לפתע אני מבינה על עצמי דברים

לפתע אני מבינה על עצמי דברים, מקריאת שיחה של לפני כמה שנים במסנג'ר עם מישהו. מספר שיחות שהיו לנו. אני מבינה שאני משתמשת בכל האיי קיו שלי, כדי לחדור. במקום הפאלוס שאין לי, אני משתמשת בכל ההשכלה הידע הצ'ארם התחכום והתבונה, כדי לחדור מהר לעולמו של מישהו אחר, כמעט מבלי להכיר אותו. אני נכנסת פנימה, כמו מים, נכנסת ויוצרת ראקציות ותת ראקציות. ואז מתרחקת ומתבוננת בתגובת האדם השני למה שחוללתי בתוכו. ולזה אני טועה לקרוא תקשורת.  אני מתענגת על השליטה שלי בהם, בגברים, דרך הטקסט, דרך הזכרון הצרוב שלי לכל מילה ומשפט שהם אומרים, אני לאט לאט נכנסת כמו מרגלת זעירה, עושה את העניינים שלי, מוודאה שאני עמוק עמוק בפנים.  אבל זה לא שיח, וזו לא תקשורת.  אלוהים, זו הבנה כבדה. עלי לחשוב בזה שוב.

איבוד

לפי כמעט שלוש שנים , הלכתי ללמוד כתיבה.  כתבתי מגיל 18 בערך למגירה וירטואלית, כלומר ל"מסמכים שלי". כתבתי יפה, מרושל, לא מקצועי או משהו . לא דבר שימשוך תשומת לב מעורך. אבל נהניתי מהמילים, נהניתי מכל העניין. היה לי סוד וזו הייתה הבטחה. אז הלכתי ללמוד, ורמת הכתיבה שלי עלתה בכמה דרגים. כן, לפרקים אני כותבת די מקצועי. הפסקאות אחרת, העמוד, הדרך בה אני מציגה דמות, מאפיינת. רקמת המילים. גזלתי גם מחמאות ממספר סופרים. מאנשים שראו. האגו יכול להרשות טיפה לחייך (אבל זו רק ההתחלה, רק ההתחלה).  אני כבר לא כותבת לשם הכתיבה. אני כותבת כדי לנצח משהו (זה משנה מה?). ועכשיו, עכשיו אני כבר לא יכולה לסבול את זה. עכשיו הכתיבה נהפכה ממשהו מהנה, לעוד מערכה. סבל, דאגה מכך שאני בת פאקינג 25 ועוד לא הוצאתי. ואין לי זמן כי התואר השני עומד ומחכה, וכי אני כבר לא באמת רוצה. לא רוצה לכתוב ספר. לא רוצה את כל זה. רע לי, רע לי בכתיבה.  רע לי עם הקנאה המטורפת, עם התחרות העצומה, עם הצורך לנצח את עצמי, הצורך להקטין את כל השאר. רע לי עם הפרפקציוניזם,  המוח שסורק את הדף כמו סקאנר, מוצא פגמים, רץ לתקנם. רע לי עם השבבים שנתזים; הדם שלי.  הקושי שאני מפעילה כלפי עצמי בתהליך הכתיבה.  אני פשוט כבר לא נהנית. אז למה לי כל זה? בשביל מה?   כי לנסות להתחיל את העניין מעל גיל מסויים, כשאת נשואה ואם, זה על גבול הבלתי אפשרי.  האמת. ומה אם ארצה ?  לפחות, אני חושבת, לפחות אניח יסודות שייבנו מאוחר יותר.  זו גם סיבה. כמה רוסי מצדי, כל המזוכיזם הזה. הנטייה להפוך כל דבר למלחמה אבודה.

חירות

 


30.11.2007


 


 


יומן יקר .


האם תמיד הייתי פתטית? מן מגבת רצפה שעסוקה אך ורק במה שאיזה מישהו עם זין וזוג ביצים עשוי או לא עשוי לחשוב אודותיה? האם פעם היה לי בכלל עולם פנימי? אישיות? איזושהי אמירה אישית? משהו ששווה לחיות עבורו? האם כל מה שאני רוצה להיהפך זה שפחה לטרמפיסטים , כלומר הגנים שלי? האם אני רוצה למחות כל זכר לאני שלי רק כדי לזכות בלטיפה ?  האם הדבר היחיד בעולם הזה, ששווה לחיות עבורו, זה גבר? האם אני צריכה לאמץ דפוסים שזרים לנפש ולנשמה שלי כדי להשיג מישהו שבכלל לא אוהב אותי אלא איזו הצגה שהצלחתי, במאמץ על, להעמיד? האם זה נכון? אני לא יכולה לשנוא את הנשיות. הנשיות שלי היא עובדה. אני חושבת על רגשות וגברים. גם על סקס אני חושבת. כל הרגשות הללו, בסופו של דבר, אינן אני. היו ימים בהם עסקתי בשאיפותיי, מתוך אמונה והתלהבות כלשהי. האם אין בי יותר התלהבות לגבי דבר? האם כל המבוגרים דינם להפוך למתים חיים?  והדבר הכי חשוב בעולם הזה , זה לנגב את ישבנו של תינוק ולהאכיל את פיו של בעל? באמת באמת לא ייתכן בעולם הגדול והעשיר הזה, בעולם שיש בו הכול, עכבישים שאוכלים זה את זה, הרי געש עולים, נטבלים בשקיעות אדומות יפהפיות,חורכות שמיים , האם בכל העולם הגדול הזה לא ייתכן אדם אחד שיאהב אותי ואוהב אני אותו?   יותר מכל, כך אני מבינה, יותר מכל חשובה החירות. אדם צריך לשמור על מי שהוא ולא לאבד עצמו ולמכור עצמו בנזיד עדשים. אם מי שאני זו לא התשובה המקומית למרתה סטיוארט, אז כל ניסיון להתנהג כך סופו שיריח כשלון. בנעוריי התרשמו. המקוריות, מהכוח של האינדיבידואל שאני מביאה.  ממה אני כל כך מפחדת? מה כל כך רע ונורא להיות אחר? להיות חכמה ומקורית? לא לחשוב אך ורק על מכוניות גברים וסרטי דיוידי מטופשים. ואולי תמיד תמיד להיות הבחורה המבריקה והחכמה, שבעצם כילתה את רוב זמנה בשטויות? ייתכן. אך זה לא אומר שאת הן השטויות. אולי דווקא שלושים אחוז מהזמן שלך, שלושים אחוז שהיית רוצה שיהיו שבעים אבל הם לא, אולי דווקא הם מכתיבים אותך יותר? פעם היה בך משהו ראוי, ועכשיו את עסוקה בלנסות להתנהג כמו העדר שמעולם לא השתייכת לו ממילא. אז לשם מה? מי שיאהב אותך יאהב את מי שאת, ומי שלא, לעולם לא ישתכנע מההצגה המקרטעת. אף אחד לא עד כדי כך טיפש. פעם היה בך להט, להט עמוק ואדיר שהצית לבבות. והיום? קורטיזונה במיטה? זה מה שאת רוצה להיות?  לעוות עצמך בכוח, להתכחש למי שאת לטובת שלווה? לאבד את הזהות, לטשטש אותה, להרוג את האני, רק כדי להתקבל בזרועות פתוחות אצל איזה גבר? שגם ככה לא יאהב כי אי אפשר לאהוב הצגה כזו?


 


הבדידות. האם הכל , את כל חייך תנהלי רק מתוך הפחד? אבל את בעצם כבר בודדה. בודדת את עצמך , חנקת את עצמך.  את לא אומרת דברים, את לא חושבת דברים. מפחדת . האם אפשר בכלל לחיות תחת הפחד? האם אפשר להיות מי שאת בעיוות כזה? כמה אפשר לחנוק אותה. איך יאהב אדם את מי שלא נמצאת שם כלל? פעם היה לך להט והלחיים היו וורודות . והיום את מפחדת מהצל של עצמך. למה? בגלל הדיכאון? הוא עבר. עבר ודי. בגלל הבדידות? היא לעולם לא נעלמה ולא תעלם, גם לא בזרועותיו של אהוב וזאת כבר הגיע הזמן שתביני.


ואמצת את הקטגוריות שלהם בפנאטיות של חוזר בתשובה. אולי די עם זה? הרי ידוע שבפנים הכול נוזל וכלום לא ידוע. הכל סטוכסטי. היי את . לעולם אל תאבדי את החירות שלך, לעולם. עבור שום דבר. שום דבר בעולם כולו לא שווה את החירות שלך. גם לא אהבה.


 


 

 


יותר ויותר אני חושבת על אורגות השטיחים. על אמנות האריגה – מסורת ארוכה כזו – מורכבת, יפה, מסובכת שנקטעה עם המעבר הטכנולוגי לאריגה ממוכנת.


אני חושבת עליהן מפני שנדמה שהספרות הולכת באותה דרך.  תחילה השירה, ובעקבותיה (כן), גם הפרוזה.  לאט לאט הן הולכות, כמו שתי אחיות מבוגרות, אוחזות יד ביד.


אני חשה ניכור עצום מבני דורי, בני עשרים-שלושים ומשהו. בורוּת שאפילו לא יודעת שיש כאן בורוּת. כל המוסיקה-קולנוע-טלוויזיה-ספרות נמעכות יחד לעיסת אינפורמציה שהכל מתקשים לנקוב בשמה.


אולי מוטב שאשלים עם גורלי, אלך בדרך כל אישה. אפזז בשמלה פתיינית בפאבים. מידי פעם אפשק את רגליי , את שפתיי, אכיר מישהו ונעבור לאיזה פרבר, אכין מאפים ואצווח מעונג על יד בעלי בסלון,  כשנצפה בתוכניות בידור.


אני חושבת על האישה המבוגרת, יושבת על הרצפה ואורגת במשך שבועות עגורים דרוכים, בשפת אגם. בזתי לה. במה שונה המשורר?  גלות המשוררים הולכת ומתארכת. אני חושבת על ניטשה מזוגג-מבט במיטתו, טרוף,  בוהה בשמש המצליפה אדום על שמי אירופה.