לקראת היומול_ _

לפני בערך שנתיים וחצי הבנתי שאני צריכה לכתוב. לכתוב ממש, ספורים וכל זה. אני לא חושבת שידעתי במה זה כרוך. אני לא בטוחה שלו ידעתי הייתי הולכת על זה.  עכשיו קצת מאוחר מדי לחזור לאחור.

נראה לי שיש בכתיבה משהו מאוד מפתה מבחוץ, כשלא נמצאים בנקודה הציקלונית הראשונית. משהו מאוד מסתורי. לא, אני לא מתנשאת. אבל הפער בין כתיבה לכתיבה, לא באמת חשבתי שזה כך. 

אני תוהה אם הריטוש הנפשי קשור לבחירה ללכת עם הכתיבה . או שבין כה וכה..  והמחיר כבד. המחיר הוא טוטאליות מסויימת שאף אחד לא יכול יותר,לא לחלוק אתי.  בדידות, בדידות שלא הבנתי ששוכנת בלב אנוש. פעם הייתי כותבת "בדידות" אבל התכוונתי למשהו שונה לגמרי. לבחור שלא מתקשר, לחברה שעצבנה. לאמא יושבת במטבח ומכינה אוכל בפנים חמוצות. לא ידעתי שאפשר לבלות עם אנשים שאני אוהבת יום שלם ועדיין להרגיש בודדה ורחוקה. לא הבנתי שלפעמים כשאתה באמצע כתיבה, אתה בבת אחת הכי קרוב לכל הדברים והכי רחוק מהם. 


כשאדם נכנס לכל זה ,הוא זקוק יותר לאהבה. אבל מאוד קשה לקבל אותה. ומאוד קשה להכיר בצורך העז הזה. לתרגם אותו למעשה, למילים. לבקשה קונקרטית מאדם קונקרטי. 


במהלך השנתיים האלה פגשתי מעל עשרה בחורים מקסימים. הם רצו לצאת או לנסות קשר, ואני פשוט לא יכולתי. חיץ בלתי נראה התהווה ביני לבינם. כל הזמן האשמתי אותו בזה. אבל אני מבינה כיום שזו לא רק אשמתו. אני מבינה שאי אפשר להאשים אדם אחר בדברים האלה. אני התפרקתי ואי אפשר עוד לברוח.

היום הסתכלתי על בדלי שלושה ספורים ראשונים (אלה שאני באמת יכולה לקרוא להם כך) וחשתי זיק עדין מאוד וענוג של גאווה. תחושת ספוק. אם אתה הולך לנסות, מוטב שתלך עד הסוף. אין עוד הרגשה כזו.  

שלחתי את הסיפורים לעורך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s