מגדל

בימים האחרונים אני יושבת ומקשיבה לרקוויאם של מוצארט.  בשיער פזור, בקור, החלון פתוח, ספרה של ברברה טוכמן ("המגדל הגאה") על ברכיי. יושבת ובוהה אצל החלון, כמו דמות חיוורת של ביאליק, מתמזגת באור. אני חושבת  ובוכה. שלושת הבחורים שאהבתי בחיי, מנותקים ממני. ואם יראו אותי ברחוב, יזדעזעו. אז יתקרבו, ידברו ברוחב לב ויאריכו יותר משתכננו, יעלמו ולא ישובו. מה זה אומר עלי כאדם? 


לעולם לא אוהב עוד כמו שאהבתי אותו. הוא היה מלחמת העולם השניה. שואה שהחריבה אותי כרומנטיקנית, והעביר אותי לפוסט רומנטיקה: מכוערת, ריאליזם מלוכלך. אני יושבת ומקשיבה למוצארט, ולמרות שזה הדבר הנדוש ביותר לומר, אני חשה את היופי מתפרץ,  לעולם לא יזכו בני דורי למלחין כזה, לגיבורי תרבות כאלה. הדור לו נולדתי (ואני כמובן, חלק ממנו בכל מובן), מה עלי לומר עליו? שהוא ריק, משמים, מדבר? כבר אמרו (ברוכים הבאים למדבר של הממשי).  בנאלי, כל כך בנאלי. הגיעה הזמן לנבור בכתבי ניטשה. הגיעה העת. ואם אצא משם טרופה משהייתי, שיהיה. כל היקר כבר אבד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s