איטיות. על אריק א


אני עוברת תקופת אריק אינשטיין. נראה לי שלכל אחד יש תקופה כזו.  ארץ ישראל כבר לא יפה, וזה מדכדכך אותי. במיוחד על רקע השירים של אריק. יש משהו מאוד יפה במריחת התכלת בשמיים שלו, בשמש החודרת מבעד לתריסים ב"שבת בבוקר". אבל כל זה לא משנה.


כי אנחנו ב-2010 .ההגיון הצרכני משכפל ומשכפל עצמו לדעת, שיעור הגירושים עומד על 33% , סטיות הן תו התקן , ותיכף סוגרים את ערוץ 11. מה נותר לחובבי נוסטלגיה לעשות?  כנראה לשמוע את "ככה וככה" לשלום חנוך, חברו הקרוב של אינטשיין משך כל האבולוציה המוסיקלית שלו.  אני חושבת שהם יותר מזמרים. הם מן לב, לב של אור, לישראל הולכת ומטשטשת.


התקופה הזו לא אסתטית. הכל נשבר. היום רכשתי בצער את "המפנה התרבותי" מבחר כתבים של פרדריק ג'יימסון על הפוסט מודרניזם. אני שונאת את הדבר הזה ,אבל אין ברירה . כנראה.


כל שנה היינו נוסעים לבקר בקיבוצים בצפון את המשפחה. יש לי משפחה בשני קיבוצים. אחד סמוך למטולה, ואחד באיזור העמקים. אני זוכרת שנורא נהניתי מהביקורים האלה. כל האחיינים עם המכנסיים הקצרים, חדר האוכל ובית ילדים , גברים בגופיות לבנות שמחזיקים בעמדות "מנהל וועדת תרבות" או "מזכיר משקים ". 


וכל הדיבורים על הקיבוץ שרצים עכשיו (כמו "הביתה" של אסף ענברי, או הסרט "אדמה משוגעת" לדרור שאול ) , דברים עצובים בזה אחר זה.  התפרים הישנים לא מסייעים לזיכרונות. כנראה. 


אין מה לעשות, זה מה שיש בינתיים.  אני מרגישה מגושמת על כל הנוסטלגיה והכמיהות: למגישי חדשות במשקפיים עבים , חופי ים עתיקים ובגדי ים בגזרה כחולה . 


קראתי סקירה יפה על אינשטיין לכבוד יום ההולדת ה-70 שלו. כמה כותבים התקבצו וסקרו את המפעל התרבותי הענף הזה.  אבל גם דברים כאלה, כך אני מבינה עכשיו, הולכים ונעלמים. קשה יהיה להתגעגע כשהדברים ארעיים. מהירים כל כך. צריך איזו איטיות. אני חושבת שבחלוף השנים מה שאבד בצורה הכי מובהקת זה בדיוק זה – האיטיות.  איזה נמנום צהוב עדין, שאין דבר שמייצג כמו קולו של אריק איינשטיין.



גיטרה וכינור


אריק איינשטיין ושלום חנוך


 



 


בדירה קטנה חשוכה מעט
לא רחוק מכאן בסימטה בצד
גר בחור אחד עם אישה אחת
חיים מכל הבא ליד
נישאים הם סחור וסחור
הוא גיטרה היא כינור

מחליפים מיתר כשהחורף בא
היא תולה מבט הוא שוקע בה
ואחר כך יד, נגיעה קלה
נשיקה באויר הוא שולח לה
מסתלסלת סחור וסחור
כמו גיטרה וכינור
הוא על זמן והיא על אור

בלילות שישי במוצאי שבת
אוהבים הרבה מדברים מעט
מנגנים דואט ובבת אחת,
הצלילים עולים והלב נרעד
נישאים הם סחור וסחור
הוא גיטרה היא כינור

כשהקיץ בא הם פורשים כנף
בעקבות חלום שחלמו בסתיו
והם לא אמרו אם הם יחזרו
מהרי נפאל מערבות פרו
נודדים שם סחור וסחור
הוא על זמן והיא על אור
כמו גיטרה וכינור

בדירה קטנה חשוכה מעט
לא רחוק מכאן בסימטה בצד
גר בחור אחד עם אישה אחת


 


 


 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s