כאב

כל כך כואב לי. על המיטה,בוהה ובוכה. התנור החייזרי מפזר אל החדר אדוות חום. מקודם אמא חבקה אותי חזק והכינה לי מרק. ואז החברה הכי טובה באה, נסענו בכל העיר, בין בתי קפה. רק שלא אשאר לבדי.  אני נזכרת כשסבתי נפטרה. הייתי בת 9. אהבתי אותה, היא כמעט גידלה אותי, היא וסבא. כל יום הייתי אצלם. אהבתי אותה מאוד. היא קבלה סרטן, לוקמיה , בגיל64, ומתה תוך כמה חודשים. אני זוכרת שאמא ספרה לי שסבתא מתה, הלכנו ברחוב ואמא הסתכלה לי בעיניים ואמרה, ואני נפלתי על המדרכה באמצע, והתחלתי לבכות. אני אדם מאוד אמוציונלי. לא האמנתי שהיא נפטרה. אפילו הצליל נפ-ט-רה, נראה לי כל כך לא קשור בה. אמא אמרה איך היא באה לבית החולים, סבתא סבלה מאוד, ואמא נכנסה וישבה לצדה. ואז היא נסעה וכעבור כמה שעות היא נפטרה, והאחיות טלפנו לאמי שתבוא לבית החולים.  כל כך אהבתי את סבתא, והיא עזבה. אני זוכרת שחזרנו הביתה וסבא בכה בחדר השני. הייתי נבוכה, לא ראיתי אותו ככה אף פעם.  הלוויה הייתה משונה. ההחצנה של האבל. הטקס. זו לא דרכי להיפרד. וכל המנחמים. הלכנו אחרי הגוף שלה, עטוף בתכריכים, והלכתי אחרי וראיתי והבנתי שסבתא שם. ולא יכולתי להסתכל. 


ישבתי היום מולו, האדם שאני הכי אוהבת בעולם חוץ מהוריי, ישבתי מולו, הבטתי בו ממולל טישו, הבטתי בקטנות שלו, בעדינות, הבטתי וראיתי כמה כואב לו, ושאני לא יכולה לעזור. כמה הוא רחוק. כל השבוע שמעתי את הרקוויאם של מוצארט, כדי להכין את עצמי. כל השבוע בכיתי ושמעתי את הרקוויאם, ישנתי שינה טרופה. חלמתי חלונות בלהה. ידעתי שזו הפרידה שלי ממנו.  אני נזכרת את הפרידה מהבנזוג הראשון, אבל זו הייתה פרידה איטית מאוד, כמו גסיסה ארוכה ארוכה. וזה שונה.  איך אהבנו, נשמה תאומה שלי. מבחינתי סופה של אהבה זה מוות לכל דבר. זה אבל לכל דבר.   הילדים שלא אלד לו, הילדים שלא נגדל יחד, הנשימות שלו שלא ארגיש על העור, כשהוא מחבק  ברפיון.  המילים הרכות שלא אשמע, הריח שלו, אלוהים, הריח שלו. הצעדים הסמויים בנעליים המגוחכות. האצבעות הזעירות, האוזניים .   הרוק, הדם בוורידים שלו, הלב שלו, הספוגית הזו שמעניקה לו חיים בכל רגע לרגע. הייתי רוצה לנשק את לבו, ללטף את ריאותיו, להרגיש את הדופק שלו, לתאם אותו עם שלי.  חזרתי הביתה, ופתחתי את אלבום התמונות שלי ושל הבנזוג הראשון. הבטתי בי בשמלה לבנה, בנו מחייכים, נזכרתי. הייתי חייבת, הייתי חייבת למקם את האהבה הזו ברצף כדי להבין, כדי לנסות להאמין שפעם אי פעם החיים יחזרו. ולהתפלל שאוהב, ושזה יהיה אדם בריא, אדם שיאהב אותי ואת החיים שאני רוצה לרקום עמו.   אני רוצה קצת למות ולא לקום מחר. אבל אני מבינה שהחיים חייבים להמשך.  והיחיד שיוכל להציע נחמה כעת זה פרוסט. לכן השארתי, אז בגיל 21 כשקראתי ברצף את "בעקבות הזמן האבוד", השארתי את הכרך האחרון.  עכשיו אקרא אותו, כי הוא היחיד שיכול להיכנס ללב ולנשמה בכובד הזה, להיות אתי קצת. ואני מתפללת שאתגבר על המוות הזה, ועל האובדן.  אני חייבת. תמיד אוהב אותו, כי אני ככה. אוהבת לתמיד. תמיד אוהב אותו ותמיד אקווה שאולי מתישהו הוא יבחר בחיים, אולי מתישהו יהיה מאושר. ואולי מתישהו, גם אני.


 

2 מחשבות על “כאב

  1. מוזר איך לפעמים יד אנונימית מנסחת כאב עמום ששייך לך, באופן שכמו מציב מולך מראה.
    אני מאמינה שפרידות מהותיות, הן כמו קומפוזיציות מפורקות של החיים שלנו.
    ואחר כך להרכיב הכל מחדש…זה אף פעם לא יוצא אותו הדבר וממילא ישנה שיכחה ביחס למה שהיינו פעם. לפני.

    ריגשת אותי. תודה.
     

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s