ווריאציה על אהבה 2

היי,

יש לי חלום חוזר. שוב ושוב. חלום מוזר, כבר כמה חודשים.

 

אנחנו הולכים בתל אביב. וזו מדרכה ספציפית, שדרות שאול המלך, סמוך לספרייה.  האור מכה במתינות. אני פונה לכביש, בוהה באדישות ומתרחקת. המכונית צצה משום מקום וכל מקום. היא פוגעת בי למרות שלא הייתה צריכה. נהג שיכור, אולי מוטרד. הימים קשים.  אני נופלת מיד. בחוץ לא רואים אבל כל האיברים הפנימיים, נקרעו. הכבד משוסע, הכליות נמחצות, עמוד השדרה מוסט מכיוונו. הלב מאדים ועולה על גדותיו. אני נופלת מיד. הוא רץ אלי, השיער ארוך ובהיר על שחור הכביש, קילוח דק של דם מלחך את הצוואר. רוכן אלי ומרים את ראשי. אדום סמלי זולג מהפה, אני לא מצליחה לדבר. הייסורים. ואותה צעקה ראשונה. העיניים לא נפקחות, דם מדביק את העפעפיים. הריסים מצלים. הוא נרתע, ראשי מוטה בזוית לא טבעית. במאמץ אחרון  מצליחה ללטף את כף ידו הלבנה. מבועת, הוא מבין שמחזיק גופה. הוא לוחץ את היד, ואני מטביעה את חותמי בעולם;   אהבה.

 

האיברים הפנימיים נקרעו. הכבד, הריאות, עצמות החזה קרסו.כאבי תופת. אתה יודע, מעבר לשפה. לא יכולה להוציא מילה מהפה. אתה רוכן ומרים את ראשי. השיער מלוכלך בדם.

 

נושפת קיטור

אני בנקודת מפנה. כתבתי פוסט אחר, האמת שהבלוג כבר לא המקום עבורי לשפוך את הלב.   אני בנקודת מפנה, בצומת, ועלי להחליט אם להמשיך בכתיבה או לא.  עברתי בהצלחה לכתיבה של מספרת פרוזה. אני מתמודדת עם מצבים ודמויות ועלילה וכו. סיימתי ארבעה סיפורים. שלחתי אותם ובקיץ אני אמורה להפגש עם (סופר ועורך), כדי לעבור על זה.   וכאן המקום להכריע אם אני רוצה להמשיך בכל.  מה שהניע אותי בתחילה הייתה תחושה של מיתולוגיה. מיתוס.  הארי פוטר הוא אחרי הכל הספר האהוב. אבל אני מתעוררת אל המציאות, ואין כאן מיתוס. יש כישרון? הממ.. כן. אך בעיקר המון עבודה.   ויש אהבה עצומה אל מישהו ששקוע בקריירה שלו.  ולא יכול לראות אף אחד חוץ מעצמו. וזו האמת.  מישהו שהאמין בי בתחילת הדרך ובלעדי האמונה שלו אין שום סיכוי שהייתי יכולה להתפתח ככותבת, לנטוש את הבלוג ולעבור לפרוזה. לשבת ימים על ימים בבית ולעבוד בשעה שחברים שלי יצאו לבלות.  לא הייתי מבדלת את עצמי ואת גורלי , בלעדיו. בלעדי האמונה שלו והכוח שלו והדם שהוא נתן לי.  אני אוהבת אותו נורא, אבל זה קצת כמו אהבה אל הערפד שהפך אותי לערפדית.  אהבה מהולה בשנאה. 

אני מפחדת להמשיך בפרוזה כי זה אומר להמשיך לחיות תחת מסווה. להיות מרגלת רוחנית.  זה קשה העניין הזה. ואני לא בטוחה, האם זה מסב לי אושר?  וכמובן, המגאלומניות, האגו. אני מנסה מאוד לשים אותם בצד, אבל הם עדיין שם.   למה בעצם אמנות היא עניין קשה ? כי אתה לא משרת כבר את האינטרס שלך, לא חי את החיים שלך. אתה מתחבר למשהו , ווייב, אחר. גדול ממך. משהו קצת לא נתפס. אתה עושה ככל יכולתך לחבור ולתת לו להוליך אותך.   ואתה יודע שיש אחרים, ואתה חייב לעקוף אותם. בסופו של דבר אתה חייב. ואתה תעשה הכל, מוכר את נשמתך בשביל כל זה.

קצת אחרי שמת בנו, חיבר דוד גרוסמן את "אישה בורחת מבשורה". אני חשבתי שזה מזעזע. אב שכול, נוטל את הדם וכותב בו ספר.  חשבתי שזה מזעזע אבל ככה אמנים עובדים.  ועמוס עוז, הסופר הישראלי האהוב עלי, פסגת כתיבתו היא "מיכאל שלי", שנכתב על ערש אמו.  

אני בצומת דרכים ועלי להכריע. מבולבלת מתמיד. פעם חשבתי שמגלים כישרון, מפתחים אותו , זהו. אולי נותנים לך סרט קטן , להדביק על דש החולצה.  אבל זה מגוחך. רק כשאתה הולך ושולט בטכניקה, מתחילה הכתיבה.

                            

נושפת קיטור

 

אני בבאסה של הלייף. באמת, מגיל 16 לא הייתי בביאוס כזה. מי שתמך והאמין בי בגיל 23,  הגשתי לו שני ספורים  שעבדתי עליהם, אחרי שסוף סוף התפתחתי כמספרת (כלומר יש נראטיב ודמויות ועלילה. והיה מאוד קשה לעשות את הקפיצה מכתיבה אישית לפרוזה), אחרי שלא קרא אותי מזה שנתיים –  תגובתו הייתה מנומסת ותו לא. מאכזבת.  הוא אמר לי: הצלחת לעשות את המעבר לקול של מספרת ואת מנסה להתמודד עם נראטיב ודמויות ולא מסתפקת בסוג הכתיבה שטבעי לך, כתיבה שירית סוגסטיבית. ייתכן שזו האחרונה היא בדיוק סוג הפרוזה שיתברר לך שאת רוצה לכתוב, אבל נדמה לי שאז תגיעי למסקנה שהכישורים שלך ככותבת משוכללים יותר, ויתאפשר לך לכתוב בדקות והדיוק שהכתיבה הזו מחייבת.  בלה בלה בלה

 שילך להזדיין, בחיי.  אם זו הצורה בה היה מדבר בגיל 23, ממש לא הייתי ממשיכה לכתוב.  וגם העורך ההוא ששלחתי לו ספורים, אמר שקרא בעניין- ואנחנו ניפגשים בקיץ. 

וחוץ מזה בד"כ אנשים רגילים הרבה יותר מפרגנים מסופרים.  אני שונאת אותו, הוא נפוח ומלא מעצמו ונמאס לי כל כך. שילך להזדיין. ירקתי דם כדי להפסיק עם ה "אני אני אני" ולעבור לדמויות ותיאורים ופרוזה. לקול של מספרת.  כלומר לחשוב עבור הגיבורים ומה הם רוצים ועושים ואומרים. והרקע של כל אחד והתכנון המדוייק של הסצינה והדיאלוגים. ומובן שכל אחד מהם עולם שלם עם דיעות וגישות אחרות, וכל אחד מהם הוא גם קצת אני. והייתי חייבת לבנות ולשנות כל כך הרבה בתוכי מבחינה רגשית. כל כך הרבה עבודה, וכל כך מעט זמן היה לי. אבל לזה הוא חשב להתייחס? לא.  שילך להזדיין.

וזה היה באמת קשה. והכול על הלימודים במקביל, כידוע לימודיי לא קשורים לספרות בשום צורה. נמאס לי מהחיים האלה פשוט, נמאס .  אני חושבת שאמנות זה התחום הכי קשה בעולם.  אתה קורע את עצמך בשביל כל כך מעט. וגם ה"תהילה" המפגרת שכביכול כביכול מוצעת היא כל כך אשלייתית.  השם שלי הופיע פעם בעיתון הארץ ות'אמת זה לא עשה כלום. זה לא מפצה על הייסורים. גם מחמאות של אנשים לא מפצות, ולמרות זאת ככל שאתה מתמיד בכתיבה אתה זקוק להן.   והתחרותיות. מישהו מדבר על זה? לא.  אמנות זה התחום הכי תחרותי בעולם, אין לי עוד ספק .כי אין שום מקום שצופן בחובו כל כך הרבה אגו, רעב ופנאטיות של אנשים לנצח אחד את השני. לרוצץ.  אה כן, וחמישים אחוז מהכותבים חולי נפש בצורה זו או אחרת. יאפ. התחלואה הנפשית באמנות מרקיעה שחקים.

שוקלת לפרוש. נמאס לי, ממש נמאס. למרות שרוב הכותבים גומרים רק מלחשוב על זה, להוציא ספר לא כזה מעסיק אותי וזו ממש איננה הסיבה שנכנסתי לתחום.  אולי כל זה לא בשבילי וזהו.   אני עוד צעירה וממש לא חייבת.

->

למה להשאר?  כי חבל על כל העבודה. השקעתי עבודה כדי לעבור למספרת פרוזה. וחבל לי על זה. כי לעזאזל אתו, אני לא יכולה להאציל על אדם אחר כל כך הרבה סמכויות. אני פשוט לא יכולה לעשות את זה. כי להסוות את עצמי בתוך הספורים לקח זמן, מלא זמן. ועד שהצלחתי לעשות את זה.   כי החלטתי עם עצמי מראש לתת כמה שנים להתפתח ורק אז להסתכל ולמדוד ולהשוות וכו.  ואני רק בהתחלה. אני בת 26. התחלתי לכתוב ממש בגיל 23, ולדעתי כדאי לתת עוד זמן.  לעזאזל, אבל אני מגלומאנית ושום דבר לא יספק אותי הרי. אני מכירה את עצמי.  העובדה שאני מצליחה, העובדה שאנשים שבים ומזכירים לי

" את מבריקה" מגיעה בדיוק מהתכונה הארורה הזו.  אני מאנית דיפרסיבית (לא קלינית), ואני פנאטית ומגלומאנית.  אחרת לא הייתי יכולה להגיף את החלונות ולהתעמק בכתיבה בשעה שכל החברים שלי מבלים או זוללים סושי ומדברים באייפון.   אוף

    

   (לשים לב לאלן גינסברג ובוב ניווירט ברקע..:)

      

מישהו שעושה טוב

אני חושבת שמשהו בתוכי מאמין שאם אהיה עם מישהו שעושה לי טוב, קשר רגשי וחיובי, לא אהיה חופשייה יותר. אני לא אהיה עוד חלק מאצולת הזעם והכאב. אני אודר משם. אהפוך לאחת מהנשים האלה, שלעגתי להן בנימוס כל השנים.  דברתי עם א', יצאנו לפני כמה שנים. זו הייתה אחת הדינמיקות הטובות שהיו לי.  הוא בחו"ל, אבל חושב לחזור לארץ. אני יודעת שאפשר לקחת את זה לפסים רציניים. ואני יודעת שאני אוהבת לדבר על זה שאני רוצה קשר אמיתי. אבל הנה, בחור שעלול להתאים,  ואני נסוגה. לא ממנו, לא. מהתחושה החמימה הזו של בית. התחושה שאני לא מגרדת את הקיום בציפורניים. שאני בן אדם, לא עב"ם שהוצנח מאלפא קנטאורי.  אבל אני רוצה נישואין ומשפחה. חלק ממני רוצה. אותו חלק שמבין שזה הולך ונהיה קשה משנה לשנה.  עלי רק להבין איך ליישב אותו, עם החלק שזקוק לאוטונומיות, שצריך להאמין בכל לבו שהוא לבד.  כי אני זקוקה מידי פעם לאהבה ורוך, לכך שיצילו אותי וידאגו. וזה באמת ישנה.   איך לעשות שזה לא יהרוס לי? את כל המטענים הקטנים שטפחתי במהלך השנים, על כל הסבל שלהם, הם הזינו אותי. הם לא עזבו. והם חשובים לי. אני צריכה לנסות מערכת יחסים שהיא לא סימביוטית. לא, המודל הרגיל לא עובד עבורי. אני צריכה דירה או חדר משלי. זה ברור.  צריכה לפעמים לשוטט ולשכוח שאני הבחורה של מישהו, הבת של מישהו האחות של מישהו. אני רוצה להיות הלך נודד, מחשבה מטרידה. כן, אני מזכירה לעצמי, כן כי האמת שכל זה לא חשוב. מה שחשוב זה רק הכשרון, רק משמעת העבודה. אם יש לך אותם את תצליחי בכל מצב. גם כשטוב וגם כשרע. להיפך, זה יאפשר לך לתת תמונה שלמה, לא רק גוונים משתנים של אפור.  זה נכון אבל,,אחח אני נזכרת ב"עונה בגיהנום", אבל הלהבות, אבל אני יודעת שאני בגיהנום ולכן אני נמצאת בו.  ואני לא יודעת, איך לנסות את עצמי במערכת יחסים. אבל, אם הצלחתי לשלב לימודים אני אצליח בסוף גם עם זה. הכל שאלה של ניסוי וטעיה. הכל שאלה של לנסות רצון ברזל. כן. והרבה אמונה.

התפכחויות

אני אדם שאפתן. זה בא לידי בטוי במה שהלכתי ללמוד. עוד מהתיכון. וכמובן אחר כך , באוניברסיטה.  הבעיה ששאפתנות היא מצב סטטי, מצב אוטיסטי.  ההשפעה של הצלחה (פנטזיית השאפתן) כמעט זניחה, ביחס למומנטום. זה שמדמה כמה צעדים קדימה. היו כמה נקודות של הצלחה שזכיתי להן במשך השנתיים האלה, בתחום הכתיבה. אפילו יפות. בטח ביחס לזמן המועט שהקדשתי לה, ואפס לשיווק. נעם לי לראות את שמי בעיתון . אבל אני חשה לא מרוצה. כל פעם שאני מצליחה במשהו, אני רואה בפנאטיות את היעדים הבאים.  אמנם, בתוך העשייה של יצירה, עניין ההצלחה באמת זניח ולא חשוב כל כך. בהערת אגב, זה קצת ה"סוד" של אמנים. היכולת למדר לחלוטין את החלק היוצר מהחלקים החיצוניים, שעסוקים בשיווק, בתוצאות ובהשלכות.

  הדבר עצמו אכן חזק יותר. אבל התוצאה היא שהסבל עובר מהאגו, פנימה. הכל זו חלוקה מחדש של סבל, כך נראה. ואני מדברת כאן בקודים. למה הכוונה? הכל מסתכם למשחקי המחשב האלה ששחקנו בהם בילדות. כל שלב שאתה עובר, האויבים מתחזקים. קשה יותר לעבור הלאה, אבל הרצון והתשוקה מועצמים. בכל פעם שאתה עולה, יש לך יותר מה להפסיד. ויש לך יותר תשוקה לנצח. הכל מועצם.  ולכן המחיר שתשלם, כך או כך, כבד יותר.

מוכרים לנו את העניין של הצלחה כפונקציה של כשרון.  כשרון הוא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק. כל כך לא . התחום היחיד שאני חושבת שכשרון הוא תנאי בלעדי- מדעים מדויקים. כשרון מובהק יכול להוביל אדם לקריירה מזהירה, ומהירה מאוד. אולי גם ברפואה. לעומת זאת בכל הספטקרום האמנותי, הדברים מעומעמים.  אני כן חושבת שיש מתאם עז בין כושר עבודה להצלחה. היכולת לטחון שעות על שעות של עבודה, לתת מזמני הפרטי ובמקום לצאת לבלות להסתגר ולעבוד. יש גם כשרון. בניגוד לזה, עניין לדבר עם דמויות מהתקשורת ולשווק את עצמי, דוחה אותי מאוד. אולי בגיל 23 הייתי חושבת שזה חמוד ומגניב, אבל האמת שזה חסרון וכדאי להפטר ממנו במהרה.   האומנות כיום זה שדה קרב. מוטב להבין זאת מוקדם ממאוחר. 

אני הולכת לדבר על מערכות יחסים. וואו, איזו הפתעה.  שנתיים ומשהו הייתי די פרושה מהשדה הזה .התמקדתי בלימודים, וגם מה שעברתי אתו הקשה מאוד. הוא עדיין נמצא  ברקע, כמו צל סרבני. אבל עכשיו הזמן הולך ומתרוקן, והענין הזוגי נכנס למקום הנכון בחשיבותו.  להקים בית עם מישהו, ואחרי כן משפחה.  אני חושבת שחשוב להבהיר לעצמך על מה את מוכנה להתפשר, ומה מהותי. לי לא חשוב העניין הכלכלי. במילא אנחנו כנראה נקבל דירה מהמשפחה שלי. כל חיי גדלתי בצניעות, ואין לי בעיה להמשיך לחיות באותו אורח חיים.   גם לא חשוב לי הישג אקדמי גבוה או תואר מתקדם (בניגוד לעבר).  מראה חיצוני הוא עניין עדין. לא חשוב שהבחור יהיה אטרקטיבי, ובלבד שאמשך אליו ואוכל לראות את עצמי נוגעת בו.   הפרמטר היחיד שמקשה, למעשה זה שני פרמטרים, הוא האינטלקט.  אני חייבת שהוא יהיה מבריק בצורה חריגה. לא אקדמית, לא בצורה ממוסדת משמימה כזו.  אדם בעל ראייה חריגה. אבחנות על העולם והתרבות. רגישויות שאין לאנשים רבים. מעל לכל חשוב שיהיה אדם רגשי מאוד, אדם שמחובר ללבו, שבוכה לפעמים, גם עם האישה שלו, שמבין את רגשותיו ולא מבלה את זמנו בלברוח מהם.  בחור מיוחד ועדין ככל האפשר. השילוב של התכונות האלה, אינטלקט מאוד גבוה, עדינות רבה ורגישות – יוצר קבוצה מצומצמת בחיתוך. לצערי אינני יכולה להרגיש למי שאיננו כזה.   

השאלה מה לעשות. אני אדם רגשי, ורגשות הם החיים שלי. ללכת עם אדם שאינני אוהבת גורם לי לתגובת נגד עזה. אני לא מסוגלת. זו אפילו לא שאלה של בחירה. אני יודעת שיש נשים  שהולכות עם גברים מסויימים בגלל כסף או מעמד, למרות שאין שם אהבה. אני לא מסוגלת לזה גם אם רציתי.

אחח בוב דילן…אני יודעת שזה בנאלי, אבל  נמצא הגבר המקסים בעולם.  כמה חודשים אני טובעת במוסיקה שלו, עכשיו גם במילים (עם הכרוניקות).  צימרמן. בוב דילן של שנות השישים, דחליל מחונן, המשקפיים, התלתלים וכל זה, ההופעות בלונדון, השטוטים עם גינסברג בבתי קברות.

אהבה 

פנטזיה

אני מפנטזת..שאני (modern times, דילן ברקע, מצריד) נשואה לבחור מקסים. ובלילות, אחת לחודש בוחרת לי גבר, לא יודעת עליו כלום, זוחלת למיטתו. ובבוקר כשהשחר מתחת לחלון, אני עוזבת . חוזרת הביתה לאיש שלי.

מפנה

יש הרבה מאוד שאני רוצה לומר, על המצב המדיני בארץ ובעולם. ועל פרשת ענת קם.  המפנה העמוק בבחירת אובמה לנשיאות ארה"ב. ועל מה שלדעתי באמת מתפתח כעת בארץ.  בינתיים, מאמר חשוב של גדי טאוב, על התהליכים שעבר השמאל בחמישים השנים האחרונות, עד הוולדם של המונחים שמאל ראדיקלי ופוסט ציונות, בעיצובם הנוכחי, וחלקו של עתון "הארץ" בעניין:

http://gaditaub.com/hblog/files/gadi.pdf