חירות

 


30.11.2007


 


 


יומן יקר .


האם תמיד הייתי פתטית? מן מגבת רצפה שעסוקה אך ורק במה שאיזה מישהו עם זין וזוג ביצים עשוי או לא עשוי לחשוב אודותיה? האם פעם היה לי בכלל עולם פנימי? אישיות? איזושהי אמירה אישית? משהו ששווה לחיות עבורו? האם כל מה שאני רוצה להיהפך זה שפחה לטרמפיסטים , כלומר הגנים שלי? האם אני רוצה למחות כל זכר לאני שלי רק כדי לזכות בלטיפה ?  האם הדבר היחיד בעולם הזה, ששווה לחיות עבורו, זה גבר? האם אני צריכה לאמץ דפוסים שזרים לנפש ולנשמה שלי כדי להשיג מישהו שבכלל לא אוהב אותי אלא איזו הצגה שהצלחתי, במאמץ על, להעמיד? האם זה נכון? אני לא יכולה לשנוא את הנשיות. הנשיות שלי היא עובדה. אני חושבת על רגשות וגברים. גם על סקס אני חושבת. כל הרגשות הללו, בסופו של דבר, אינן אני. היו ימים בהם עסקתי בשאיפותיי, מתוך אמונה והתלהבות כלשהי. האם אין בי יותר התלהבות לגבי דבר? האם כל המבוגרים דינם להפוך למתים חיים?  והדבר הכי חשוב בעולם הזה , זה לנגב את ישבנו של תינוק ולהאכיל את פיו של בעל? באמת באמת לא ייתכן בעולם הגדול והעשיר הזה, בעולם שיש בו הכול, עכבישים שאוכלים זה את זה, הרי געש עולים, נטבלים בשקיעות אדומות יפהפיות,חורכות שמיים , האם בכל העולם הגדול הזה לא ייתכן אדם אחד שיאהב אותי ואוהב אני אותו?   יותר מכל, כך אני מבינה, יותר מכל חשובה החירות. אדם צריך לשמור על מי שהוא ולא לאבד עצמו ולמכור עצמו בנזיד עדשים. אם מי שאני זו לא התשובה המקומית למרתה סטיוארט, אז כל ניסיון להתנהג כך סופו שיריח כשלון. בנעוריי התרשמו. המקוריות, מהכוח של האינדיבידואל שאני מביאה.  ממה אני כל כך מפחדת? מה כל כך רע ונורא להיות אחר? להיות חכמה ומקורית? לא לחשוב אך ורק על מכוניות גברים וסרטי דיוידי מטופשים. ואולי תמיד תמיד להיות הבחורה המבריקה והחכמה, שבעצם כילתה את רוב זמנה בשטויות? ייתכן. אך זה לא אומר שאת הן השטויות. אולי דווקא שלושים אחוז מהזמן שלך, שלושים אחוז שהיית רוצה שיהיו שבעים אבל הם לא, אולי דווקא הם מכתיבים אותך יותר? פעם היה בך משהו ראוי, ועכשיו את עסוקה בלנסות להתנהג כמו העדר שמעולם לא השתייכת לו ממילא. אז לשם מה? מי שיאהב אותך יאהב את מי שאת, ומי שלא, לעולם לא ישתכנע מההצגה המקרטעת. אף אחד לא עד כדי כך טיפש. פעם היה בך להט, להט עמוק ואדיר שהצית לבבות. והיום? קורטיזונה במיטה? זה מה שאת רוצה להיות?  לעוות עצמך בכוח, להתכחש למי שאת לטובת שלווה? לאבד את הזהות, לטשטש אותה, להרוג את האני, רק כדי להתקבל בזרועות פתוחות אצל איזה גבר? שגם ככה לא יאהב כי אי אפשר לאהוב הצגה כזו?


 


הבדידות. האם הכל , את כל חייך תנהלי רק מתוך הפחד? אבל את בעצם כבר בודדה. בודדת את עצמך , חנקת את עצמך.  את לא אומרת דברים, את לא חושבת דברים. מפחדת . האם אפשר בכלל לחיות תחת הפחד? האם אפשר להיות מי שאת בעיוות כזה? כמה אפשר לחנוק אותה. איך יאהב אדם את מי שלא נמצאת שם כלל? פעם היה לך להט והלחיים היו וורודות . והיום את מפחדת מהצל של עצמך. למה? בגלל הדיכאון? הוא עבר. עבר ודי. בגלל הבדידות? היא לעולם לא נעלמה ולא תעלם, גם לא בזרועותיו של אהוב וזאת כבר הגיע הזמן שתביני.


ואמצת את הקטגוריות שלהם בפנאטיות של חוזר בתשובה. אולי די עם זה? הרי ידוע שבפנים הכול נוזל וכלום לא ידוע. הכל סטוכסטי. היי את . לעולם אל תאבדי את החירות שלך, לעולם. עבור שום דבר. שום דבר בעולם כולו לא שווה את החירות שלך. גם לא אהבה.


 


 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s