נושפת קיטור

אני בנקודת מפנה. כתבתי פוסט אחר, האמת שהבלוג כבר לא המקום עבורי לשפוך את הלב.   אני בנקודת מפנה, בצומת, ועלי להחליט אם להמשיך בכתיבה או לא.  עברתי בהצלחה לכתיבה של מספרת פרוזה. אני מתמודדת עם מצבים ודמויות ועלילה וכו. סיימתי ארבעה סיפורים. שלחתי אותם ובקיץ אני אמורה להפגש עם (סופר ועורך), כדי לעבור על זה.   וכאן המקום להכריע אם אני רוצה להמשיך בכל.  מה שהניע אותי בתחילה הייתה תחושה של מיתולוגיה. מיתוס.  הארי פוטר הוא אחרי הכל הספר האהוב. אבל אני מתעוררת אל המציאות, ואין כאן מיתוס. יש כישרון? הממ.. כן. אך בעיקר המון עבודה.   ויש אהבה עצומה אל מישהו ששקוע בקריירה שלו.  ולא יכול לראות אף אחד חוץ מעצמו. וזו האמת.  מישהו שהאמין בי בתחילת הדרך ובלעדי האמונה שלו אין שום סיכוי שהייתי יכולה להתפתח ככותבת, לנטוש את הבלוג ולעבור לפרוזה. לשבת ימים על ימים בבית ולעבוד בשעה שחברים שלי יצאו לבלות.  לא הייתי מבדלת את עצמי ואת גורלי , בלעדיו. בלעדי האמונה שלו והכוח שלו והדם שהוא נתן לי.  אני אוהבת אותו נורא, אבל זה קצת כמו אהבה אל הערפד שהפך אותי לערפדית.  אהבה מהולה בשנאה. 

אני מפחדת להמשיך בפרוזה כי זה אומר להמשיך לחיות תחת מסווה. להיות מרגלת רוחנית.  זה קשה העניין הזה. ואני לא בטוחה, האם זה מסב לי אושר?  וכמובן, המגאלומניות, האגו. אני מנסה מאוד לשים אותם בצד, אבל הם עדיין שם.   למה בעצם אמנות היא עניין קשה ? כי אתה לא משרת כבר את האינטרס שלך, לא חי את החיים שלך. אתה מתחבר למשהו , ווייב, אחר. גדול ממך. משהו קצת לא נתפס. אתה עושה ככל יכולתך לחבור ולתת לו להוליך אותך.   ואתה יודע שיש אחרים, ואתה חייב לעקוף אותם. בסופו של דבר אתה חייב. ואתה תעשה הכל, מוכר את נשמתך בשביל כל זה.


קצת אחרי שמת בנו, חיבר דוד גרוסמן את "אישה בורחת מבשורה". אני חשבתי שזה מזעזע. אב שכול, נוטל את הדם וכותב בו ספר.  חשבתי שזה מזעזע אבל ככה אמנים עובדים.  ועמוס עוז, הסופר הישראלי האהוב עלי, פסגת כתיבתו היא "מיכאל שלי", שנכתב על ערש אמו.  

אני בצומת דרכים ועלי להכריע. מבולבלת מתמיד. פעם חשבתי שמגלים כישרון, מפתחים אותו , זהו. אולי נותנים לך סרט קטן , להדביק על דש החולצה.  אבל זה מגוחך. רק כשאתה הולך ושולט בטכניקה, מתחילה הכתיבה.


                            

3 מחשבות על “נושפת קיטור

  1. מאד אהבתי את מה שכתבת, זווית שלא חשבתי עליה שקשורה במלאכת הכתיבה, נקודות ההכרעה הקטנות והגדולות שיש לאורך הדרך.
    עד כמה שאני זוכרת מסרט שראיתי על בנו של גרוסמן, הספר נכתב עוד לפני שהבן נהרג, או לפחות חלקו נכתב לפני. בזמן מלחמת לבנון השנייה, לפני שהודיעו לה שבנה נהרג, אשתו של דוד גרוסמן ישבה בבית קפה עם חברות ואמרה להן שהיא עכשיו כמו הדמות בספר שבעלה כותב.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s