איבוד

לפי כמעט שלוש שנים , הלכתי ללמוד כתיבה.  כתבתי מגיל 18 בערך למגירה וירטואלית, כלומר ל"מסמכים שלי". כתבתי יפה, מרושל, לא מקצועי או משהו . לא דבר שימשוך תשומת לב מעורך. אבל נהניתי מהמילים, נהניתי מכל העניין. היה לי סוד וזו הייתה הבטחה. אז הלכתי ללמוד, ורמת הכתיבה שלי עלתה בכמה דרגים. כן, לפרקים אני כותבת די מקצועי. הפסקאות אחרת, העמוד, הדרך בה אני מציגה דמות, מאפיינת. רקמת המילים. גזלתי גם מחמאות ממספר סופרים. מאנשים שראו. האגו יכול להרשות טיפה לחייך (אבל זו רק ההתחלה, רק ההתחלה).  אני כבר לא כותבת לשם הכתיבה. אני כותבת כדי לנצח משהו (זה משנה מה?). ועכשיו, עכשיו אני כבר לא יכולה לסבול את זה. עכשיו הכתיבה נהפכה ממשהו מהנה, לעוד מערכה. סבל, דאגה מכך שאני בת פאקינג 25 ועוד לא הוצאתי. ואין לי זמן כי התואר השני עומד ומחכה, וכי אני כבר לא באמת רוצה. לא רוצה לכתוב ספר. לא רוצה את כל זה. רע לי, רע לי בכתיבה.  רע לי עם הקנאה המטורפת, עם התחרות העצומה, עם הצורך לנצח את עצמי, הצורך להקטין את כל השאר. רע לי עם הפרפקציוניזם,  המוח שסורק את הדף כמו סקאנר, מוצא פגמים, רץ לתקנם. רע לי עם השבבים שנתזים; הדם שלי.  הקושי שאני מפעילה כלפי עצמי בתהליך הכתיבה.  אני פשוט כבר לא נהנית. אז למה לי כל זה? בשביל מה?   כי לנסות להתחיל את העניין מעל גיל מסויים, כשאת נשואה ואם, זה על גבול הבלתי אפשרי.  האמת. ומה אם ארצה ?  לפחות, אני חושבת, לפחות אניח יסודות שייבנו מאוחר יותר.  זו גם סיבה. כמה רוסי מצדי, כל המזוכיזם הזה. הנטייה להפוך כל דבר למלחמה אבודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s