ולשלם מחיר שלא אוכל לעמוד בו. כי אני מפחדת מהבדידות, כי אני מפחדת שאף אחד לא יבין אותי. כי אני מפחדת ממליון ואחד אלף דברים. אז למה? כי כשזה מצליח, כשאני כותבת ספור שהוא באמת, אורגני וחי, זה כמו יצור שאני עשיתי, נפרד ממני , מסתורי ולא נהיר אפילו לי, שהוא, משמח ומקסים אותי ואני אוהבת אותו. פשוט כי הוא מתקיים בעולם. כי הוא מצביע על דברים, כי הוא נושם. כי אנשים שקוראים אותו רואים בו דברים שלא חשבתי עליהם, ולא תכננתי אותם. הם מדברים על הדמויות ושואלים, וחושבים עליהן, ולי אין את כל התשובות כי אני רק חשפתי משהו שכבר היה קיים. זו התחושה. זו תחושה נורא נורא מפחידה, שמערבת מחד אגו, ומאידך שבריריות שאין מילים לתאר אותה. זה כמו שהעיניים, הם המקום הכי רך באדם. הכי עדין, הכי חשוף. ככה אתה מרגיש, כמו זוג עיניים רכות.
– "הדרך" של קורמק מקארתי ספר משעמם. לא, זה לא רק תרגום גרוע, זה ספר משעמם. טוב שזנחתי אותו אחרי 10 עמודים. לא הפסדתי כלום.
– הסופר החשוב ביותר בתקופתנו הוא ככלות הכל , מישל וולבק. קראתי אותו לראשונה בגיל 20, בעקבות המלצה של מישהו. כשסגרתי את הכריכה האחורית, בתום כך וכך מאות עמודים, חשתי בחילה. הבחילה הזו עדיין עומדת בגרון, הולכת ומתחזקת. שנאתי את וולבק כמו שלא שנאתי אף סופר. לקח לי 4 שנים כדי לקחת את "החלקיקים" שוב לידיי (הספקתי גם לקרוא בינתיים את "הרחבת תחום המאבק" , וכן "פלטפורמה"), לקרוא פעם שנייה ולהבין שהוא ניחן במה שמתי מעט סופרים נחנו בו, חוש נבואי קשה מנשוא, שנתז אל הדפים, ובסופו של דבר אל דפי ההסטוריה.
– אין שום סופר ישראלי צעיר משמעותי כיום. עצוב, אך נכון.
-שני הכותבים המעוררים השראת כתיבה הם, בעיני, סול בלו וצ'ארלס בוקובסקי. איש איש בדרכו. לעומתם, וולבק ופרוסט סותמים את הקורא.
– עם יד על הלב, לא קראתי אף סופר ישראלי מלבד עמוס עוז, שראוי לנזר הגאונות.
עוד מספר זעום של חודשים- יומולדת. משבר. משבר. התרבות משדרת: אישה מעל גיל מסוים אינה קיימת. ואני , אני נכנעת לצו הזמן, כמו כל אישה. מזועזעת עד עמקי נשמתי. אמנם, עודני צעירה. אך יותר ויותר עלי להסתגל לנחיתות, לפחיתות שרק תלך ותגבר. כן, הנה העונש לכל אותן כוסיות צעירות, שבגיל 19,20 הלכו בגופיות ספגטי וג'ינס, בגוף מושלם ועור זורח ושיער זהוב ארוך, בחוצפה וארוגנטיות. כן, ואני מכירה אותן, מכירה אותן היטב. מכירה את עצמי. פעם ברמנתי לתקופה קצרה. זה היה כשלון, אבל עשיתי את זה רק כדי להוכיח לעצמי משהו. בגיל עשרים וקצת עקרתי לירושלים וזרקתי הכול. בשלוש השנים האחרונות , אני לומדת קשה מאוד, אולי 9 או 10 שעות ביום. קלפתי מעצמי כל בדל כוסיות, קלפתי את עצמי מהתל אביביות. ויתרתי על זה. אבל הנה, בקרוב זה ילך ולא ישוב עוד לעולם. לעולם לא אהיה בת 19 שוב. לעולם לא. אני רוצה לבכות אבל חשה עצמי כל כך מגוחכת. לבכות כך את נעוריי כשאני עוד בת 25. ואולי זו בגידת הגוף, אני מחכה לה, מקופלת כמו אולר, בחשיכה, נזכרת בגברים שעברו בחיי. גברים. כן, גברים אוהבים ילדות, וילדות אוהבות להקניט . לפעמים כשאני עולה לאוטובוס ומבקשת כרטיסייה, הנהג חושב שאני רוצה כרטיסיית נוער. ולפעמים מדייקים את גילי מצוין. זה לא המראה, זו התחושה בפנים. בתוכי. אני הולכת וצומחת לתוך גוף מבוגר שהוכן מראש. אני…הולכת וכבדה. כן, המוות. כי המוות אוהב מוות. לא רוצה לשוב לגיל 19 , לא לגיל 20 , לא 21. הם היו סיוט בלהה, הם היו , וכל המבטים החושקים האיומים, מבטי הרנטגן. וכל התשוקות, והדחפים האלה, באחת לפנות בוקר,ללכת למיטתו של מישהו , להוכיח משהו. לעמוד בדלת ולזרוק את הרעל שלי, ואז להעלם, להשאירו עם תאוותו בידו. כל הלוליטיות הזו, לוליטה גדוליטה.
לא, זה לא קל כשאחד ההורים שלך דתי , והשני חילוני. זה בהחלט לא קל. נותן פרספקטיבה? כן. מעניין, מעשיר? כן. אבל לא קל.
תיקון: זה קשה. כל מה ששייך לעולם התל אביבי, ההוויי שלי, מסונתז לתוך מערכת עתיקה כמו ההסטוריה, מפורק, מוסבר. מוצא מהקשרו הרגיל. בלי להכנס לויכוחים תיאולוגיים, הדת היהודית היא מקום בו יכול אדם, אם יבחר בכך, לחיות בצורה שלמה ומלאה מבלי להזדקק לצד האחר, החילוני, הפתוח. אבל זה הצד שלי, ואני שמחה על כך. שמחה על כך מאוד. וזה עדיין קשה. כי כשאת עושה שבת ואת צריכה לכבד ולשמור אותה, ואת צריכה להצניע את הדיעות שלך כדי לכבד הורה, וכדי לא ליצור קרע. זה קשה לא כי אני אנטי דת, אני לא, זה קשה פשוט כי אדם מחפש איזו אחידות להביט דרכה נוכח העולם. ולי, מתוך הביוגרפיה לה נולדתי, אין אחידות כזו. וכמה כבר אפשר לגשר? כמה אפשר לנסות לגשר? וכל אחד מהוריי בחר לו בן זוג שמתאים לו, והם אנשים נפלאים. אבל כל כך שונים. כל כך. אף פעם לא כתבתי כאן על זה. כן, ההורים שלי נפלאים ומוכשרים ומיוחדים, אבל שונים להחריד. נדמה לי שהם נשאו בעיקר כדי להיות ההורים שלי. מתוך איזה ייעוד. ואני לא כועסת שאבא אדם מאמין, מתפלל שלוש פעמים ביום בבית כנסת, לומד גמרא, כלומר שאלו החיים שלו. אני לא כועסת כי אני רואה את הכוח שזה נותן לו, את הכוח שזה יכול לתת לכל אחד. זה פשוט לא הזהות שלי. לא מה שאני רוצה עבור עצמי, לא כך אני רואה את המציאות. אני לא מאמינה ומעולם לא האמנתי. אפילו לא קצת. ואני יודעת שזה כואב לו. ומאידך , אמא שלי. עולם אחר, ולא זה המקום לפרט. א
מאוד קשה לי. לא יכולתי להסביר במילים, כי, כמה אבסורד, מאז שהתחלתי בספורים אני לא מצליחה לשפוך את עצמי בכתיבה רגילה. לא בזיק אליטיסטי, פשוט לא מצליחה. יש יותר מדי מילים שרוצות להאמר.
נקרעת בין אינספור ניגודים, חסרת מנוח. מבחוץ כביכול הכל בסדר. מוקפת אנשים, משפחה, לימודים ואפילו עבודה. ובפנים, מרגישה כמו ליבת כדור הארץ. לפרקים נתונה בעינויי נפש איומים. ואין כוח שיכול למנוע אותם. אני חסרת שקט, ורק בשינה יש מעט שלווה.
הכתיבה רודפת אותי. נדרתי לעזוב אותה והיא לא מניחה. התחלתי לכתוב ממש. התחלתי. השלמתי שלושה ספורים, אחד מהם ספור שבאמת, כאילו מרגיש שזה זה , הסופרת והאנשים שם, הם, זינקו בהתלהבות עם המילים שלהם כלפיי, מיני שאלות על הדמויות שלי. ונכון זה כאילו הקטע הכי טוב? לא. עברתי, שהיא מעבירה אותי עינויים שלא ראויים לאדם, ומתמירה את זה ביכולתי (או התחלה של יכולת) לייצר כתיבה של ממש. סובלת. כל כך. כמו חרק שהודבק מצדה השני של מיטה. הוא שם, הוא שומע הכל ומצד שני הוא לבדו, מפרפר בגפיים מגוחכות. אני ,,מתחילה להבין , מגרדת את הקיום בציפורניים. לפרקים לא בטוחה שאני עוד קיימת . מפחדת למות צעירה מדי, מהטוטאליות שתובעת מענה, גרוטסקה מגוחכת, מהעליבות שלי, מהאפסיות, מהשנאה המופנית אל עצמי. אני מפחדת, מקופלת כמו נייר שהוכן לזריקה.
מפחדת לפגוש בו שוב באקראי, כפי שקרה לפני חודש. האל יודע מאין אזרתי כוח להמשיך ללכת. הלוואי שידעתי שאין בי שום דבר, הייתי הראשונה לוותר. להמשיך רגועה במוסמך, שיר קטן בלב. אני מפחדת מהכותבים, מדובר במטורפים. מגאלומנים, מעוותים רגשית. אני מפחדת ממה שהולך ומתגלה.
הכל נגדי;
הצחוק, האוטובוסים, הגשם שמיאן לבוא. האיטיות, הסרבול. הזמן, קוצר הזמן, הנשימה הרפה, המחנק בפה, לשון צרובת מסמרים. הבושה, הבושה, הבושה נגדי. הכל נגדי, המוסיקה שלא נשמעת , הלעג, אפסותי, נלעגותי, הידע הדל שצברתי, העליבות שלי נוכח העולם, הבושה, הבושה נגדי. המין , הגברים נגדי, הזיכרונות, האהבה נגדי, הרגש. הרגש נגדי, הדמעות נגדי, הלילה הלילה נגדי, השפתיים היבשות , פלומת השפם, הרגליים, הכאב נגדי, השמחה נגדי, המוסיקה, ההצלחה נגדי, אנחנו אוייבים, הכשלון , הכשלון נגדי כי הוא לא אוייב, הציפייה נגדי, התקווה נגדי התקווה תמיד , השדיים שלא נושקו , הדריכות, השנאה נגדי, הגוף נגדי, המילים,
המילים, המילים נגדי
להינצל מהכתיבה?
אותיות פורחות באויר / אביתר בנאי
באמצע הלילה אני מתעורר הלב מלא אני מוזר לכולם וזר לעצמי
השיר שנוגע לי בנשמה. מלטף, בנקודות ששכחתי שהן שם, מדליק אור קטן. ממשיך כמו מים, הם מתגנבים, מחייכים אותי. נושמים יחד אתי. דרך הזכרון, דרך החוויות. דרך השנתיים האלה הקשות, הלאה. המוסיקה ממשיכה.. know thyself
עד מחר / אביתר בנאי
אסור לך לחשוב כשאת כל כך עייפה צאי לטיול לאור זריחה
רחוקה מהבית השביל לחזור נמחק הולכת על חבל דק
הלילות ארוכים בלי לדעת למה בורחת ואין רודף
עד מחר עוד מעט ילד רץ אלייך מחבק אותך
נקיף את הפארק רק להפסיק לחשוב אנשים עייפים רצים ברחוב
היינו פה כבר קודם בתפקיד הפוך הליכה מהירה, להתיש את הגוף
עד מחר עוד מעט ילד רץ אלייך מחבק אותך
יש פירצה בגדר בין הגפנים, בין ענבי הכרם שועלים מחבלים, מייללים ונעלמים…
חוויות חשקניות 