כולם מדברים על שלום (סתם,בשביל החרוז) וכולם מדברים על כתיבה. כלומר לא כולם, אלה שכותבים. יש המון בטויים לזה: הכתיבה היא נשגבת, היא הדבר הכי אמיתי. וכו. אני תיכף אוטוטו הולך להתמסר לכתיבה, לכתוב 10 שעות ביום, לעבור לצריף בטיז אל נאבי. אני תיכף הולך לעשות מעשה יוליסס, להמציא את הז'אנר, אבל זה רק כשאני מסיים את התואר+טיול+לעבור לגור עם החברה  בת"א.


גם לי יש כל מיני אמירות: למשל, אני נורא עמוסה בלימודים אז אין לי זמן. למשל, הכתיבה מחרפנת. כל מיני כאלה. השורה התחתונה, שהדבר הכי מפגר בעולם קרה. נרשמתי לסדנת כתיבה נחשבת, באתי כמו גנב עם עמוד וקצת, לקחתי את מנת המחמאות ודשנתי את האגו , נעלמתי ומאז לא כתבתי מילה אחת.  הפעם האחרונה שעשיתי משהו כזה הייתה בקיץ. שוב, התגנבות, מחמאות, בריחה. סליחה, אז זה היה עם שני ספורים ואחד מהם קצת יותר, איזה 5 עמודים.  בקצור, על הפנים.   אם אני אמשיך כך, אמצא את עצמי כעתונאית באיזה מקומון תל אביבי  משרה חלקית וקצת, שנונה מאוד, מספרת על הספורים שתיכף אוטוטו יוצאים מיד תוך רגע תחזיקו חזק.   למה אני צינית? אני לא טפוס ציני. מי שקורא אותי יודע, זה לא הקטע שלי. מעולם לא החשבתי את עצמי אדם שנון במיוחד. מה הנקודה? שאני כועסת, וצר לי. על עצמי.  אבל האמת? להכנס פנימה לכתיבה רצינית לאורך זמן, אומר לוותר על יתר העיסוקים פחות או יותר. וזה גם אומר שיש סכוי מסויים שאני אתחרפן.  אוקי לא אתחרפן, אשתנה.

כרגע אני נמצאת במקום בטוח, בו יש לי בחירה. כשאני בפנים לא תהיה לי בחירה.  אבל מה זה שווה אם אני לא מתמסרת למשהו?


מה שווה לחשוב כל הזמן שהנה זה קורה, הנה אני מתחילה. או שאני מתחילה או שלא.  למה אני לא מתחילה? אני מתחילה אבל מתקשה מאוד להמשיך.  כי אני פשוט מפחדת לסבול. כי אני מפחדת לא להצליח. כי אני מפחדת להצליח ולשלם מחיר שלא אוכל לעמוד בו. כי אני מפחדת מהבדידות, כי אני מפחדת שאף אחד לא יבין אותי. כי אני מפחדת ממליון ואחד אלף דברים.  אז למה? כי כשזה מצליח, כשאני כותבת ספור שהוא באמת, אורגני וחי, זה כמו יצור שאני עשיתי, נפרד ממני , מסתורי ולא נהיר אפילו לי, שהוא, משמח ומקסים אותי ואני אוהבת אותו.  פשוט כי הוא מתקיים בעולם. כי הוא מצביע על דברים, כי הוא נושם. כי אנשים שקוראים אותו רואים בו דברים שלא חשבתי עליהם, ולא תכננתי אותם. הם מדברים על הדמויות ושואלים, וחושבים עליהן, ולי אין את כל התשובות כי אני רק חשפתי משהו שכבר היה קיים. זו התחושה. זו תחושה נורא נורא מפחידה, שמערבת מחד אגו, ומאידך שבריריות שאין  מילים לתאר אותה. זה כמו שהעיניים, הם המקום הכי רך באדם. הכי עדין, הכי חשוף. ככה אתה מרגיש, כמו זוג עיניים רכות.


אני מפחדת מאוד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s