עננים נערמים

יותר ויותר מתבאר, זו אני שמסרבת לקבל עלי מסגרות או נסיונות הגדרה,  ולא הן שמסרבות לקבל אותי. אני מרגישה לא נוח עם הנשיות, וזה מוזר כי פעם נהניתי ממנה מאוד. מרגישה שהיא מגבילה אותי ועוצרת בעדי לפרוץ איזה תחום, לא יודעת מה אבל זה שם. קשה לי עם הגבולות, וגם עם מה שביניהם אני לא מסוגלת להתמודד. זה משאיר אותי שעונה על החלון בנסיעה מירושלים לתל אביב, בוהה בעננים נערמים בשמיים. רציתי מאוד להיות ענן. 

אני לא נמשכת עוד, זו האמת, לאף יצור אנושי. אבדתי את המיניות איפשהו בשנתיים האחרונות. במקומה קבלתי דברים אחרים, אבל זה עדיין חסר . אני קוראת על אנשים שקמים ממיטות מריחים מסקס, על נערות שמחככות את הירכיים, שיער הדוף ,הפה המושט, משוך בשפתון ורוד. וכל זה לא נוגע לי. אני מרגישה אפילו קצת..מתנשאת. כאילו נצחתי. אולי זו סוג של אנורקסיה.  תמיד הייתי טובה מאוד בגוף. כשרון טבעי להבין מיד, לקרוא את התנועות וכל זה. ולהינות מאוד. לא רק בסקס ,אלא בכלל, בזימון של ארוס, אפילו אם אף אחד לא נגע בשני. אני אדם ארוטי. והיכולת לכבות את המתג ככה בשיא הפריון, באמצע שנות העשרים ולהחליט – זה לא מתאים, אולי זה מרד.

למה אני חייבת תמיד הכי קיצוני?  אקסטרים, בגברים שאני נמשכת להתאהב בהם. כשרציתי מנייאק, בחרתי  אחד עם שניים צחורות, ללא ריח, שעון כסוף ויקר ועיניי מכשף.  וכשרציתי אמן, הייתי צריכה ללכת דווקא עליו. מובן שהדבר גמר אותי לחלוטין, והתוצאות פזורות כאן.  לשם מה הייתי צריכה את עצמי בקשיים כאלה. כאילו להוכיח מראש את תבוסתי, את חולשותיי, כל השבריריות הזו. זה אפילו לא מערך של גבר-אישה, לא. זו מלחמה. אני לא יוצאת למערכת יחסים, אני יוצאת לקרב. ועייפתי כל כך, עייפתי מהקרבות, ובעיקר- הצליל המעוות ברקע – מההלם .

לב של אור

אני כל כך אוהבת אותו, וכל מה שיש לי בחיים זו האהבה הזו, יותר ויותר אני מגלה.

מסביב מאירים האנשים כמו נקודות ציון בחושך.  אני לא רואה אותם, ובוחרת להתעוור. וזה לא רומנטי, לא. זו הבחירה להתמסר אך ורק לזרימה הסמויה של הרגש. כל מה שאני רוצה בחיים, אני רוצה להיות לב של אור.

קצרים

אני חושבת שבשביל לכתוב פרוזה, כיום, בעידן הדיגיטלי, צריך איזה ציר חזק מאוד כמו סאלינג'רי- שיחזיק את הקורא וימגנט אותו.   ובשאלה האם לכתוב משהו 'טוב' או להמנע כי הוא לא 'מצויין', עדיף להמנע.  אני לא יודעת למה אנשים כותבים. זו גם לא השאלה. השאלה היא רק אם הם כנים עם עצמם עד הסוף, עד המצב שזה מפסיק להיות נעים אפילו, כנים עד קצה גבול הטעם הטוב. עד גבול המוסכמות והלאה.  כי כיום, הקשב השתנה. לטוב ולרע לאנשים אין זמן. לי אין זמן, לאנשים בחנויות הספרים אין זמן. אפילו למערכות יחסים חדשות אין לאנשים זמן , ולספרים עוד פחות.

הבעיה העמוקה היא שמהפכות מתרחשות מהר מדי כיום. והרומאן מותאם לעת המודרנית, לא הפוסט מודרנית . ועכשיו גם מתחיל הפוסט של הפוסט, אז בכלל.  

בניגוד למה שאנשים מסויימים אמרו, אני לא חושבת שהמבנה הבסיסי של הספר, הריקמה הטקסטואלית, תשתנה. ספורים קצרים, נובלות ורומאנים ימשיכו להרכיב את הספרות. כל דבר אחר כבר מכוסה. יש קולנוע, וידאו ועיתונות ועיתונות רשת . בשביל זה אנשים לא צריכים ספרים – הם מאפשרם להעמיק בסיטואציות אנושיות, פסיכולוגיות, ולפעמים היסטוריות. ואנשים אוהבים את זה (אבל במידה). הספרים הולכים ומתפרשים בגודלם, ומצביעים על הצורך של אנשים להכנס לעולם אחר ובדיוני. הצורך הזה לא הסתיים. והעולם הבדיוני-ספרותי שונה מאוד מעולם הבדיה של המסך (גם זה שקיים במשחקי מחשב ומשחקי רשת מרובי משתתפים, וגם זה שמושג בחוויה הקולנועית). ויש להם, גם בעיני הקהל, זכות קיום שווה. לכן הספרות היפה לא תכחד, עכשיו או בעתיד הקרוב.  פעם מישהו שאל אותי, מדען מוכשר עם גישה מועטה לספרות – מה עדיפות של ספר על פני סרט. השאלה הותירה אותי נבוכה. ואז התעשתי ועניתי לו, שבספרות קול המספר מאפשר לדעת במקביל את התחושות הפנימיות של הגיבורים בצורה מפורטת, את הרגשות שלהם ואת הידיעות שלהם, ואת התת מודע שלהם – ואת מה שאפשר להסיק מכל הידיעות הללו . ובעוד שבסרט החלק הזה מוגבל. בסרט אנחנו מוגבלים להצגות שקיימות ב"חיים" : לדיבור, למחוות דיבור, לצבע ולקול. גם אם הסרט עתיר אפקטים.   ואילו בספר,ואפילו הצנוע , המספר יכול להרחיק משם. ובגלל המרחק הזה הוא יכול להעמיק.  קשה להעמיק בסרט, הוא אורך כמה שעות לכל היותר והוא נלווה לחיים. הספרות לא נלווית לחיים, והיא לא חלק מהם. קיים מרווח עיקש בין הספרות לחיים. ספרות גדולה מחקה את החיים טוב כל כך שלא מרגישים בכך (כמו טולסטוי למשל או פלובר ששייכים לרומן הקלאסי, וכמו הארי פוטר ו ). 

עם הילד הראשון

אני לא יודעת מה לעשות. לא , לא מעניין אותי לחקור ולכתוב תזה בתחום בו כביכול "אמורה", דגש על אמורה. ומאדך, אני לא ילדה בת 16, אין כזה מקצוע אמן. יש אנשים שמוצאים עבודה ויש שלא. זה הכל. ומה אעשה בימים? אלך במעגלים? מה אעשה, אתחתן עם גבר שאינני אוהבת ואין לו כל חלק בנשמתי רק כדי שיאפשר אותי כלכלית?

אני אובדת עצות.  האמנתי שאוכל לשלב, לסנתז את כל החלקים, לכדי יחידה אחת. אבל סופו של דבר זה רק מוביל לדשדוש ואי יכולת התקדמות באף אחד מהתחומים. אני חייבת לבחור. ועם זאת יודעת שלפעמים הלימודים האנליטיים מושיעים, נותנים מסגרת. אני יודעת שתשעים אחוז מהאנשים טובעים במילותיהם, אני יודעת ששמונים אחוז שכלום לא יצא, כלום מלבד עשן כמיהותיי. ועם זאת, מסרבת להיות מהנשים הללו, אלו שבגיל 40 מתעוררות לספר על חלומותיהן שנגוזו עם הילד הראשון.

 

ניצחת איתי הכל / עמיר בניון

מזל שיש אותך
תמיד את מנגנת תמיד שלמה עם עצמך
ברוך את מלטפת את מיתרי אהבתך
איזה מזל

מזל שיש אותך
את מבינה אותי ואת מראה לי את עצמי
מתלהב כמו ילד מתפנק בך
ואז אני נשאר

בסוף כל לילה אני בא
את רזי צניעותך את נותנת לי ללמוד
וריחמת עלי כמו אם
וניצחת איתי הכל

מזל שיש אותך
אני שקוע בנסתר שבך אוהב מה שגלוי
אני עבד לחוכמה שלך ואין בך כלום שפוי
איזה מזל

בסוף כל לילה אני בא
את רזי צניעותך את נותנת לי ללמוד
וריחמת עלי כמו אם
וניצחת איתי הכל

     

אינסוף סתירות

 

אני נקרעת בין אינסוף סתירות. מחד השאיפה לבורגנות, לדרך הזהב, המלך, שלעולם לא תהיה נחלתי פשוט כי זו לא אני.   הרצון השריר לחקור, לטבוע בתחום הלימוד, להמשיך בו ולהתמיד. להעפיל . להיות חוקרת. מאידך התאווה ליצירה, לכתיבה. אני הולכת ונעשית טובה בזה.  הכתיבה עצמה, ההליך עצמו הוא גיהינומי, אבל כשמשהו יוצא ועובר זמן ואני קוראת, כשאחרים קוראים, זה מספק את כל ההצדקה שבעולם. יצירה אורגנית וחיה,יפה, שאני יצרתי: מה גדול מזה?  והפחד מבדידות, הרצון להתמסר לאיזה גאון מוכשר ולתת לו את כל כולי, את נשיותי הצעירה, את גופי ונשמתי. לוותר על הכתיבה על הכל, ובאמת להיות עבורו. להציל אותו אולי, לתת לו, פשוט לתת ולתת. הרי מהי נשיות? נתינה. ורק עכשיו חודש ומשהו לפני היומולדת אני מתחילה ללמוד להיות אישה. לדבר בקול רך, לא, לא תמיד צריכה להוכיח שאני מבריקה משכילה אינטלקטואלית יודעת כל. לא תמיד זה במקום. לשים מישהו אחר מעל האינטרס שלי, לדאוג לו. לפנות מקום.  האם הבחירה היא בין בדידות כסובייקט ובין ביטול עצמי ? האם אי אפשר לשלב בין השניים? נראה שלא.  הגבר תמיד תובע את המקום הראשון לעצמו. על אחת כמה וכמה אם הוא מוצלח, אם הוא מבריק ומצליח. והרי אין לי כל עניין בגבר שאיננו כזה. ולכן לשקר לו או לשקר לעצמי יוביל רק לעוד ועוד שקרים. האמת שצריכה להתקיים בחירה. מה הכי חשוב לי? אהבה. לא סתם, אהבה מדוייקת. אני רוצה מישהו להעריץ, לא סתם אהבה. אני רוצה, ניצוצות.  מישהו שאוכל להשתופף בצלו, ולרעוד מאהבה. באמת? זה מה שאת רוצה?

 בא לי ,

זרע, בא לי, נשיפות וכו כו וכו סקס כן בא לי מותר לומר, אבל ..כשאני כותבת אני ראויה לבוז, אני חלשה יותר מזבוב שמחבק עכביש. טקסט ראשון, יצא ממש. כלומר ממש כלומר, הלוואי שהמחיר לא היה כזה אבל הוא כן.

 

המחיר, אני לא מצליחה לכתוב כאן, יש חיץ ביני לביני. אני..אני תוהה, מה הגיבורים שלי רוצים? אבל מה הם באמת רוצים? 

אני מאוהבת בעצמי, כן, זו האמת. אבל זה בסדר. זה, יותר בשביל האהבה, פחות השנאה.

 

והתחלתי את יוליסס.

כל מה שאני רוצה זה לאהוב,  גבר להעריץ ולאהוב ולדאוג לו. ללכת לצדו בשדרה בעיניים בורקות, גאה על שהוא בעלי. לא רוצה  להיות אינדוודואל, לא אישה מודרנית. רוצה אהבה, רוצה רוך.   אין לי צורך להוכיח כלום, כל מה שאני צריכה האהבה נותנת. האהבה היא רחם, היא מזינה אותי ודואגת לכל מחסור.

כאב

כל כך כואב לי. על המיטה,בוהה ובוכה. התנור החייזרי מפזר אל החדר אדוות חום. מקודם אמא חבקה אותי חזק והכינה לי מרק. ואז החברה הכי טובה באה, נסענו בכל העיר, בין בתי קפה. רק שלא אשאר לבדי.  אני נזכרת כשסבתי נפטרה. הייתי בת 9. אהבתי אותה, היא כמעט גידלה אותי, היא וסבא. כל יום הייתי אצלם. אהבתי אותה מאוד. היא קבלה סרטן, לוקמיה , בגיל64, ומתה תוך כמה חודשים. אני זוכרת שאמא ספרה לי שסבתא מתה, הלכנו ברחוב ואמא הסתכלה לי בעיניים ואמרה, ואני נפלתי על המדרכה באמצע, והתחלתי לבכות. אני אדם מאוד אמוציונלי. לא האמנתי שהיא נפטרה. אפילו הצליל נפ-ט-רה, נראה לי כל כך לא קשור בה. אמא אמרה איך היא באה לבית החולים, סבתא סבלה מאוד, ואמא נכנסה וישבה לצדה. ואז היא נסעה וכעבור כמה שעות היא נפטרה, והאחיות טלפנו לאמי שתבוא לבית החולים.  כל כך אהבתי את סבתא, והיא עזבה. אני זוכרת שחזרנו הביתה וסבא בכה בחדר השני. הייתי נבוכה, לא ראיתי אותו ככה אף פעם.  הלוויה הייתה משונה. ההחצנה של האבל. הטקס. זו לא דרכי להיפרד. וכל המנחמים. הלכנו אחרי הגוף שלה, עטוף בתכריכים, והלכתי אחרי וראיתי והבנתי שסבתא שם. ולא יכולתי להסתכל. 

ישבתי היום מולו, האדם שאני הכי אוהבת בעולם חוץ מהוריי, ישבתי מולו, הבטתי בו ממולל טישו, הבטתי בקטנות שלו, בעדינות, הבטתי וראיתי כמה כואב לו, ושאני לא יכולה לעזור. כמה הוא רחוק. כל השבוע שמעתי את הרקוויאם של מוצארט, כדי להכין את עצמי. כל השבוע בכיתי ושמעתי את הרקוויאם, ישנתי שינה טרופה. חלמתי חלונות בלהה. ידעתי שזו הפרידה שלי ממנו.  אני נזכרת את הפרידה מהבנזוג הראשון, אבל זו הייתה פרידה איטית מאוד, כמו גסיסה ארוכה ארוכה. וזה שונה.  איך אהבנו, נשמה תאומה שלי. מבחינתי סופה של אהבה זה מוות לכל דבר. זה אבל לכל דבר.   הילדים שלא אלד לו, הילדים שלא נגדל יחד, הנשימות שלו שלא ארגיש על העור, כשהוא מחבק  ברפיון.  המילים הרכות שלא אשמע, הריח שלו, אלוהים, הריח שלו. הצעדים הסמויים בנעליים המגוחכות. האצבעות הזעירות, האוזניים .   הרוק, הדם בוורידים שלו, הלב שלו, הספוגית הזו שמעניקה לו חיים בכל רגע לרגע. הייתי רוצה לנשק את לבו, ללטף את ריאותיו, להרגיש את הדופק שלו, לתאם אותו עם שלי.  חזרתי הביתה, ופתחתי את אלבום התמונות שלי ושל הבנזוג הראשון. הבטתי בי בשמלה לבנה, בנו מחייכים, נזכרתי. הייתי חייבת, הייתי חייבת למקם את האהבה הזו ברצף כדי להבין, כדי לנסות להאמין שפעם אי פעם החיים יחזרו. ולהתפלל שאוהב, ושזה יהיה אדם בריא, אדם שיאהב אותי ואת החיים שאני רוצה לרקום עמו.   אני רוצה קצת למות ולא לקום מחר. אבל אני מבינה שהחיים חייבים להמשך.  והיחיד שיוכל להציע נחמה כעת זה פרוסט. לכן השארתי, אז בגיל 21 כשקראתי ברצף את "בעקבות הזמן האבוד", השארתי את הכרך האחרון.  עכשיו אקרא אותו, כי הוא היחיד שיכול להיכנס ללב ולנשמה בכובד הזה, להיות אתי קצת. ואני מתפללת שאתגבר על המוות הזה, ועל האובדן.  אני חייבת. תמיד אוהב אותו, כי אני ככה. אוהבת לתמיד. תמיד אוהב אותו ותמיד אקווה שאולי מתישהו הוא יבחר בחיים, אולי מתישהו יהיה מאושר. ואולי מתישהו, גם אני.

 

חיים

חזרתי עכשיו מפגישה מאוד מאוד טעונה עם מישהו שאני מאוד מאוד אוהבת . אהבתי.  זה האדם השני שאהבתי בחיים באמת.  אבל אני מבינה כעת שלא נוכל להיות יחד, שהוא לא יכול להקים בית, ולא אהיה אם ילדיו. שהוא מעבר לטוב ולרע, שבגילו כבר אי אפשר להציל . ככה הוא רוצה לחיות את החיים שלו ואני צריכה לקבל את ולהבין. והלב כואב כל כך, כל כך, זה כמו מוות בשבילי. אבל אני צריכה להבין שככה, שזה חלק מהחיים. ואני  כן רוצה לבחור בחיים. ושני בני הזוג הרציניים שהיו לי, כיום עם בנות שאוהבות אותם וחמות ולבביות. וגם אני אדם כזה, מגיע לי מגיע גבר שיאהב אותי ויחבק, כי אני רוצה לבחור בחיים ולא במוות. אני לא רוצה לגסוס. כי אני לא רוצה למות. האהבה הראשונה שלי, פעם כשהייתי צעירה  ,  היינו יחד רק כמה שנים לא יותר. התמסדנו, הלכנו את כל הדרך. אני יודעת שחוויתי אהבת אמת (כמו רומיאו ויוליה). אבל זה לא החזיק, מה לעשות. הקשר הזה לא החזיק. וזה לא כי אני מקוללת או כי הוא מקולל או כי מישהו אשם. זה לא החזיק כי זה לא החזיק. ואני צריכה להבין שהחיים גדולים יותר מזה, ושעלי להמשיך הלאה. עלי לבחור בחיים, לא במלאנכוליות ובהתכנסות. בחיים.