הדרכים לאיבוד

יש כוח נהדר בעליבות. גברים משונים עם עיניים בולטות, כאלה שאתרחק מהם ברחוב.  אנשים שלא מפחדים לצלול איפה שאני נסוגה. אני נסוגה מפחד – הם לא. לא מפחדים מכלום.  פעם הכרתי מישהו באינטרנט ונפגשנו. פשוט ישבנו שם, על הספסל, הקנטתי אותו והוא קרא לי איכרה אוקראינית, ספר על אשתו ועל הטיפולים שהיא עברה. לא כל כך הבנתי במה מדובר – נפרדנו כידידים. כמה חודשים אחרי (לא יותר) נודע לי שהוא נפטר מסרטן. כל הטיפולים בעולם לא עזרו לו. אבל המפגש שלנו היה יפה. קראו לו מיכאל. עד היום אני מצטערת שלא נשארנו יחד על הספסל, קצת יותר. 

יש כוח בחוסר שליטה. אבל לפעמים, קשה לי למצוא את הדרך לאיבוד;  איזו מהדרכים נכונה?

   

חבל, אלן גינסברג כזה מכוער. היו לי ציפיות, אמרתי לעצמי, זה יהיה המשורר הנבחר עלי. אבל יש לי מן תפיסה כזו, משורר צריך להיות סקסי. אחרת זה פשוט לא הולך.  ראיתי את no direction home שביים סקורסזי, על בוב דילן. נורא עצבן אותי שגינסברג מדבר על דילן,  not the other way around.  כאילו, למה? נראה לי שזה אומר דברים על מצב השירה לעומת הרוק, אבל  אין לי כוח להכנס לזה.

התרחשויות

לפני חודש באנו במיוחד אני והוריי, לבקר את סבתי. היא כל כך הצטמקה. נראית שונה מכל מה שהכרתי. בת 87 וכבר כמעט לא מדברת. מכל מקום, נראה שבשנה שנתיים הקרובות אבי יעביר אותה לבית אבות, מפני שהיא צריכה טפול צמוד.  מה שזה אומר לגבי, הוא שאקבל את הדירה הירושלמית. רמז כמה שהיה שמח להעניק אותה כמתנת נישואין.. והאמת אני לא חשה שאני רוצה לגור שם.  לא לבד. אני לא ממש יודעת מה לעשות, כי למכור  ולרכוש במרכז אומר לחזור למקום ממנו רציתי לברוח.  כן,,וגם הבית בת"א, ביום מן הימים יהיה שלי. בת יחידה.  ונזכרתי איכשהו במה שאמרה ורג'יניה וולף,  חדר משלך וכל זה.  לא חשבתי שאגיע כך לגיל 26 . לא שחסרות הצעות, בשנתיים האלה יצאתי עם מספר בחורים, והיו שניים שהיו רציניים ממש  (אחד העלה את האפשרות לנישואים והשני מעבר למגורים משותפים) – אבל אני מניחה שתמיד רציתי בחור שאוכל באמת לאהוב. ולטפל. כי להתמסר לאושרו של אחר – ממלא אותי אושר. להיות בלונדינית עדינה עם תואר נחשב, הררי ספרים, ודירה – לא מבטיח אושר.  המגרש הזה ,האישי, שונה. והלב פועל בדרכים מעורפלות.  אולי צריך לומר זאת לוולבק, שבטוח שהכל משחק בפרמטרים חיצוניים.  עם יד על הלב, מה כבר אעשה עם זה , לצד אדם שאיני אוהבת?   אני חושבת לעצמי, להתפשר ברגשותי על אדם? איך אפשר. להתמסר, לשמוע יחד בוב דילן וסטראווינסקי, לדבר על ספרות , להכין בערבים ארוחות, סושי בחצות, לצחוק  – בלי ?  תמיד דמיינתי לי גאון עדין -לא מעשי – שאוכל כלומר, להתמסר לו וכו . להיות לצדו, נדהמת מהמגנטיות שלו, מהעוצמה השכלית, היצירתיות.. ובפועל זה אומר שאני מתרגלת, מתרגלת לעצמי (ואוסף החברים הקבוע). וזה לא.. זה לא טוב בכלל. תמיד היה איזה תירוץ, בעיקר הלימודים, אך כבר אין כזה. איך אסביר מה שמובן מאליו..?   אחרי הכול, איך אוכל ללכת נגד עצמי? 

 

עם כל הגינסברג והדילן והבלו וכל התאומים האלה אני נושמת כל כך חזק, כבר כמעט מאושרת.

יש אמנות ממסמרת אפילו בלא לחשוב,  רק נושמת פנימה, בלי לקרוא לא להבין

זה נהדר

אני מתגלגלת ברחובות כמו אבן ירושלמית ,  יש לי אהובה חדשה  והיא מדברת בסודות,

אלן גינסברג כבר מת וזה ממש עצוב,

המשורר האהוב עלי, כשקראתי את howl בלי להבין והתחלתי לבכות

הכל כל כך נהדר אז איך זה שתמיד אנחנו מסיימים את החיים,

שבורי לב?

בלי שום כיוון,

בוב דילן הצעיר , בחיי זו קלישאה,

אהבה

 

 

Things have changed / Bob Dylan

I'm a worried man, got a worried mind
No one in front of me, no one behind
There's a woman on my lap and she's drinking champagne.
Got white skin, got assassin's eyes
I'm looking up into the sapphire tinted skies
I'm well dressed, waiting on the last train.
Standin' on the gallows with my head in a noose
Any minute now I'm expectin' all hell to break loose.
People are crazy and times are strange
I'm locked in tight, I'm outta range
I used to care, but things have changed.

This place ain't doing me any good
I'm in the wrong town, I should be in Hollywood
Just for a second there I thought I saw something move
Gonna take dancing lessons do the jitterbug rag
Ain't no shortcuts, gonna dress in drag
Only a fool in here would think he's got anything to prove.
Lot of water under the bridge, lot of other stuff too
Don't get up gentlemen, I'm only, I'm only passing through.
People are crazy, times are strange
I'm locked in tight, I'm out of range
I used to care, but things have changed

I've been walking forty miles of bad road
If the bible is right, the world will explode
I'm trying to get as far away from myself as I can.
Things are too hot to touch
The human mind can only stand so much
You can't win with a losin' hand.
Feel like fallin' in love with the first woman I meet
Puttin' her in a wheel barrow, wheelin' her down the street.
People are crazy, times are strange
I'm locked in tight, I'm out of range
I used to care, but things have changed.

I hurt easy, I just don't show it
You can hurt someone and not even know it
The next sixty seconds could be like an eternity.
Gonna get low down, gonna fly high
All the truth in the world adds up to one big lie
I'm in love with a woman that don't even appeal to me.
Mr. Jinx and Miss Lucy, they, they jumped in the lake
I'm not that eager, not that eager to make a mistake.
People are crazy, times are strange
I'm locked in tight, I'm outta range
I used to care, but things have changed.

  

לקראת היומול_ _

לפני בערך שנתיים וחצי הבנתי שאני צריכה לכתוב. לכתוב ממש, ספורים וכל זה. אני לא חושבת שידעתי במה זה כרוך. אני לא בטוחה שלו ידעתי הייתי הולכת על זה.  עכשיו קצת מאוחר מדי לחזור לאחור.

נראה לי שיש בכתיבה משהו מאוד מפתה מבחוץ, כשלא נמצאים בנקודה הציקלונית הראשונית. משהו מאוד מסתורי. לא, אני לא מתנשאת. אבל הפער בין כתיבה לכתיבה, לא באמת חשבתי שזה כך. 

אני תוהה אם הריטוש הנפשי קשור לבחירה ללכת עם הכתיבה . או שבין כה וכה..  והמחיר כבד. המחיר הוא טוטאליות מסויימת שאף אחד לא יכול יותר,לא לחלוק אתי.  בדידות, בדידות שלא הבנתי ששוכנת בלב אנוש. פעם הייתי כותבת "בדידות" אבל התכוונתי למשהו שונה לגמרי. לבחור שלא מתקשר, לחברה שעצבנה. לאמא יושבת במטבח ומכינה אוכל בפנים חמוצות. לא ידעתי שאפשר לבלות עם אנשים שאני אוהבת יום שלם ועדיין להרגיש בודדה ורחוקה. לא הבנתי שלפעמים כשאתה באמצע כתיבה, אתה בבת אחת הכי קרוב לכל הדברים והכי רחוק מהם. 

כשאדם נכנס לכל זה ,הוא זקוק יותר לאהבה. אבל מאוד קשה לקבל אותה. ומאוד קשה להכיר בצורך העז הזה. לתרגם אותו למעשה, למילים. לבקשה קונקרטית מאדם קונקרטי. 

במהלך השנתיים האלה פגשתי מעל עשרה בחורים מקסימים. הם רצו לצאת או לנסות קשר, ואני פשוט לא יכולתי. חיץ בלתי נראה התהווה ביני לבינם. כל הזמן האשמתי אותו בזה. אבל אני מבינה כיום שזו לא רק אשמתו. אני מבינה שאי אפשר להאשים אדם אחר בדברים האלה. אני התפרקתי ואי אפשר עוד לברוח.

היום הסתכלתי על בדלי שלושה ספורים ראשונים (אלה שאני באמת יכולה לקרוא להם כך) וחשתי זיק עדין מאוד וענוג של גאווה. תחושת ספוק. אם אתה הולך לנסות, מוטב שתלך עד הסוף. אין עוד הרגשה כזו.  

שלחתי את הסיפורים לעורך

איטיות. על אריק א

אני עוברת תקופת אריק אינשטיין. נראה לי שלכל אחד יש תקופה כזו.  ארץ ישראל כבר לא יפה, וזה מדכדכך אותי. במיוחד על רקע השירים של אריק. יש משהו מאוד יפה במריחת התכלת בשמיים שלו, בשמש החודרת מבעד לתריסים ב"שבת בבוקר". אבל כל זה לא משנה.

כי אנחנו ב-2010 .ההגיון הצרכני משכפל ומשכפל עצמו לדעת, שיעור הגירושים עומד על 33% , סטיות הן תו התקן , ותיכף סוגרים את ערוץ 11. מה נותר לחובבי נוסטלגיה לעשות?  כנראה לשמוע את "ככה וככה" לשלום חנוך, חברו הקרוב של אינטשיין משך כל האבולוציה המוסיקלית שלו.  אני חושבת שהם יותר מזמרים. הם מן לב, לב של אור, לישראל הולכת ומטשטשת.

התקופה הזו לא אסתטית. הכל נשבר. היום רכשתי בצער את "המפנה התרבותי" מבחר כתבים של פרדריק ג'יימסון על הפוסט מודרניזם. אני שונאת את הדבר הזה ,אבל אין ברירה . כנראה.

כל שנה היינו נוסעים לבקר בקיבוצים בצפון את המשפחה. יש לי משפחה בשני קיבוצים. אחד סמוך למטולה, ואחד באיזור העמקים. אני זוכרת שנורא נהניתי מהביקורים האלה. כל האחיינים עם המכנסיים הקצרים, חדר האוכל ובית ילדים , גברים בגופיות לבנות שמחזיקים בעמדות "מנהל וועדת תרבות" או "מזכיר משקים ". 

וכל הדיבורים על הקיבוץ שרצים עכשיו (כמו "הביתה" של אסף ענברי, או הסרט "אדמה משוגעת" לדרור שאול ) , דברים עצובים בזה אחר זה.  התפרים הישנים לא מסייעים לזיכרונות. כנראה. 

אין מה לעשות, זה מה שיש בינתיים.  אני מרגישה מגושמת על כל הנוסטלגיה והכמיהות: למגישי חדשות במשקפיים עבים , חופי ים עתיקים ובגדי ים בגזרה כחולה . 

קראתי סקירה יפה על אינשטיין לכבוד יום ההולדת ה-70 שלו. כמה כותבים התקבצו וסקרו את המפעל התרבותי הענף הזה.  אבל גם דברים כאלה, כך אני מבינה עכשיו, הולכים ונעלמים. קשה יהיה להתגעגע כשהדברים ארעיים. מהירים כל כך. צריך איזו איטיות. אני חושבת שבחלוף השנים מה שאבד בצורה הכי מובהקת זה בדיוק זה – האיטיות.  איזה נמנום צהוב עדין, שאין דבר שמייצג כמו קולו של אריק איינשטיין.

גיטרה וכינור

אריק איינשטיין ושלום חנוך

 

 

בדירה קטנה חשוכה מעט
לא רחוק מכאן בסימטה בצד
גר בחור אחד עם אישה אחת
חיים מכל הבא ליד
נישאים הם סחור וסחור
הוא גיטרה היא כינור

מחליפים מיתר כשהחורף בא
היא תולה מבט הוא שוקע בה
ואחר כך יד, נגיעה קלה
נשיקה באויר הוא שולח לה
מסתלסלת סחור וסחור
כמו גיטרה וכינור
הוא על זמן והיא על אור

בלילות שישי במוצאי שבת
אוהבים הרבה מדברים מעט
מנגנים דואט ובבת אחת,
הצלילים עולים והלב נרעד
נישאים הם סחור וסחור
הוא גיטרה היא כינור

כשהקיץ בא הם פורשים כנף
בעקבות חלום שחלמו בסתיו
והם לא אמרו אם הם יחזרו
מהרי נפאל מערבות פרו
נודדים שם סחור וסחור
הוא על זמן והיא על אור
כמו גיטרה וכינור

בדירה קטנה חשוכה מעט
לא רחוק מכאן בסימטה בצד
גר בחור אחד עם אישה אחת

 

 

 

השאלה

כן..שייקספיר נקב בשאלה הגדולה מכולן :  להיות או לא להיות?

אבל זו לא השאלה הגדולה מכולן בעיני.  השאלה החשובה ביותר שצריכה להשאל היא האתית. האם אפשר לדבר על קיומה של מערכת צדק אינטרינזית? מובלעת ו"טבעית" שביחס לה, בחירות ומידות נמדדים?  ויש מודד? 

הם שואלים אם להיות או לא להיות. ו אני כשלעצמי לא. פוחדת מהמוות? מהסבל כן, מאוד. אבל לא מהסוף. זה נראה כמו נדר שממילא אי אפשר להפר.  השאלה המוסרית, כל עוד אני חיה, רק לה יש את משמעות המאסף.

הרוח במדבר כמו צעיף

 

יקר,

לא יכולתי בשיחה.  וכשבאתי למפגש ,  היה קשה לצדך.  אתה מתנגש במדרכות ובגזעים וזכוכית המשקפיים שלי.

 עטלפים רואים בעזרת גלי קול, וטורפים על פי חום הגוף של טרפם.  לפי תשדורות אנשים מגלים החוצה, חלק גדול מהתקשורת איננו מילולי או ויזואלי. חלק ענף .

 

כאב לי שאתה

לא רואה חשיבות לבנות בית, עם אישה.   נע בחוצות ,בערב  – כמו נער.  דחליל מחונן.   

ויש לך קסם, קסם עייף .  חלק ממנו נובע בדיוק מזה.   אתה לא יכול להשתקע באהבה אחת, צריך את אהבתם של רבים. כאילו, אהבה זו לא די בה.   כואב לא רק בגללנו , אלא שייתכן ולא תתקיים עם אחרת .  לא יכול להיות נאהב . אך זקוק.  אתה בעצם ריק .  

 מלא חמד , אבל ככל שחמוד, סופו של דבר לא נוטה לאן שיש לפנות: אינטימיות, גוף ורהב.  ואחרי כן , אתה יודע מה אחרי כן.

  אתה נשאר זקוק.

 

לפני כמה חודשים הייתי עצובה. דודה ראתה אותי , יושבת , והביאה את ספר קוהלת. מה שלא הבנתי, פירשה. והמשכתי קוראת ,  אני מוצאת אותו אחד הספרים המאזנים והטבעיים . הקץ ישנו , והוא נכון אין אלא לקבל אותו, בנחמה גדולה , על כל הצער תחת השמש  . וכמו שאמר המלך, אין מנחם .   ללא מוסר, אולי סטטיסטי. אולי מוסר סטוכסטי. וודאי לא ישיר.   הבעיה שלי עם רוב תורות המוסר המודרניות (מלבד אפלטון, הנערץ עלי) ,   מיל וקאנט וכן הלאה, שהן נשענות הרבה על ניתוח שרוי חשיבות עצמית, הגיוני, לעתים קרובות תועלתני (למעשה המאה העשרים זו המאה של מיל,  תועלתנות אתית). אבל מוסר וצדק הם לא מושגים כאלה. והצדק של שמיים, מי ידעו?  

 "מחשבות רבות בלב איש ועצת השם היא תקום".

 

יש ספרים שתובעים השכלה קודמת, לא קוהלת . יש לו כטקסט, אלמנט פיתויי, עבור אתאיסט או מאמין .  אני אוהבת טקסטים שיש בהם אלמנט פיתויי.

 

אתה נע ונד, מבעיר מדורות קטנות  , חמקני כמו נער .  ואתה גבר. צורם

 צורם לקרוא בתנ"ך בלי אמונה ומצוות. זו האמת.  סופו של דבר מסיים קוהלת את ספרו כמאמין. 

 

בעצם אין בינינו דמיון. אבל לשנינו אבא שרוכן לתפילה  ,וספרי קודש .  אבות מתפללים הם

 

הלוואי ויכולתי להכיר אותך עשר שנים קודם.  רחש אהבה, ונשים סוד, חצאיות וכרטיסיות אוטובוס. עיניים דחוסות, שלטי רחוב ,סלעים ותחנות.

פעם ברחתי למצפה רמון, בת 16. לקחתי טרמפ שהוריד אותי בבאר שבע. ומשם  הגעתי. הרבה בתי אפור, כמו קופסאות. וחצץ.  הרוח במדבר כמו צעיף.    

 

 

קיוויתי שתוכל לחדול מעט, להיות אתה .  

 

לא